ביום חמישי השבוע צפוי השופט הבכיר יעקב בכר מבית המשפט לתעבורה בעכו לפרסם את החלטתו בנוגע לאחד מן ההליכים המשפטיים החשובים ביותר שהתנהלו בישראל בתחום התעבורה בכלל, ובנוגע למצלמות המהירות האלקטרוניות מסוג א-3 בפרט.

השופט בכר ידוע כשופט חרוץ ובעל מזג שיפוטי נעים, ועל אף שבכל מקרה צפוי ערעור על פסיקתו לא צריך לקנא בכובד המשקל של ההכרעה שלו גם מבחינה אישית-מקצועית וגם מבחינה ציבורית. מפני ששני הדברים שמייחדים את ההליך שהתקיים בפני השופט בכר – ככל הנראה המשפט המתוקשר ביותר בנושא מצלמות המהירות מאז שאלה הוכנסו לשימוש – הם הרמה הגבוהה באופן נדיר של צוות ההגנה, והעדות המקצועית של המהנדס טוביה סגל בנוגע לבעייתיות של הטכנולוגיה שבה נעשה שימוש במצלמות האלה.

לאורך ההיסטוריה של הליכים משפטיים שבהם נבחנו בישראל אמצעי אכיפה שבהם משתמשת המשטרה – תמיד מתקיים פער אדיר בין כוחם הדל של הנאשמים לבין הכח האדיר שבידי המשטרה והפרקליטות. פער כזה קיים, יש לציין, בכל הליך משפטי שמנהלת המדינה, אבל הוא גדול שבעתיים כאשר מדובר בנושאים שיוקרתה של המשטרה כרוכה בהם. ב-99.9% מן המקרים בוחרים מי שנאשמים בעבירות תעבורה שלא להיאבק בשאלת האמינות של מכשירי אכיפה מפני שכדי להצליח במשימה כזאת נדרשים עצבי ברזל והרבה מאד כסף – בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים. מבחינה זאת "הניצחון" של מערכת האכיפה מובטח מראש.

למרבה האבסורד, רוב מי שכן בוחרים להיאבק על חפותם, ומוכנים להשקיע זמן וכסף, דווקא "דופקים" את כל האחרים. זאת מפני שהם לא משקיעים את המשאבים שנדרשים כדי להעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר ואת המומחים המבריקים ביותר, ולכן הם מפסידים. ככל שנצברים הפסדים כך מתגבשת "חזקת אמינות" – מושג משפטי שבו אומרים בתי המשפט, בשפת בני אדם, "אל תבלבלו לנו את המח – שאלת האמינות כבר נדונה וכל מי שערער הפסיד".

בבסיסו, חוסר האיזון נובע מכך שמשטרת ישראל לא באמת מייצגת את האינטרס הציבורי – שהוא שימוש באמצעי אכיפה אמינים, מהימנים ומקובלים וחיזוק האמון של האזרח במוסדות המדינה, אלא את האגו של בכיריה ופקידיה. לכן היא משחקת משחק מלוכלך שבו רוב האמצעים כשרים. למשל, כאשר חשים בפרקליטות שיש להם סיכוי טוב להפסיד בהליך כלשהו ולערער את אותה "חזקת אמינות", הם פשוט מוחקים את כתב האישום ומפסיקים את ההליך. כך הם נמנעים מהפסדים שמערערים את "חזקת האמינות" ונמנעת האפשרות של פרקליטים טובים לבוא לידי ביטוי.
הטענות שמתוארות כאן התקיימו, למשל, עם מצלמות המהירות מסוג "מולטינובה" ועם מכשיר הממל"ז (מד מהירות לייזר), אבל המצב עלול היה להיות הרבה יותר גרוע עם מצלמות המהירות האלקטרוניות "א-3", היות שכחלק מן הפרויקט הזה הוכן תהליך חקיקה שמכשיר את הציוד באמצעות תו תקן, והכל כדי למנוע אפשרות לכפור באמינותו בבית המשפט.

לקריאה נוספת: עדות המהנדס: במצלמות המהירות יש כשל טכנולוגי

על רקע הדברים האלה מותר להתייחס למשפט בעכו כאל "נס משמיים" (וזה רק ביטוי כמובן), וחייבים להסיר את הכובע בפני עורך הדין תומר גונן וצוות ההגנה שלו – אשר מנהלים את ההליך בשם קבוצה של כ-20 נאשמים.
מפני שבלי קשר להכרעה שיקבל השבוע השופט בכר, עו"ד גונן וצוותו חשפו במהלך המשפט רובד מכוער של התנהלות אישית של בעלי תפקידים במשטרה, במשרד לביטחון הפנים ובמכון התקנים, על הגבול שבין התנהלות פלילית-עבריינית לבין אנטי דמוקרטית, ובכל מקרה אנטי ישראלית. אותם אנשים, כך נחשף, לא בחלו באמצעים כדי "להכשיר את השרץ" במקום לבדוק את עצמם ואת המערכת ולפעול לטובת הציבור.

העבודה המדהימה שעשה צוות ההגנה עדיין לא גרמה אמנם לשר לביטחון פנים לעשות את הדבר המתבקש, ולהורות על השעיית פרויקט א-3 והפסקת התקנה של מצלמות נוספות. מה שחמור יותר – השר ארדן גם לא הורה (לפחות פומבית) לבחון את החשדות שהעלו עו"ד גונן וצוותו כנגד בעלי תפקידים במשטרה ובמשרד שעליו הוא ממונה. אבל בעקבות התלונות ששיגר עו"ד גונן ליועץ המשפטי לממשלה נאלצה הפרקליטות להורות על חקירת משטרה כנגד אילן כרמית ממכון התקנים, ובתחילת יוני הורתה הפרקליטות למשטרה להפסיק לשלוח דוחות מהירות חדשים.

האמנם צרוף מקרים?

באמצע השבוע שעבר פרסמה משטרת ישראל הודעה מעניינת, לפיה יש בידיה דו"ח של מהנדסים מהטכניון אשר קובע שאמינות מצלמות המהירות "גבוהה מאוד". אלא שכאשר "פותחים את מכסה המנוע" ומפרידים בין הכותרת לבין גוף ההודעה מתגלה דבר מה הרבה יותר מעניין.

בהודעת המשטרה נכתב ש"דו"ח הבדיקות של מהנדסי הטכניון נמצא בשלבי גיבוש סופיים, ועם קבלת הדו"ח הסופי הוא יועבר לעיון ואישור פרקליטות המדינה. בכפוף לאישור זה, תחודש האכיפה והנפקת הדו"חות בתקופה הקרובה".
במילים אחרות, במשטרה אומרים שקיים דוח, אבל שהדוח הזה "נמצא בשלבי גיבוש סופיים", כלומר "יש דוח אבל עדיין אין דוח", וכאשר יהיה דוח אולי יסתבר שהמצלמות מדויקות, ואולי זה ישכנע גם את הפרקליטות, ואז הפרקליטות – אשר הורתה לנו להפסיק את האכיפה – אולי תאשר לנו לחדש את האכיפה".

מיותר לציין שאנשי המשטרה לא חשפו בפני הציבור את טיוטת הדוח שבה מדובר, והרבה יותר מעניין שאך לפני שבועות ספורים פרסם מכון התקנים מכרז לבחינת אמינות מצלמות המהירות במעבדה שנמצאת בהולנד, וזאת מן הטעם הפשוט שבישראל אין אף גוף שיכול לבצע את המשימה הזאת – גם לא הטכניון.

יום לאחר הודעת המשטרה מיהרה הפרקליטות לפרסם את ההודעה הבאה: "במענה לפניות כתבים נמסור כי דוח הטכניון בעניין מצלמות המהירות א'3 מצוי בשלבי גיבוש סופיים, כאשר טיוטה של הדוח כבר הועברה לבחינת הפרקליטות, אשר סברה כי יש עוד מספר נקודות הטעונות הבהרה בטרם קבלת החלטה סופית. הפרקליטות תמתין לדוח הסופי, כמקובל, בטרם קבלת הכרעה כלשהי בעניין". במילים אחרות, אמנם יש דוח, אבל הוא עדיין לא גובש סופית, ובפרקליטות לא חושבים שמה שיש להם כרגע ביד מספיק כדי לקבוע שהמצלמות אמינות מספיק כדי לשמש כמכשירי אכיפה בישראל.

וכל זה מוביל אותנו לשאלה המתבקשת: אם אין עדיין דוח סופי, ובפרקליטות עדיין לא גיבשו החלטה, מדוע נהגה המשטרה במהירות מופרזת וסיפרה לכל העולם שהמצלמות אמינות, ובעיקר: מדוע פורסמו הדברים בדיוק בימים שבהם נכתבת הכרעת הדין של השפט בכר?

למען הזהירות נניח שהפרסום של המשטרה בוצע בתום לב, ורק במקרה זה קרה במועד שיש בו כדי להשפיע השפעה פסולה על השופט בכר. גם כך, התוצאה היא אותה תוצאה: מועד הפרסום משפיע על ההליך החשוב בעכו ועל בית המשפט, ולכן הוא פגום ופסול, ומאד בעייתי מבחינה משפטית וציבורית. אף אחד לא הכריח את המשטרה לרוץ דווקא כעת ולספר לנו שיש דו"ח של הטכניון ושהמצלמות "אמינות מאד", אלא היא עשתה את זה מיוזמתה (כלומר, אנשים ספציפיים בתוך המערכת עשו את זה והכתימו את המערכת כולה). זכותו של כל אחד מאיתנו לחשוב אם באמת מדובר בצרוף מקרים, או שמא לא.

הערעור כבר בדרך

תהא אשר תהא הכרעת הדין של שופט בית המשפט לתעבורה יעקב בכר, בכל מקרה צפוי שיוגש ערעור בגינו. אם השופט יכריע כנגד העדויות שהוצגו בפניו, ויסבור שהמצלמות אמינות – היו בטוחים שעו"ד גונן וצוותו יגישו ערעור והוא יידון בפני בית המשפט המחוזי. במקרה כזה כבר צפויה "חגיגה" בקנה מידה הרבה יותר גדול.

אם השופט יקבל את טענת הנאשמים לפיה קיימת בעיית אמינות ועל כן יש לזכות אותם תוכל הפרקליטות לבחור באחת משתי דרכים: לקבל את ההכרעה או לערער עליה. במקרה הראשון, לכאורה, תוכל המשטרה להתעלם מן ההליך היות שפסיקת בית משפט שלום לא מחייבת ערכאות אחרות. אם הפרקליטות תאשר לה היא תוכל להמשיך לנהוג כמנהגה ולהגיש מאות אלפי כתבי אישום בשנה.

הבעיה, בתסריט כזה, היא שהרבה מאד נאשמים עשויים לבחור לכפור באשמה ולנהל מאבקים – בין אם בליווי משפטי ובין אם לבדם, תוך שהם מצטטים את הפרוטוקולים (הארוכים במידה מדהימה) של ההליך בעכו ואת עדותו של טוביה סגל. כדי למנוע את זה לא תהיה למשטרה ברירה אלא לערער על הכרעה כזאת, תוך כדי סיכון שהפסד במחוזי יהפוך את הכרעתו של השופט בכר לחלוטה ומחייבת.