משרד התרבות והספורט העביר לוועדת הכלכלה של הכנסת תיקונים לתקנות הנהיגה הספורטיבית, שאמורים לעודד ספורט מוטורי "עממי". אחד השינויים העיקריים יביא לכך שבעלי רכב המשמש גם למירוצים וגם לנהיגה יומיומית לא יידרשו להנפיק רישיון ייעודי לכלי הרכב, ובמקום זאת יוכלו לקבל אישור חד-פעמי להשתתפות במירוץ. קבלת האישור תותנה בבדיקת בוחן שתיערך לפני המירוץ ובהתאם לתקנות הרלוונטיות לכלי הרכב.
"הספורט העממי כולל מספר ענפי נהיגה ספורטיבית, הן ברכבים והן באופנועים", מסבירים במשרד התרבות והספורט וברשות לנהיגה ספורטיבית. "מדובר בכלים בעלי רישיון רכב לפי פקודת התעבורה, המשמשים את בעליהם ביום-יום ובאירוע נהיגה ספורטיבית משמשים ככלי תחרותי. כלים המשתתפים בספורט עממי… הינם כלים המקבלים כיום רישיון כלי תחרותי מהרשות המוסמכת… השינוי יביא לכך שבעלי הכלים לא יצטרכו להגיע למשרדי הרשות לצורך הנפקת רישיון לנהיגה ספורטיבית".
ברשות לנהיגה ספורטיבית תולים תקוות רבות בתיקון המוצע לתקנות. "הפטור שיינתן (מחובת הנפקת רישיון עבור כלי רכב שמשמש גם למירוצים וגם ליומיום, ש.ה) יפשט את ההליכים הכרוכים בהוצאת רישיון כלי תחרותי לרכב ספורט עממי", מצהירים שם. "(התיקון) יצמצם את העומס בהנפקת וחידוש רישיונות לרכבי ספורט עממי, יפחית עלויות ויביא לעידוד והגדלת כמות (המשתתפים) בתחום זה".
הנוסע שליד הנהג לא יידרש להוציא רישיון
תיקון נוסף יבטל את הדרישה הקיימת להתאמה בין רישיון הנהיגה על-פי פוקדת התעבורה ובין רישיון הנהיגה הספורטיבית. כיום, מי שמבקש רישיון לנהיגה ספורטיבית נדרש להיות בעל רישיון תקף לאותו סוג רכב גם לפי פקודת התעבורה. התיקון המוצע קובע שרשות הנהיגה הספורטיבית תוכל להעניק רישיון לנהיגה ספורטיבית גם למי שאינו בעל רישיון לאותו סוג רכב לפי פקודת התעבורה, אך בכפוף לעמידה בתנאים האחרים לקבלת רישיון נהיגה ספורטיבית.
"התוספת נדרשת לאור העובדה שישנם כלים תחרותיים שאין הקבלה מדויקת בינם ובין רכבים לפי פקודת התעבורה", מסבירים ברשות. תיקון נוסף לתקנות קובע סוגי רישיונות נהיגה ספורטיבית חדשים: "לאור הניסיון שנצבר מאז כניסת התקנות לתוקף, כניסת כלים מסוגים חדשים לישראל והפעילות המוטורית המתבצעת ברחבי הארת. נדרש לעדכן את סוגי הכלים והרישיונות… (לכן) התווספו לרשימה רכבי ספורט עממי ומיני באגי".
ברשות גם מבקשים להעניק פטור מחובת רישיון למי שכלל אינם נוהגים באירועי ראווה, שאינם מירוצים. "על-פי החוק, גם נסיעה בכלי תחרותי שלא כנהג מחייבת רישיון לנהיגה ספורטיבית", מסבירים ברשות, "(ו)פטור מרישיון מבוקש רק לאדם הנוסע בכלי התחרותי שלא כנהג, בין אם לצד הנהג או במושב האחורי… המטרה בפטור זה הינה לעודד השתתפות והצטרפות של אנשים נוספים שאינם בעלי רישיון לנהיגה ספורטיבית, על-מנת שיחוו את הספורט ויצטרפו גם הם למעגל הפעילות המוטורי".
מי שבישל חוק ביום שישי, שיאכל אותו ביום שבת
התיקונים המוצעים עשויים להיראות כמו צעד בכיון הנכון: הקלה על חלק מהמשתתפים בספורט המוטורי, וניסיון להרחיב את מספר המשתתפים באירועים שונים. אלא שהתיקונים חושפים, ולא בפעם הראשונה, את הליקוי העיקרי של חוק הנהיגה הספורטיבית: עצם קיומו. מדינת ישראל היא, ככל הנראה, המדינה היחידה בעולם שבה קיים חוק ייעודי שמתיר קיום של אירועי ספורט מוטורי.
במדינות "נחשלות" כמו צרפת, אנגליה, גרמניה, איטליה וארה"ב לא נדרשים חוקים ייעודיים שכאלה. אירועי ספורט מוטורי, שמתקיימים במדינות רבות בעולם כבר יותר מ-100 שנה, נערכים לפי תקינה ותקנונים של ארגונים לאומיים או בינלאומיים, כמו למשל ה-FIA – הארגון שאחראי, בין השאר, על התקינה של סבבי המירוצים של הפורמולה 1 ואליפות העולם בראלי (WRC).
החוק הישראלי, שחוגג עשר שנים לאישורו בכנסת, יוצר סיבוך ביורוקרטי בלתי סביר עבור מרבית המשתתפים באירועי ספורט מוטורי, ובעיקר מרחיק מהספורט את מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. יש לזכור שאישור התקנות שנדרשו ליישום החוק נמשך יותר מחמש שנים, כך שלמעשה רק בתחילת העשור הנוכחי הפך החוק לבר-יישום. אלא שגם לאחר מכן, מספר האירועים שמתקיימים זניח, והיקפם רחוק מזה המקובל במדינות שאוכלוסייתן דומה בגודלה לזו של ישראל.
כדי ליישם את החוק גם החליטה מדינת ישראל להקים רשות ייעודית – "הרשות לנהיגה ספורטיבית" – שפעילותה ממומנת על-ידי תקציב המדינה. גם הקמת הרשות היא המצאה מקומית חסרת תקדים, שכן במדינות מפותחות מנוהלים ענפי הספורט המוטורי על-ידי התאחדויות וארגונים שאינם ממשלתיים. הרשות מתוקצבת על-ידי משרד התרבות והספורט: תקציבה לשנים 2015 ו-2016 עומד על קרוב כ-7.7 מיליון שקלים.
