"אתה לא יכול להיות חובב רכב אמיתי עד שתהיה לך לפחות פעם אחת אלפא רומיאו"
הרבה מאד ציטוטים אלמותיים מעולם הרכב נוגעים לאלפא רומיאו, אבל נדמה שהאמירה הזאת, של ג'רמי קלארקסון, מתארת יותר מכולן את האמוציות שמעוררות המכוניות של יצרנית הרכב שנוסדה בעיר מילאנו שבאיטליה בשנת 1910. אני, לעומת זאת, מעדיף דווקא את האמירה המפורסמת של הנרי פורד – איש גאוותן ומקמץ במחמאות, שאמר: "אני מסיר את הכובע בכל פעם שאני רואה אלפא רומיאו". ובאמת, גם אני מסיר באופן וירטואלי את הכובע שאין לי בכל פעם שאני רואה אלפא רומיאו (טוב, לא כל אלפא, אבל זה כבר נושא לדיון אחר). לכן, מאליו מובן שאל לכם להתייחס לכתבה שלפניכם כאל דיווח אובייקטיבי.
הסיבות האישיות שלי לחיבה לאלפא עדיף שיישמרו לספת הפסיכולוג (כמו הרבה דברים בחיים אפשר להאשים בזה את הילדות וההורים), אבל התירוץ שלי הוא שב-110 שנות קיומה הוציאה אלפא רומיאו תחת ידיה הרבה מאד דגמים שהפכו לאמות מידה ולשמות דבר בהיסטוריה המוטורית – גם על הכביש הציבורי וגם על מסלולי המרוצים.
גם אלפיסטים אדוקים ביותר יודו שימי הזוהר של אלפא כיצרנית פורצת דרך אבדו ללא שוב אי שם אחרי שנות ה-70 של המאה קודמת. אבל אפילו לאחר שהפכה – לטענת המלעיזים – ללא יותר מאשר "פיאט בתחפושת", עדין נותר באלפא דבר מה שמבדיל אותה מכל יצרניות הרכב האחרות. רומנטיקנים יקראו לזה אופי.
נודה על האמת: בתעשיית הרכב בת ימינו נחשב אלפא רומיאו למותג זניח, גם כמיזם כלכלי ובוודאי מבחינת היקף המכירות. זה כמובן גוזר גם את יכולת ההשפעה של האיטלקים על עולמות הטכנולוגיה, העיצוב, ואפילו על אותו מרכיב חמקמק שאנחנו אוהבים לקרוא לו "הנאה מנהיגה". ייתכן, לכן, שהמקום היחיד שבו אפשר לחזק את הרגש כלפי מותג התילתן, ובאותה הזדמנות להיזכר גם כיצד הוא הפך לייחודי כל כך, הוא במוזיאון אלפא רומיאו ששוכן בעיר ארזה (Arese), כ-15 קילומטרים צפון-מערבית למילאנו.
אלפא רומיאו נוסדה במילאנו ומילאנו היא חלק מאלפא רומיאו. דגל העיר – צלב אדום על רקע לבן, הוא חלק מסמל החברה, ובשם שלה טבוע שמו של חבל ארץ התילתן, לומברדיה, שמילאנו היא בירתו. זאת שכונה טובה לחובבי רכב: בטווח של 200 הקילומטרים שבין העיר בולוניה לבין מילאנו פעלו ופועלות רוב האגדות המוטריות האיטלקיות.
בעיר ארזה הוקם בשנת 1963 המפעל הגדול ביותר של אלפא רומיאו, לפחות כל עוד שהיא הייתה חברה עצמאית ועד שנרכשה על ידי פיאט בשנת 1986. מאז הועבר חלק מן הייצור למפעלים שונים של פיאט, ואילו בארזה נסגר המפעל בשנת 2003 – שלוש שנים לאחר שמכונית אחרונה שנשאה את הסמל של אלפא (GTV) ירדה מפס הייצור שלו. בשנת 1976 חנכה כאן אלפא את המוזיאון שלה, וגם הוא, כמו החברה כולה, עבר מאז לא מעט מהפכים ושינויים. בשנת 2015, לרגל השקת ג'וליה החדשה דאז, נחנך המוזיאון מחדש בתצורתו הנוכחית, ובפעם המי-יודע-כמה לוותה החגיגה הזאת בתקוות שנכזבו לגבי עידן חדש עבור אלפא.
כבר מן הכביש הראשי קל להבחין במבנה הבולט של המפעל הישן, אבל לולא שלט אדום של אלפא רומיאו – שמתנוסס על ראשו של בניין מרובע, אפור ואפרורי – יכולתם לחשוד שמדובר במפעל לייצור גרביים. אנשי אלפא העדיפו כנראה להשקיע את שאר הרוח העיצובי במכוניות עצמן ולא בארכיטקטורה של מפעלים. כ-250 מכוניות נאספו לאוסף של המוזיאון, אבל רק כמחצית מן האוסף הזה מוצגת בו כדרך קבע. השאר נשמרות היטב במחסנים, ויוצאות להתאוורר כמעט בכל חודש באירועי נהיגה קבועים, אך תמיד מיוחדים.
הקשר הצרפתי
כדרכם של מוזיאונים מוטוריים, גם זה של אלפא משתדל לספר סיפור, והוא מתחיל על רגל אחת כבר במבואה, שם מוצג תקציר של 110 שנותיה הראשונות של האגדה. ההיסטוריה הזאת ממלאת לא מעט ספרים עבי כרס, וגם העתיד שלה לא פחות חשוב, ועל רקע האיחוד שמתגבש בחודשים האחרונים בין קבוצת פיאט-קרייזלר לבין קבוצת פיג'ו-סיטרואן כדאי להזכיר שאת אבן הפינה לחברה הזאת הניח דווקא אזרח צרפתי, אלכסנדר דאראק שמו.
דאראק היה משקיע צרפתי, מהנדס, יצרן של מכונות תפירה, אופנועים, מכוניות חשמליות ולימים גם של מכוניות קונבנציונליות, ובשנת 1904 הוא שלט בכ-10% מתעשיית הרכב הצרפתית. בשנת 1906, יחד עם קבוצת משקיעים איטלקים, הוא הקים במילאנו את חברת Società Anonima Italiana Darracq שייצרה דגמים של דאראק הצרפתית. לקוחות איטלקים פחות התלהבו מהמכוניות האלה, המכירות לא נסקו, ובשנת 1910 גוייס המהנדס ומעצב המכוניות האיטלקי ג'וזפה מרוסי כדי להוסיף למרכיב הצרפתי את האופי האיטלקי הנחוץ.
במקביל הוקמה חברה חדשה בשם Anonima Lombarda Fabbrica Automobili – בתחילה בבעלות משותפת עם SAID ולאחר מכן כחברה בורסאית עצמאית, ומאותו רגע התאפיינה "אלפא" במנועים חזקים ובשורה מרשימה של ניצחונות במירוצים מוטוריים. מכונית ראשונה שנשאה את השם אלפא הוצגה בשנת 1910 ונקראה 24HP, ויחד עם אלפא 15HP משנת 1911, אשר ניצבת לצידה במוזיאון, הן מייצגות את תחילת דרכו של המותג. 24HP הניחה גם את התשתית להיסטוריית המרוצים המפוארת של אלפא רומיאו, וכבר ב-1911 השתתפה במרוץ 'טארגה פולריו', שממנו נסללה הדרך להשתתפות בגרנד פרי 3 שנים מאוחר יותר.
החגיגה הסתיימה מהר מאד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובשנת 1915 השתלט על החברה התעשיין ניקולה רומיאו אשר הסב את המפעל לייצור של כלי רכב צבאיים ומנועים תעופתיים עבור הצבא האיטלקי ובנות בריתו. לאורך כל המלחמה, וגם כשנה לאחר מכן, לא יוצרה שם אף מכונית, ומיד לאחר המלחמה נוספו לעסקי החברה גם פעילויות בתחום הייצור של קרונות וציוד לרכבות. רק בשנת 1919 חודש הייצור של אלפא, בשלב ראשון עם השלמת המכוניות שנמצאו בתהליך ייצור לפני המלחמה, ובשנת 1920 הוסיף רומיאו לחברה את שם משפחתו ואת הסמל המשפחתי שלה ומן המפעל יצאה המכונית הראשונה בעולם שנשאה את השם "אלפא רומיאו" ('טורפדו 20–30 HP')
כמו לא מעט יצרניות רכב אחרות גם אלפא רומיאו פלירטטה בשנותיה הראשונות עם תעשיית המטוסים אשר התפתחה במקביל לתעשיית הרכב. אלפא ייצרה לא מעט מנועים עבור מטוסי חיל האוויר האיטלקי במלחמת העולם הראשונה, ולאחר שהולאמה על-ידי מוסוליני בשנת 1933 ייצרה מנועים תעופתיים גם לקראת ובמהלך מלחמת העולם השניה. כמה מן המנועים הבולטים שאותם ייצרה נמצאים במתחם מיוחד במוזיאון, ובהם גם מנוע רדיאלי כפול (חיבור של שני מנועי בתצורה כוכבית) עם 18 צילינדרים. במהלך המלחמה ייצרה אלפא רומיאו לא רק מנועים אלא גם מטוסי קרב מושלמים עבור חיל האוויר האיטלקי, לפחות עד שהמפעל שלה הוחרב בהפצצות של בעלות הברית.
בתקופת הזוהר והאסקפיזם שבין מלחמות העולם נחשבה אלפא רומיאו ליצרנית של מכוניות אריסטוקרטית לעשירי איטליה והעולם, והיא ייצרה מידי שנה מאות ספורות של מכוניות. כמקובל באותה תקופה, וגם לאחר מכן, אלפא שיתפה פעולה עם סדנאות ובוני מרכבים שבנו גרסאות מיוחדות על בסיס דגמי החברה. ראויים לציון מיוחד דגמים שנבנו על בסיס 6C בסוף שנות העשרים, ו-8C בשנות השלושים. אפשר לומר שכמעט כל מכונית שיוצרה באותן שנים היא סוג של יצירת אומנות חד פעמית, וזאת בשונה מתהליך התיעוש ששינה באותה תקופה את תעשיית הרכב (ותודה לאותו הנרי פורד) ואת אופי המוצרים שלה.
הקשר עם סדנאות ובתי עיצוב, בעיקר איטלקים, נמשך לאורך כל ההיסטוריה של אלפא רומיאו, ולא במקרה. 'זגאטו' ו'טורינג סופרלג'רה', שתי סדנאות עיצוב מיתולוגיות, שוכנות אף הן בעיר ארזה, במרחק של כשני קילומטרים בלבד מן המוזיאון (ומומלץ לבקר בהן באותה הזדמנות). אזור מיוחד במוזיאון מוקדש לשיתוף הפעולה הזה, ובו מוצגים דגמי קונספט ודגמים חד פעמיים על בסיס דגמי אלפא. נמצא כאן את סדנת 'קסטאניה', אשר הציגה בשנת 1913 מכונית שנראית כמו זפלין על גלגלים (ונקראת "אירודינאמיקה"), את טורינג דיסקו ואלנטה שהיא ככל הנראה אחת המכוניות היפות ביותר שיוצרו אי פעם, וגם את קאראבו של 'ברטונה' אשר עוצבה על ידי מרצ'לו גנדיני ושימשה השראה ללמבורגיני קונטאש.
לצידן נמצאים דגמי קונספט שנבנו על בסיס ה-33 סטראדלה, בהם 'לגונה' של ג'יוג'ארו ו-33/2 קופה ספיצאלה של סדנת פיוראבנטי. כולן עדות לתור הזהב של המעצבים האיטלקיים הנועזים והיצירתיים אשר פרצו בשנות ה-60 והביאו את הכישרון שלהם לידי ביטוי בלא מעט מכוניות עממיות שמוכרות לכולנו, כולל אלה של אלפא. היצירתיות הזאת הופגנה גם בדגמים סדרתיים של אלפא, החל מדגמים סטנדרטיים כמו 'ספיידר' המקורית (דואטו), אשר עוצבה על ידי פיניפארינה וכלה בגרסאות מיוחדות על בסיס דגמים קיימים כמו ג'ולייטה ספירנט ספציאלה שעוצבה על ידי ברטונה, וג'וליה SZ וג'וניור Z של זאגאטו.
העידן המודרני של אלפא, קצת יותר משלושה עשורים, מקבל ביטוי צנוע במוזיאון, ויש שיאמרו שבצדק. לא שלא היו לאלפא יציאות מעניינות ומיוחדות בעידן המודרני – החל מן ה-75, דרך GTV המיוחדת ועד ל-8C המודרנית ומזילת הריר שמבוססת על מזראטי. כל אלה היו ייחודיות מאד בתקופתן, אלא שהן חיו לצד לא מעט "פלופים" כמו אלפא 6, שלא לדבר על אלפא 33 (שמוצגת בגרסת סטיישן תלתן ירוק נדירה, עם הנעה כפולה). לא במקרה נדחקו אלה אל פינות נידחות במוזיאון. את שנות התשעים מייצגות אלפא 164 ואלפא 156 אשר החזיקו את הראש של אלפא מעל המים, ובסך הכל היו אפילו מכוניות טובות לתקופתן – הגם שהן מחווירות לעומת היצירות המרגשות שנוצרו עד לאמצע שנות השמונים.
המוזיאון בנוי מעין ספירלה שיורדת מספר קומות וחצאי קומות בין תצוגה לתצוגה, ואוצרי המוזיאון השכילו להציב את דגמי שנות התשעים באמצע הדרך ולא בסופה. כך, לאחר "נפילת הסרוטונין" הרגעית, שב הצבע האדום של אלפא וממלא את נפשם של המבקרים כאשר הם נפגשים עם היסטוריית המרוצים המפוארת של המותג האיטלקי. תצוגה זאת פרושה על-פני שתי קומות, ונתח הארי שלה מוקדש לשושלת מכוניות הגרנד פרי של אלפא משנות העשרים והשלושים. אז התבססה המורשת של אלפא כיצרנית של מכוניות ספורט נחשקות, בין השאר בזכות נהגים אגדיים כמו נינו פארינה וחואן מנואל פנג'יו, וכמובן גם אחד, אנזו פרארי – אשר אמנם לא השיג הישגים מרשימים כמו פנג'יו מינף את קריירת המרוצים שלו להקמת אגדה אחרת.
היסטוריית המרוצים של אלפא רומיאו משתרעת על-פני תחומים נוספים, כמו סדרת ה-33 שכיכבה במרוצי סיבולת, דגמי GTA של שנות ה-70 ועד ל-155 בעלת ההנעה הכפולה אשר היכתה את מתחרותיה הגרמניות במרוצי הטורינג של שנות התשעים כשהיא לבושה במדי 'מרטיני'.
עם הפנים לעתיד
אחרי שמתפעלים מן העושר הההיסטורי המוטורי הזה מחזירה אותנו הפגישה עם מכוניות העידן המודרני של אלפא רומיאו אל המציאות הכואבת שהיא מנת חלקה של אלפא בעשורים האחרונים. העבר שלה אמנם מפואר, אבל העתיד לוט בערפל.
נכון להיום מתרוצצות שמועות אודות פיצוץ במגעים בין פיג'ו-סיטרואן לבין אלפא-רומיאו, אשר שוקדות בחודשים האחרונים על מיזוג שאמור לאחד לתוכו 15 מותגי רכב, בהם כמה וכמה מנדבכי היסוד של תעשיית הרכב העולמית. בין אם איחוד כזה יתממש ובין אם לא – תעשיית הרכב העולמית כולה נמצאת כרגע בקושי עצום – גם בגלל מהפכה אדירה שהיא עוברת בכל מקרה וגם בגלל המשבר הכלכלי שנגרם בגלל מגפת הקורונה. בתוך הסערה האדירה הזאת קשה לומר מה הערך המדויק של ההיסטוריה המפוארת של אלפא רומיאו ושל השם החזק של המותג. עם זאת, קשה להתעלם מכך שבשני העשורים האחרונים אף מנהל איטלקי לא הצליח למנף אותם להצלחה כלכלית.
בשנים האחרונות התקשתה אלפא למכור אפילו 100 אלף מכוניות בשנה, ובסיכום 2020 ייתכן שתיאלץ להסתפק בכמה עשרות אלפים בלבד. 'מיטו', ו'ג'ולייטה' המזדקנות, ואפילו 4C, הופרשו לגמלאות, ניסיון לחזור לשוק האמריקני עם ג'וליה וסטלביו לא הוכתר עד כה בהצלחה, ובאופק לא נראה כרגע אף סימן לכך שמשהו עומד להשתנות לטובה בעתיד.
אובייקטיבית, קשה להצדיק כיום את קיומה של אלפא רומיאו וממש כמו לנצ'יה ועשרות מותגים נחשקים אחרים היא עלולה לגווע ולדהות על דפי ההיסטוריה, או להירכש על-ידי יצרנית סינית – מה שיהיה, לטענת רבים, אותו דבר. מנגד, כאשר מלטפים את היצירות המרגשות האלה במוזיאון בארזה קשה להאמין שהבעלים החדשים (או המשותפים) של נכס עם היסטוריה מפוארת ומעוררת אמוציות כה חזקות יוותר לכל הפחות על ניסיון החייאה רציני אחד. לנו, מי שצרובים באהבה ליצירות האלה, נותר רק לקוות שמי שיטפל בנכס הזה בעתיד ישכיל למצוא דרך למנף את האוצר הרגשי וההיסטורי הזה.
מוזיאון אלפא רומיאו – ארזה, מילאנו
https://www.museoalfaromeo.com/
כך מגיעים
הדרך הפשוטה, הקלה והזולה ביותר היא לקחת שאטל מתחנת סנטרלה שבמרכז מילאנו למרכז הקניות IL בעלות של 5 יורו הלוך וחזור. המוזיאון נמצא מרחק הליכה של 10 דקות מהקניון וישנו שילוט מנחה אליו. אפשר להגיע גם עם קו M1 של המטרו, לרדת בתחנת Rho-Fiera, ומשם לעלות על קו אוטובוס 561 שמגיע עד למוזיאון.
מחיר כניסה: 12 אירו למבוגר, 10 אירו למבוגרים מעל גיל 65, 5 אירו לילדים מעל גיל 5.
שעות פתיחה: המוזיאון פתוח בין השעות 10:00 ל-18:00 בכל יום למעט בימי שלישי.
אפילוג
ביקור במילאנו הוא חוויה עבור כל חובב רכב. מוזיאון אלפא רומיאו בארזה הוא רק מעט מהעושר המוטורי וההיסטוריה הגלום בעיר ובסביבותיה. בימים כתיקונם הייתי מסיים את הכתבה בהמלצה לעלות על המטוס הראשון לעיר, עניין לא ממש מסובך ויקר בעידן טיסות ה"לואו קוסט". אבל בחודש וחצי שעבר מאז ביקורי במילאנו לבין השורות שאתם קוראים כעת מילאנו הפכה את פניה, ואיתה עולם כולו.
כשהגעתי למילאנו "קורונה" הייתה לא יותר משמועה בבתי הקפה ההומים במרכז העיר העמוס בתיירים. חוץ מבדיקת חום בכניסה לאיטליה, שנראתה כמו כסת"ח להיסטריה מוגזמת, הכל התנהל כרגיל. אף אחד לא שיער שמספר ימים לאחר מכן תתפרץ מגיפה, מילאנו תיכנס לעוצר מלא ואחריה איטליה כולה, כשמאות בני אדם מקפחים את חייהם מידי יום ומדינה שלמה תיכנס לכאוס. ענן קודר מאד מרחף מעל איטליה, והוא מעיב על הענן שכבר העיב על אלפא רומיאו ועל מה שנותר מתעשיית הרכב באיטלקית.
מילאנו ואיטליה לא לבד. אחרי חודש וחצי העולם כולו נמצא בכאוס. שילוב של היסטריה, אי ודאות ותהפוכות דרמטיות שסדקו את תחושת הביטחון המדומה והחופש האינסופי שעטפה את העולם ב-30 השנים האחרונות. פתאום הדבר הבסיסי ביותר כמו לצאת החוצה, ועל אחת כמה וכמה עבורנו חובבי ההגה, לעלות לאוטו, לנהוג ולממש את חופש התנועה שמאפשרת לנו המכונית, הפך להיות מעשה שמצריך מחשבות ותכנון מראש, אם הוא בכלל מתאפשר.
כשמגיפת הקורונה תעבור, ואין ספק שהיא תעבור, עולם שלם יצטרך ללקק את הפצעים ולעשות שינוי מסלול מחדש. גם תעשיית הרכב. והשינוי הלא ידוע שעוד צפוי לנו רק מוסיף לתחושת האי ודאות שעוטפת כל אחד ואחד מפני הבאות.
בינתיים, עד שהעולם יחזור לשפיות זמנית, הכתבה הזו היא אסקפיזם קטן בזמן בידוד שמעורר געגוע לעולם נורמלי שהיה כאן רק לפני חודש וחצי. היו זמנים במילאנו.
