פעם הן היו כאן בהמוניהן. טוב, בואו לא ניסחף, אנחנו הרי חיים במדינת ישראל מוכת המיסוי והשמרנות המוטורית. ובכל זאת, אם תביטו כרגע סביבכם יש מצב שתשימו לב שמשהו נעלם לחלוטין מן הנוף שלנו. זוכרים מתי ראיתם בפעם האחרונה לצדכם על הכביש מכונית ספורטיבית קטנה?
פעם, למעשה עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת, נחשבו מכוניות קטנות עם מנוע חזק לסוכריות המתוקות ביותר שעולם הרכב הציע, ואנחנו מדברים למשל על מיני קופר ועל אבארט המקוריות. למכוניות האלה לא הייתה פוזה של מכונית ספורט אמיתית, ובטח שלא היו להן ביצועים כאלה, אבל על כבישים נכונים, עם נהגים מיומנים, הן הביסו מכוניות גדולות וחזקות מהן (ד"ש ממיני קופר בראלי מונטה קרלו). סוד הקסם לא היה כוח המנוע דווקא אלא החיבור בין המכונית לנהג והעובדה שחלק משמעותי במתכון למכונית מהנה באמת הוא משקל עצמי נמוך.
שעתן היפה ביותר של קטנות חמות הייתה בשנות ה-80 וה-90 כאשר כמעט כל יצרנית רכב שמכבדת את עצמה הציעה אחת כזאת, עם מנועים חזקים, ספוילרים מתריסים ומדבקות GTI, "טורבו" או סתם "ספורט" שבידלו את הגרסה היקרה והחזקה מאחיותיה לפס הייצור. הגרסאות הספורטיביות היו אמנם יקרות מן הקטנות שעליהם הן התבססו – מכוניות שנועדו בעיקר לצעירים תפרנים, אבל גם הן היו נגישות ועממיות ולא עלו יותר מאשר מכונית משפחתית ממוצעת.
בהמשך, כמו בכל מרוץ חימוש, גדלו ההספקים, דרישות בטיחות העלו את המשקל העצמי ואת המחיר, והקטנות החמות שרדו גם את זה מכיוון שזה מה שצעירים רצו. ככה זה כשאתה בן 20 וקצת ומפנטז על פרארי אבל בתקציב שלך אתה בקושי יכול לקנות פיאט.
עוד ב-TheCar
סיאט איביזה FR 1.5 במבחן דרכים
פולקסווגן פולו GTI במבחן דרכים
רנו קליאו ספורט טרופי במבחן דרכים
אז לאן נעלמו החמות הקטנות?
מכוניות קטנות חמות נעלמו מן הנוף שלנו וחלק מן הסיבה לכך היא שהדור הצעיר, כמו הוריו, מעדיף את תנוחת הישיבה הגבוהה של קרוסאוברים. סיבה יותר דרמטית, פחות ניתנת לשינוי ויותר מתאימה למושג "הכחדה" היא שמכוניות ספורטיביות – כמו דינוזאורים – נכחדות בגלל שינויי האקלים. החמרת הרגולציה שנועדה לצמצם את זיהום האוויר שנפלט ממכוניות גרמה לזינוק במחיר שלהן – גם בגלל קנסות שהן סופגות מהרגולטור וגם בגלל הצורך להתקין בהן מערכות טכנולוגיות יקרות.
בסצינה שמזכירה את מי שמאבדים את עולמם במשחקי קלפים השליכו יצרניות רכב רבות את הקלפים, או את המפתחות, על השולחן ויצאו מן החדר. הצרפתיות, שהיו בין כוכבות הז'אנר, פרשו בזו אחר זו, סיטרואן ואחריה פיג'ו ורנו, ובמקומות באולמות התצוגה שבהם הוצגו 208GTI וקליאו ספורט נותר רק אוויר. גם אופל, תחת כנפי פיג'ו-סיטרואן, מחקה את חטיבת OPC ולא השיקה גרסה חמה ל'קורסה', ואפילו סיאט, אשר בנתה לעצמה מוניטין כיצרנית של מכוניות קטנות וגם ספורטיביות, מעדיפה למרבה האירוניה לבנות קרוסאוברים חזקים לאחר שהעבירה את הגרסאות הספורטיביות שלה למותג קופרה. אאודי הפכה את S1 ליציאה חד-פעמית, אלפא מיטו פרשה לגמלאות ולפיאט – בעבר מלכת הקטנות האירופאית – אין בכלל מכונית סופר מיני לאחר שלא הציגה יורשת לפונטו.
יפניות? אלה מזמן לא במשחק, למרות שטויוטה הציגה גרסת GR עצבנית ליאריס, במהדורה מוגבלת וסופר יקרה, ואילו לסוזוקי יש גרסת ספורט מדליקה לסוויפט. על הגחלת, אם תרצו, שומרות יונדאי עם גרסת N ל-i20 ופורד עם פיאסטה ST, אבל מה שמשותף לכל אלה הוא שכולן מסורבות עליה לישראל באופן רשמי.
ומה נשאר? ההיצע המקומי של קטנות חמות יכניס את חובב ההגה לדיכאון. פולו GTI המחודשת עדיין לא כאן, מיני קופר S נחלשה ונותרה יקרה. סיאט איביזה FR ופיג'ו 208 GT ליין הן לא באמת מכוניות חמות אלא כאלה שעושות פוזה אבל טעמן כשל המבורגר טבעוני. המזל הוא שאבארט 500 נותרה כצדיקה בסדום.
אז כן, אני מבין את הקושי של רבים לראות באבארט 500 תחליף לסופרמיני החמות. זה לא רק בגלל שהיא בכלל מיני ולא סופר-מיני, אלא מפני שלמרות האיפור ורעש האגזוזים אי אפשר להתחמק מהעובדה שהיא נולדה ממכונית שהיא בעצם אביזר אופנה עירוני שבעצמו נבנה על פלטפורמה עתיקת יומין.
לא מזמן ודי בשקט, הוזילו יבואני פיאט לישראל את מחירי אבארט 500 וכעת, רגע לפני הפנסיה, היא נותרה כברירת מחדל עבור רבים. גרסאות 'טוריסימו' ו'קומפיטציונה' עולות עדיין כמו קרוסאובר משפחתי, אבל גרסת 'סקורפיונה' הבסיסית והידנית עולה כעת 130 אלף שקלים וזו סיבה טובה לחידוש הקשר.
אבארט 500 (או יותר נכון 595) כבר בת יותר מעשור ובכל זאת, גם אחרי כל השנים היא נראית טוב. הקווים העגלגלים של פיאט 500 כבר מוכרים, מוכרים מידי, אבל נגיעות העיצוב של אבארט מסייעות לצלוח את מבחן הזמן. מצד אחד זאת מכונית מצועצעת מבחינת הפרופורציות ומבע החזית שלה, אך מצד שני היא אגרסיבית במופגן בזכות ניפוחי גוף מלפנים ובכנפיים. היא צעקנית במידה בזכות מדבקות ותגי העקרב, אבל זאת לא מכונית גרוטסקית או מוגזמת. צבעים נועזים הם בחירה אידאלית עבורה, אבל דווקא בצבע לבן היא מפגינה אלגנטיות מעודנת, לא מעט בזכות נגיעות האלומיניום החיצוניות של גרסת 'סקורפיונה' וחישוקי ה-16 אינטש שעליהם היא מתגלגלת.
ואז מתיישבים בתוך 'סקורפיונה', והרושם הראשוני מתפוגג. בזה הרגע נוחתת עלינו תחושת הגיל ובעיות עיצוב הפנים שמלוות את הדגם מיום היוולדו. תנוחת הנהיגה לא ספורטיבית בעליל וחמור מכך: גם לא הגיונית. המושב גבוה מדי אפילו במצב הנמוך, הוא צר להפליא וכופה על הרגליים להיות מוצמדות באופן מוגזם, וכל זה עומד בסתירה לגלגל הגה גדול מידי באופן לא פרופורציונלי. אגב, בסקורפיונה יש אפשרות לכוון את גובה המושב (מה שלא קיים בשאר הגרסאות), אבל ידית הכיוון, מצד ימין, צמודה לידית בלם היד.
האווירה ספורטיבית בזכות גלגל ההגה הבשרני, דוושות האלומיניום, ידית ההילוכים המדליקה אשר נופלת בול ליד ודיפון העור על חלקו העליון של לוח המחוונים. אבל אי אפשר להתעלם מכמות הפאשלות בתא הנוסעים, כאלה שמזמן לא קיימות במכוניות מודרניות. לוח המחוונים הדיגיטלי זעיר, כך שחלק מן המידע לא קריא, למערכת המולטימדיה יש ממשק עתיק ודל, הפלסטיקה ודיפוני הדלתות משדרים תחושה זולה ואין אפילו פתיחה של דלתית פתח התדלוק (שננעל על ידי מפתח כמו בפיאט אונו) מתוך תא הנוסעים.
העובדה שפיאט 500 מעולם לא הייתה מכונית שימושית מכה שוב כאשר נגלים שלמעט תא כפפות, שעונה בדיוק על ההגדרה שלו ויכול להכיל רק זוג כזה – אין במכונית תאי אכסון ראויים, המושב האחורי הוא תיאורטי בלבד ותא המטען מתקשה להתמודד אפילו עם שישיית בקבוקי מים מינרלים.
נסיעה בעיר לא משפרת את התחושה. יכולת התמרון מצויינת בזכות מידות חיצוניות של עגלת סופר, אבל למרות שב'סקופריונה' אין את בולמי 'קוני FSD' הקשוחים של הגרסאות הבכירות – זאת מכונית שרוטטת ומקפצצת על כשלי מחלקת התחזוקה העירונית. בסיס הגלגלים קצרצר ומדגיש לעכוז את פסי ההאטה, והמצמד הנקודתי הופך את הזחילה בפקקים לחוויה מטלטלת. מחוץ לעיר בידוד הרעשים לוקה בחסר והתחושה הכללית היא של מכונית של פעם ולא בקטע נוסטלגי.
לשחרר את העקרב
כל אדם שהתרגל למכוניות מודרניות ימצא דרך להתאכזב מ-595. אבל אנשים כאלה רואים במכונית לא יותר מאשר אמצעי ניוד, וסביר שהם לא יתענינו ב-595 מעבר למה שיקלטו במבט חטוף. פה הם מפספסים את מה שיש ל-595 בכלל, ולסקורפיונה בפרט, להציע.
מימין להגה נמצא מתג ולצידו ציור של עקרב. מתג זה מעביר את המכונית למצב ספורט ולכן זה המתג המיותר ביותר בתבל. המכונית הזאת חייבת להימצא תמיד במצב ספורט שבו היא משכיחה את כל הביקורת כלפיה. לאחר הלחיצה לובש לוח המחוונים מראה ספורטיבי ממוקד והמנוע והמצערת עוברים למצב ניהול עצבני. ההגה מקבל את המשקל שהיה חסר לו, צליל המפלט הופך להיות נוכח וגרוני (במיוחד ברכב המבחן שצויד במערכת פליטה "מונזה" משפרת ואופציונלית הדורשת תוספת לא מבוטלת של עשרת אלפי שקלים). עד למהירות של 58 קמ"ש המפלט מושתק למען אוזניהם הרגישות של השכנים, אך זה מדרבן אותך למשוך את ההילוכים לסל"ד גבוה ולקבל את הגרגור הצרוד והנוכח.
ככל שמדובר בנתונים תיאורטיים סקורפיונה היא לא מכונית חזקה, ודאי ביחס לדור האחרון של מכניות קטנות חמות. 145 כוחות סוס לא עושים רושם אפילו על הקרוסאובר של השכן, ו-21 קג"מ ממנוע 1.4 ליטר אינם יוצאי דופן ביחס למנועים דומים. אבל כשהרכב שמונע על ידי מנוע כזה שוקל רק טונה וקצת, ולתיבת ההילוכים שלו יש יחסי העברה קצרים זה הופך אותו לכלי זריז ותזזיתי. צליל המנוע והמפלט הנוכחים (ובידוד הרעשים הלקוי) תורמים את חלקם והתחושה היא שנוסעים במהירות הרבה יותר גבוהה מן המהירות האמיתית. דף הנתונים מספר על 7.8 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש וזה נתון פושר ביחס לקטנות חמות מהדור האחרון. אלא שהתחושה הסוביקטיבית היא ש-595 מזנקת מהר במטרים הראשונים ומושכת היטב.
כושר המשיכה תלוי גם בנהג, כי תיבת ההילוכים ידנית בשעה שרוב נהגי דורנו התרגלו לתיבות מצמד כפול מהירות כברק ויעילות להפליא. בניגוד למקובל במנועי טורבו מודרניים שיא המומנט מתקבל ב-3,000 סל"ד גבוהים ויש גם השהיית טורבו, וזה אומר שבחירת ההילוכים חייבת להיות מדויקת. חפצים בתאוצת Roll On החלטית? תבחשו עם הידית שני הילוכים למטה. לא הורדתם הילוך לפני הפניה? תאבדו את המומנטום ביציאה ממנה. המזל הוא שתפעול ידית ההילוכים מהנה בזכות מהלך קצר ומדויק, והמצמד "נקודתי" וגם הוא מדויק.
המנוע שמח לעלות בסל"ד אבל אוזניים רגישות פחות יחבבו את קולות הניסור של מפלט ה'מונזה'. התחושה בתא הנוסעים תוססת ועולצת, אך אין טעם למשוך את המנוע הרבה מעבר ל-5,000 סל"ד כי לא תמצאו שם הרבה כוח, ומפני שהמנתק מגיע די מהר. זה לא באמת משנה כי, כאמור, לא צריך לנהוג מהר ב-595 כדי להרגיש שנוסעים מהר.
ההיגוי מהיר (2.5 סיבובים מנעילה לנעילה) אבל לא מהיר מידי, ויחד עם בסיס גלגלים קצר זאת מכונית שששה לזגזג בשובבות בין נתיבים. הכיף האמיתי הוא כשמגיעים לכבישים מפותלים, במיוחד טכניים עם פניות סיכה שבהן הקוטן הוא מכפיל כוח. צריך לשים את הדברים על השולחן ולהזכיר ששלדת האבארט מעולם לא הייתה "סוגה עילית", ויש גבול לכמות השיפורים שאפשר לבצע כאשר הבסיס הוא פיאט פנדה ששורשיה מגיעים לתחילת שנות ה-2000. מי שמתגעגע לרהיטות ולתקשורתית של מכוניות קטנות חמות של שנות ה-90 ייאלץ להמשיך להתגעגע.
ל-595 יש את הדרך שלה לעשות דברים, וזה נובע מן הנתונים הטבעיים שלה ומהרבה אופי. אפשר לנהוג בה באופן מדויק ומדוד ואפשר לנהוג בה באגרסיביות כאילו שהרגע גנבת אותה, אבל בכל מקרה התוצאה תהיה חיוך גדול. המכונית הזאת נכנסת לפניות בנחישות, שולטת היטב בקצב גלגול הגוף וזורמת בצייתנות לפקודות הנהג בין אם הן מגיעות מההגה או מהמצערת. למרות צמיגים ברוחב 195 מ"מ בלבד, שהם אף לא ספורטיביים במיוחד, יש לה מספיק אחיזה וגם אין לה עודף כוח שיתפוס אותך לא מוכן גם אם תשחק/י בהרפיה פתאומית מהדוושה. מערכת TCC מדמה אלקטרונית את פעולתו של דיפרנציאל מוגבל החלקה, אבל לפחות בגרסה הזו קשה מאד להרגיש את הסיוע ובמיוחד מכיוון שאי אפשר להגיע למצב של לוחמת הגה.
595 פחות מחבבת כבישים שלא סלולים היטב היות שהם חושפים את מגבלות המתלים וגורמים לה לאבד שלווה. אבל גם אז היא מגיבה באופן חינני ובהתאם לטמפרמנט שהיא משדרת ורק דורשת להיות ממוקד. מי שהתרגל למכוניות "שגר ושכח" בסגנון דגמי קבוצת פולקסווגן יגלה מהר מאד שהוא צריך לעבוד כדי להשיג ציות מן המכונית הזאת – אבל בכך טמון כל הכיף. קוראים לזה לנהוג.
סוף מסלול
זה סוף דרכה של אבארט 595. פיאט הציגה 500 חדשה, חשמלית בלבד, וגם אנשי אבארט ילכו בנתיב הזה כדי לעשות טוב לסביבה ולמצפון (אבל לא לחובבי ההגה). אם שופטים את 595 בסטנדרטים של מכונית מודרנית ועם פרמטרים של הגיון בריא – היא תפסיד כבר באולם התצוגה. אלא שחשיבה שכלתנית עושה עוול גדול למכונית שגדולתה בהיותה "אולד פאשן". כמובן שהכל יחסי, וכולם נוהגים להתלונן ש"הולך ופוחת הדור". הפעם הדור לא פחת אלא פשוט נכחד.
אבארט 595 סקורפיונה מעוררת נוסטלגיה לא בגלל איך שהיא נראית, אלא בגלל הסגנון שבו היא מבצעת. היא מזכירה שמכונית לא חייבת להיות סופר-מהירה ומדויקת כדי לספק טונות של חיוכים, מספיק שיש לה "אופי" ושהיא תדרוש ממך לנהוג ולא להתנהל. מכונית טובה צריכה שהנהג יהיה מעורב, ובתמורה לשתף איתו פעולה בשמחה.
לאורך חייה נחשבה אבארט 595 לצעצוע יקר, ובצדק. כעת, כאשר מחיר גרסת 'סקורפיונה' ירד ל-130 אלף ש"ח, זאת בחירה כמעט הגיונית ובכל מקרה הזדמנות אחרונה לשים יד על מכונית קטנה וחמה מן הסוג שאנחנו כל כך אוהבים.
בוחן נוסף: נעם וינד
