אחד הכבישים היפים בישראל מתפתל לאורך פחות מ-20 קילומטרים בין כביש 65 אל דרום הכינרת, ועל אף שהוא צר וקצר הוא מספר פרק מרתק בתולדות הציונות וההתיישבות בארץ ישראל.

כביש 767 נפרד מכביש 65 וממשיך מזרחה בדיוק בנקודה שבה 65 מסיים את מהלכו מדרום-מערב לצפון-מזרח וחותך בחדות צפונה, במקביל לכינרת וממזרח לה. בנקודת המפגש הזאת בנוי כפר תבור, 'מסחה', שנוסד בשנת 1901 על-ידי בני הדור השני של אנשי העלייה הראשונה – 21 משפחות מצאצאי המתיישבים במטולה, ראש פינה, שפיה וזכרון יעקב.

יש שרואים בהתיישבות בכפר תבור את אחת ההנעות לפעולה שהפכה לימים ל"עלייה השנייה": יוסף ויתקין, מנהל בית הספר של כפר תבור, פרסם בשנת 1905 קול קורא שהאיץ ביהודי הגולה לעלות לארץ ישראל וליישב אותה.

גל גניבות של תוצרת חקלאית בידי אנשי השבט הבדואי ערב א-צביח עודד את תושבי כפר תבור להקים בשנת 1909 את ארגון המגן 'השומר', בראשות אלכסנדר זייד, ישראל שוחט, יצחק בן-צבי, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין ואחרים. 'השומר' הוא הגלגול הגלוי של ארגון 'בר גיורא' שהוקם כשנתיים קודם לכן כגוף חשאי.

כ-19.5 מזרחה מכפר תבור מגיע כביש 767 אל המושבה 'כינרת', שנוסדה בשנת 1908 לחופה הדרום-מערבי של הכינרת, כ-6 קילומטרים מדרום לטבריה. כינרת נוסדה אמנם על ידי יוצאי המושבות הוותיקות בסיוע חברת יק"א, אבל כבר במהלך 4 השנים הבאות החלו חלוצי העלייה השנייה שזה מקרוב באו להחליף בה את האיכרים המייסדים.

בצמוד למושבה כינרת נטועה 'חוות כנרת' שהוקמה כמה חודשים לפניה על אדמת הקרן הקיימת לישראל. חוות כנרת נחשבת למקום שבו נולדו רעיון הקיבוץ במתכונתו הישראלית, ושם הוקמו גם "המשביר" שהפך לרשת הקמעונאות הקו-אופרטיבית הראשונה בארץ ישראל, וגם משק הפועלות הראשון וחוות לימוד לנערות.

בשנים שבהן הוקמו כפר תבור וכינרת לא היה קל לכסות את המרחק הקצר ביניהן. רק לאחר הכיבוש הבריטי, במהלך שנות ה-20 של המאה הקודמת, החל תכנון של כביש שנועד לחבר את מושבות הגליל התחתון, וסלילה שלו בפועל החלה רק לקראת סוף שנת 1924 באחד הקטעים המרכזיים שלו – בין יבנאל לבית גן.

סלילת הכביש, במימון עצמי של המושבות ובעזרת הלוואה שהעמידה לרשותן ההנהלה הציונית, בוצעה בסיוע מחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט‏ (Public Works Department כתוארה אז) שהשאילה מכונת סלילה לעוסקים במלאכה. כעבור כשנה נסללו רק כ-3 קילומטרים, ושיטפון שהרס בשנת 2027 את הגשר שהקימו הבריטים מעל לואדי מיידאן לא סייע לקידום הפרויקט. בשנת 1929, 5 שנים לאחר שהפרויקט יצא לדרך, נחנך המקטע הראשון מכנרת ליבנאל, ואילו סלילת המקטע האחרון שלו – משדמות דבורה לכפר תבור – החלה רק בשנת 1947.

ערב מלחמת העצמאות ובמהלכה, כאשר הלגיון הערבי חסם את כביש העמקים ונסיעה על כביש 77 הייתה מסוכנת, היה כביש 767 אחד מעורקי התחבור החשובים לחיבור דרום הכינרת והגליל המזרחי עם שאר חלקי מדינת ישראל.

את טיול הסופ"ש שלנו אנחנו מתחילים בכפר תבור, ישוב סואן בימינו שמתקשה להזכיר את ההיסטוריה המפוארת שלו.

הר תבור העגלגל והמיוחד למראה מתנשא לגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים ומעל לכפר שקיבל את שמו, ולא פלא שאפשר לראות אותו מכל מקום בישוב. כמה מבתי האיכרים, המתיישבים הראשונים, ניצבים במרכז ההיסטורי של הכפר ואפשר לבקר גם במוזיאון שמשמר את אורח החיים המקורי במושבה. במרכז כפר תבור יש פארק קטן בשם 'עין מסחה' ובו שבילים ושטחי דשא נרחבים שאפשר לנפוש בהם.

ממשיכים מזרחה לאורך כקילומטר וחצי ומגיעים אל שדמות דבורה, מושב שהוקם בשנת 1939 כישוב "חומה ומגדל" בתקופת המנדט הבריטי. הקימו את שדמות דבורה בני הכפר מולדת אשר התיישבו על אדמות שרכשה פיק"א בשנות העשרים מן הכפר הערבי שג'רה. אנשי מולדת שהגיעו לכאן בחרו להקים מושב עובדים, וזאת לאחר ששאר חברי 'מולדת' החליטו לנהל את הישוב שלהם כמושב שיתופי.

בראשיתו נקרא הישוב 'עומר', כשם גרעין המייסדים שלו, רובם עולים מגרמניה, אך לאחר מכן שונה הם במטרה להנציח את דבורה דה רוטשילד, אשתו של הברון ג'יימס דה רוטשילד שהאדמה נרכשה מכספי משפחתו.

השם דבורה מנציח גם את דבורה הנביאה, גיבורת התנ"ך, אבל מי שלקחו את השם הזה והפיקו ממנו צוף הם מי שהקימו את מרכז המבקרים 'דבורת התבור' שבו יכולים ילדים להתענג על המתוק המתוק הזהף לרדות דבש וללמוד דבר או שניים על חיי הדבורים.

ביציאה משדמות דבורה לוקח כביש 767 כיוון צפונה למרחק של כ-4 קילומטרים ואז מגיעים אל כפר כמא, שהוא הישוב הוותיק ביותר לאורך הכביש. כפר כמא (או כפר קמה) נוסד בתקופה העות'מנית, בשנת 1878, על ידי צ'רקסים מוסלמים שנאלצו לברוח מן הקווקז לאחר שהפסידו במלחמה הרוסית-צ'רקסית.

צ'רקסיה הייתה ממלכה עצמאית נוצרית שהתקיימה בהרי קווקז במשך קרוב לאלף שנים, אולם בעקבות פלישות של טטארים ועות'מאנים נאלצה רוב האוכלוסיה שלה להתאסלם. במחצית המאה ה-19 ביצעו הרוסים רצח עם בצ'רקסים ואילצו את השורדים לברוח אל תוך גבולות האימפריה העות'מנית. העות'מנים מצידם בחרו לנצל את היכולות הצבאיות הידועות של הצ'רקסים ויישבו אותם מחדש באזורי גבול ומתיחות ברחבי האימפריה שלהם.
אל גבולות "סוריה הגדולה" הוגלו החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 שתי קבוצות אוכלוסייה צ'רקסית שגורשו מן האזור הצפון-מערבי של הקווקז, וחלקם יושבו קודם לכן בבולגריה של ימינו.

את הצ'רקסים, ואת הצ'צ'נים שגורשו גם הם, השתדלו העות'מנים ליישב בתוך או בסמוך לריכוזי אוכלוסייה בדואית ודרוזית במטרה לשפר את אחיזתם השלטונית. לרוב זה לא עבד והצ'רקסים נאלצו ברובם להמשיך לנדוד הלאה – אל עבר הירדן המזרחי. שני ישובים צ'רקסים ששרדו את הקשיים ושגשגו בתחומי ארץ ישראל הם כפר כמא וריחאניה שממוקם כ-9 קילומטרים מצפון לצפת.

בתקופת המנדט הבריטי התחזקו היחסים בין הישוב היהודי לצ'רקסים, לא מעט בזכות העובדה שרבים מאנשי העליות הראשונות היו דוברי רוסית, ובזכות ההיסטוריה המשותפת של רדיפות והגירה מאולצת.
במלחמת העצמאות נלחמו הצ'רקסים בגליל לצד כוחות היישוב העברי ומשנת 1958 חלה חובת גיוס לצה"ל על כל הגברים הצ'רקסים. שיעור הגיוס של צ'רקסים לצה"ל עומד על כ-75%.

כפר כמא יפה ונקי במיוחד, המרכז ההיסטורי שלו שופץ, ואפשר למצוא בו בתים מאבני בזלת, מסגד מרהיב שבמבנה שלו משובצות אבני בזלת, וגם מוזיאון לתרבות הצ'רקסית. בשוליים המערביים של הכפר, בלב השדות, הוקם פארק נופש מוצל סביב אגם קטן שנקרא 'מעיין הקאזאן'. מנקודה זאת אפשר להבחין בתנועה הסואנת שעל כביש 65 וכמובן את הר תבור שמתנשא מעל.

יוצאים מכפר כמא וממשיכים מזרחה. לאחר פחות מ-3 קילומטרים במורד הכביש מגיעים אל הכניסה למושב שרונה שהוקם במקור בשנת 1913, בתקופת השילטון העות'מני, על-ידי חלוצים שעלו מארה"ב. אלה הקימו חווה חקלאית בשם 'חוות רמה' אבל נאלצו לנטוש אותה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. מיד לאחר הכיבוש הבריטי יושב המקום מחדש למשך שנתיים על-ידי רועי צאן, אנשי ארגון "הרועה", ואלה היגרו משם כעבור שנתיים ואת מקומם תפסו מחדש מספר משפחות מ"גרעין שיקאגו" המקורי.

כעבור 8 שנים נאלצו המשפחות לנטוש את המקום לנוכח התנאים הקשים, ושמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1936 יישבו אנשי פיק"א קבוצת חלוצים מעולי פולין על אדמות שהם רכשו מן הכפר לוביה הסמוך.
בשנת 1938 הקימו אנשי ארגון 'גורדון' את שרונה כישוב "חומה ומגדל", והם קראו לו על שם העיירה 'שרונה' שהתקיימה בסמוך בתקופת התלמוד, במאה הרביעית לספירה.

במרחק של כמה מאות מטרים מזרחה על כביש 767, מימין הדרך, ניכנס אל שביל עפר שמוליך לפינת הנצחה ל'מורי הדרך והתיירות בישראל'. מכאן נמשיך ברגל בשביל שמוליך אל מעיין 'עין שרונה' שמפכה אל תוך בריכת מים צלולים שמוקפת בעצי אקליפטוס. נחל שרונה זורם במשך כל השנה, כשהוא מוזן משלושה מעיינות.

ממשיכים מזרחה על 767 ומגיעים לכניסה אל המושב הקטן סמדר אשר הוקם בשנת 1956 על ידי עולי תוניס מן המושבה הסמוכה בית-גן. במשך כ-30 שנים התקיים סמדר כמושב עובדים כאשר חלק מתושביו עסקו בחקלאות ואחרים עבדו בישובים הסמוכים. בשנת 1986, כחלק מן השינוי הדמוגרפי שסוער על המושבה יבנאל הסמוכה, החלו חסידי ברסלב לרכוש במושב סמדר בתים ונחלות. כיום מהווים החסידים קרוב למחצית מתושבי הישוב.
כחצי קילומטר אחרי הכניסה לסמדר פונה כביש 767 בחדות דרומה ועובר בתוך הישוב הקטן בית גן – עוד אחת מן המושבות הציוניות הותיקות בארץ ישראל.

אדמות בית גן נרכשו על ידי יק"א בשנת 1903 ושנתיים לאחר מכן נבנו עשרה בתים ראשונים של הישוב. בית גן הייתה אחת משבע "מושבות הגליל" שהוקמו בין השנים 1902 ל-1908: כינרת, מנחמיה, יבנאל, כפר תבור, סג'רה, ומצפה שעל הדרך בין טבריה לנצרת. ההתיישבות בבית גן לא צלחה והיא ננטשה ואיכריה עברו ליבנאל הסמוכה. בשנת 1910 יושבה המושבה מחדש על-ידי בני העלייה השנייה, ושנתיים לאחר מכן נבנתה שם שכונה ל"תימני כנרת" שהובאו לשם מאזור חדרה. כיום בית גן צמודה ליבנאל ומהווה למעשה שכונה שלה.

יבנאל, כיום הישוב הגדול ביותר באזור, נוסדה בשנת 1901 על ידי עשר משפחות מבני צפת, ראש פינה, ומטולה, ואליהן הצטרפו בשנת 1902 כ-30 משפחות מעולי רומניה, בולגריה וכורדיסטן.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוקמה ביבנאל המעברה הראשונה, ובה שוכנו עולים חדשים, רובם ניצולי שואה, באוהלים ובצריפים.

בשנות ה-80 התיישבה ביבנאל קבוצת חסידי ברסלב בראשות הרב אליעזר שלמה שיק שכונה "הצדיק מיבנאל" או "מוהרא"ש". כיום מתגוררות בישוב יותר מ-400 משפחות של חסידי ברסלב שמהוות כמחצית מתושבי הישוב ומפעילות מערכת חינוך עצמאית. חסידי ברסלב מכנים את המקום בפרסומיהם "יבנאל עיר ברסלב".

ממשיכים מזרחה מרחק של כ-4 קילומטרים נוספים ומגיעים אל קיבוץ אלומות שהוא ישוב נוסף שחווה שינוי דמוגרפי טקטוני. אלומות הוקם בשנת 1947, ערב הקמת המדינה על ידי גרעין של בני קיבוצים שהחלו את הכשרתם עשור קודם לכן במוסד החינוכי 'בן שמן', יחד עם חניכי תנועת הנוער העובד. במהלך עשר השנים עד להתיישבותם מעל הכנרת עבדו חברי הגרעין שלוש שנים כפועלים במושבה זכרון יעקב, ולאחר מכן באחוזת פוריה הנטושה שסמוכה למיקום הנוכחי של אלומות. לפני שעזבו את פוריה הצטרף אל המייסדים גרעין חלוצים נוסף, שהוכשר בקיבוץ 'גבע'. החבר המפורסם ביותר בגרעין זה הוא שמעון פרס, לימים נשיא מדינת ישראל.

יותר ממחצית מחברי הקיבוץ גויסו לצה"ל עם פרוץ מלחמת העצמאות, ורובם המכריע נותרו כאנשי קבע בצה"ל או הצטרפו למשרדי הממשלה. רק 4 חברים חזרו למשק לאחר המלחמה, ובמשך כ-20 שנים נעשהו מספר רב של ניסיונות להחיות את הקיבוץ באמצעות גרעיני התיישבות שונים ומגוונים. כל הניסיונות האלה לא עלו יפה ובשנת 1967 הוחלט בתנועה הקיבוצית לפזר את ותיקי הקיבוץ ולקלוט חברים צעירים במקומם. שנה לאחר מכן התקבלה החלטה לפרק את הקיבוץ, ונושא זה הפך לסלע מחלוקת בתנועה הקיבוצית.

פירוק אלומות תועד בסוג של "ועדת חקירה" שאספה עדויות של חברי הקיבוץ ופרסמה אותן בחוברת שנקראת "עלי אלומות" ולא כוללת חריצת דין אודות הפרשה. זאת הייתה פעם ראשונה בתולדות התנועה הקיבוצית שפורקה קבוצה ותיקה ובה שלושה דורות, בהם גם חברים שלא רצו לנטוש את הישוב למרות כל הקשיים, ובין שלל דילמות שבהן עסקה התנועה בולטת הפגיעה בתחושת הערבות ההדדית בין חברים ובין קיבוצים אחרים שחברים לאותה אידאולוגיה.

כשנתיים לאחר פירוק הקיבוץ ופיזור שארית חבריו הוא הוקם מחדש על-ידי קבוצה משותפת של עולים מארגנטינה וילידי הארץ. הקיבוץ הקים ענפי רפת, דיר, לול, וגידולי שדה, ובשנת 2006 הוקמה שם חוות הבריאות מצפה אלומות.

קטע הכביש האחרון, באורך של כ-3 קילומטרים, מתפתל ויורד מזרחה בתלילות אל דרום הכינרת, שם הוא פוגש את המושבה כינרת ואת חוות כנרת שצמודה אליה. החווה היא אתר מורשת לאומי, בין השאר מפני שעברו ופעלו בה כמה ממנהיגי ראשית הציונות, בהם ברל כצנלסון, אהרון דוד גורדון, חנה מייזל ורחל המשוררת.

הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.