בשבועות האחרונים התחדשו הפרובוקציות סביב המקטע של נחל האסי שעובר בקיבוץ ניר דוד, וקשה להשתחרר מן ההרגשה שאלה מונעות על-ידי גורמים פוליטיים ציניים שמרוויחים משיסוי ופילוג ומתאמצים לשכתב או אף למחוק את ההיסטוריה הציונית. כדי להרגיע את הרוחות, ובאותה נשימה גם להמחיש מעט את הקשיים שאיתם התמודדו האבות המייסדים שלנו לפני 85 שנים, אנחנו מזמינים אתכם, הגולשים, וגם את כל מי שמתאמץ לשכשך דווקא במים שזורמים בחצר של ניר דוד, אל בריכה הרבה יותר נעימה שנמצאת לא רחוק משם.
בכלל, אזור "עמק המעיינות" שסביב בית שאן הוא אחד העשירים ביותר בישראל במקורות מים ובפלגים רבים, וזה ממחיש את הדווקנות והפרובוקציה של "החזית לשחרור האסי".
מתיישבי 'תל עמל', הקיבוץ ששינה את שמו ל'ניר דוד', עלו על הקרקע בשנת 1936 והיו לא רק היישוב הראשון מבין יישובי חומה ומגדל אלא גם הקיבוץ הראשון והיישוב העברי הראשון שהוקם בבקעת בית שאן – במרחק של כ-3.5 קילומטרים ממערב לעיר בית שאן. באותה תקופה, פחות או יותר, רכשה הקרן הקיימת לישראל אדמות ממשפחת אל-עלמי במרחק של כ-4 קילומטרים מדרום מערב לבית שאן, בסמוך לנחל שנקרא כיום נחל אבוקה.
באמצע שנת 1941 עלה על הקרקע גרעין התיישבות מקבוצת 'גורדוניה', בשם 'אבוקה', שרוב חבריו היו עובדי כפיים. חברי הגרעין עלו לפלשתינה-א"י כבר בשנת 1934 ויושבו במושבה פרדס חנה, שם הקימו צריפים ואוהלים ועבדו אצל איכרי המושבה וכן ביבוש ביצת נחל תנינים. חברי הגרעין צברו כסף שבאמצעותו רכשו בעלי חיים למשק חי, משאית וטרקטור זחלי, והכל במטרה לצבור נכסים שבאמצעותם יוכלו להקים ישוב בארץ ישראל.
המוסדות המיישבים, שהבטיחו לחברי הגרעין אדמות באזור עמיקם, דרשו מהם ליישב דווקא את בקעת בית שאן, אזור קשה להתיישבות שבו נמצאו באותה עת אך ורק שבטים בדואים עוינים. לאחר אסיפה כללית שבה הוחלט להסכים לדרישת המוסדות פרשו כ-40% מן החברים והתפזרו ברחבי הארץ, והנותרים נשלחו אל נקודה שנמצאת דרומית לקיבוץ נווה איתן, בינו לבין קיבוץ מעוז חיים. באותה נקודה נמצאה באותה עת חווה חקלאית ערבית נטושה ובמרכזה ניצב חאן בן שתי קומות. בתוך שטח הקיבוץ זרם ואדי אשר נקרא בימינו נחל אבוקה, והמתיישבים מיקמו את חדר האוכל של הקיבוץ בתוך החאן ובנו סביבו חושות מאולתרות.
לרשות הקיבוץ הועמדו כ-2,000 דונם של אדמות קק"ל, אולם מספר החברים לא הספיק כדי לעבד אותן, ולכן צורף אליהם גרעין ההתיישבות 'שדמות' שהורכב מצעירים עירונים משכילים שעלו מאוסטריה ומפולין.
המשק התפתח במהירות וכעבור כשנה כבר החלה בנייתם של בתי קבע לחברים ונבנו גם מגדל מים ובית מלאכה. בהמשך הוכשרו קרקע לחקלאות, ניטעו מטעים וכרם ענבים, הוקמו רפת, ולול, ופותחו ענפי מדגה וצאן. בסוף שנת 1944 חובר הקיבוץ לרשת החשמל, אלא שדווקא בתקופה זאת – כאשר אפשר היה להתחיל לחשוב על רווחה כלשהי, החלו חיכוכים חברתיים בין חברי שני הגרעינים המייסדים. תנאי החיים הקשים – חום כבד מנשוא והתמודדות עם התושבים הבדואים עשו גם הם את שלהם – ובסוף שנת 1945 עזבה את המקום קבוצה גדולה של חברים, רובם מן המייסדים. בשנים 1948-1946 פרשו עשרות חברים נוספים, רובם חברי גרעין 'שדמות', ובינואר 1946 נותרו בקיבוץ 70 חברים בלבד, אליהם הצטרפו כחודש לאחר מכן 25 מעפילים ששוחררו ממחנה המעצר בעתלית.
הגורמים המיישבים ניסו להציל את המצב ושלחו לקיבוץ מספר גרעינים נוספים, ואף הצליחו להגדיל את מספר החברים ל-160, אבל בשנים הבאות התקשו חברי הקיבוץ להתמודד עם הקושי החברתי ועם תנאי המחייה, והקיבוץ החל להתפרק מן הלחץ. בשנת 1952 נותרו 20 חברים בלבד, ואלה החליטו לעבור לישובים אחרים. ניסיונות נואשים אחרונים להחיות את הקיבוץ על ידי גרעיני הכשרה זמניים לא צלחו, והקיבוץ ננטש. אדמות אבוקה חולקו בין קיבוצי הסביבה, ובשנת 1955 הוקמה במקום 'חוות אבוקה' – חווה חקלאית להכשרת נוער בשיתוף הגדנ"ע. שנים אחדות לאחר מכן נסגרה החווה בגלל חוסר כדאיות.
למרבה הצער, מתי שהוא במהלך שנות ה-60 הוחרבו עד היסוד כל המבנים הנטושים של קיבוץ אבוקה, ובהם גם מבנה החאן המקורי. עד היום לא ידוע מי נתן את ההוראה המבישה הזאת ומי היה אמון על הביצוע שלה, ורק כ-45 שנים לאחר מכן הוקמה במקום אנדרטה להנצחת הקיבוץ שנעלם. האנדרטה תוכננה על-ידי האמן יואב שרל, בן הקיבוץ, והיא בנויה מחלק תחתון של טרקטור זחלי ועליה לוח זיכרון שמספר את סיפור הקיבוץ. בשטח הקיבוץ מוסיף לזרום כיום נחל אבוקה, והוא נמצא בשטח שמורת אבוקה – ושני אלה מנציחים בשמותיהם את פועלם של מאות האנשים שהיו מעורבים בעשייה.
אל הבריכה הסודית
כדי להגיע אל אדמות אבוקה ואל שמורת אבוקה אפשר לצאת על קטע של 'שביל המעיינות' שמתחיל בישוב כפר רופין, ולצעוד מערבה או לנסוע על דרך משובשת לאורך סימון השביל הכתום, שמוליך כמעט עד לבריכה הענקית, שאותה אי אפשר לפספס. בריכת הענק, מלאכותית כמובן, משמשת להשקיית שדות האזור, ואפשר להשתכשך בה בהנאה ולבלות בה שעות ארוכות.
עומקה של הבריכה לא עולה על 2 מטרים, אבל אין במקום שירותי הצלה ולכן חשוב לשמור מכל משמר על ילדים קטנים. אפשר להביא מזרוני ים ומצופים, וסביב הבריכה יש צמחיית קנים עבותה ונטועים עצים גדולים, כך שיש לא מעט צל, ואפילו מקום מוצל למנוחה – בצד המזרחי של הבריכה.
מי בריכת אבוקה נחשבים למים מליחים למרות שאלה מי מעיין 'עין צמד', אשר זורמים אליה דרך נחל אבוקה. המים משמשים, כאמור, לחקלאות ולכן בסוף הקיץ יש שהבריכה מתרוקנת במידה רבה.
כך מגיעים: הכי פשוט: מקלידים "בריכת אבוקה" בוויז. אפשר גם לנסוע על כביש 6668 אל כפר רופין, לפנות ימינה, לפני שער הישוב, ולהמשיך על שביל העפר שמקיף אותו, וממשיכה בין השדות לאורך נחל אבוקה, ולהמשיך, כאמור, על שביל המעיינות (סימון כתום) לכיוון צפון מערב.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
