״זה המקום היחיד שבו אני מרגיש כפי שהרגשתי לפני שנים בסיני״. כך סיכם חברי את התחושה שלו בעת השהות בחוף אלמוג שבאילת.
בחוף הקטן, שתחום בגדר גבוהה, אין אמנם את תחושת המרחבים של סיני או את האפשרות להיכנס למים כמעט בכל מקום, אבל מבין כל חופי אילת זהו באמת החוף היחיד שמתאר, אפילו בתיאור קלוש, את מרחבי חופי סיני ואת השקט שלהם.
להבדיל משם, כאן אמנם שומרים על כללי התנהגות ושמירת טבע, וטוב שכך, אולם קסמו וייחודו של המקום הזה בולטים בעיקר לנוכח כל הגועל (וסליחה מראש עם מי שנפגע מתחושתי זאת) של רוב חופי העיר האחרים. חוף אלמוג הינו חוף מבודד עם מעט מבקרים, יחסית, ורוב מי שמכירים את המקום ומגיעים אליו הם מי שאוהבים את השקט, השלווה, ובעיקר את יפי המקום ואוצרותיו.
חוף אלמוג מנוהל על-ידי רשות הטבע והגנים במטרה לשמר את המעט שנותר משונית האלמוגים המפוארת של חופי אילת, ואלה נשמרים ככל שניתן למרות פעילות אנושית לא מעטה מעל ומתחת לפני הים. זה, אגב, בולט בעיקר לנוכח העובדה ש"צרכי הכלכלה" ופיתוח התיירות בעיר הדרומית שלנו, יחד עם קוצר ראות מצד חלק מקברניטי העיר ופרנסיה, ורמה עלובה של תכנון, גבו לאורך השנים מחיר כבד משאר החופים ומחלקים גדולים של העיר.
פנינת היופי הנפלאה הזאת כמעט וחוסלה וחלק מן הקלקולים לא ניתנים עוד לתיקון, כך שכל שנותר לנו הוא להתנחם בפינה הנפלאה שנקראת חוף אלמוג.
מומלץ להגיע לאילת דרך מצפה רמון וכביש 12 גם מכיוון שהכבישים לשם הרבה יותר מהנים לנהיגה והנופים מרהיבים ביותר, ואפילו מכיוון שהכניסה אל העיר נעימה יותר ולא מחייבת אותנו לחלוף על פני שטחי הנדל"ן העצומים שבצפון העיר. כאשר נכנסים לאילת מלמעלה, דרך רכס הרי אילת, מגיעים קרוב יותר אל היעד הנכסף – חלקם הדרומי של העיר ושל חופיה.
בהמשך הדרך ניצבת גדר ההפרדה הענקית שנבנתה כדי להפסיק את הגירת מהגרי העבודה אבל מועילה כיום הרבה יותר כאמצעי למניעת טרור דאע"שי מסיני והברחות של סמים ואמל"ח. מאחוריה מבחינים בעמדות שמירה ואף במוצבים של כח השיטור המצרי, אשר מאוישים על-ידי שוטרים ואסירים מצרים שאינם מוטרדים ממה שקורה בצד שלנו של הגבול אלא עושים כמיטב יכולתם כדי לשמור על חייהם מפני התקפות של אנשי דאע"ש.
מעט לאחר הכניסה להר יואש ולחניוני הלילה מתגלה לפתע פיסה כחולה של ים סוף, זועקת ביופייה לנוכח גווני המדבר. כאן מתגלים נופי הערבה הדרומית, הרי ירדן (הרי אדום), ודרומה משם אפשר להבחין – מצידו המזרחי של מפרץ אילת – בשלוש ארובות מעשנות שמסמנות את שטחה של סעודיה. מצד שני, מערבה, ניבטים נופי 'בקעת הירח' שבתחום מצרים, ומכאן גולשים דרך נוף קדומים אל אילת.
מי שהגיע בנסיעה על כלי רכב עם יכולות שטח מרוויח את האפשרות לדלג על הכניסה השגרתית לעיר ולהגיע ישירות אל קצה נחל שלמה (טיול לסופ״ש: מבוא למדבר בנחל שלמה). למרבה הצער גם הכניסה מכביש 12 לא מונעת מאיתנו את ההכרח לחלוף על-פני הנמל המכער שרוב שטחו, וסביבותיו, משמשים כמגרשי חניה עצומים למכוניות חדשות בעוד שמנופיו כמעט מושבתים בגלל מיעוט תנועת האניות.
בצער רב חולפים גם על-פני החוף הסגור על-ידי חברת קצא״א ונזכרים שמשמעות ראשי התיבות של שמו הן "קו צינור הנפט אילת-אשקלון" – קו באורך 254 ק"מ שהונח החל בשנת 1957 ונחנך בדצמבר 1969.
בימים טרופים אלה משעשע להזכיר שהפרויקט הזה נמצא בבעלות משותפת לממשלת ישראל, חברות הדלק פז, סונול ודלק, ו… הרפובליקה האסלאמית של איראן. הקמת הקו המקורי מומנה על-ידי משפחת רוטשילד אבל הרחבתו בוצעה במימון משותף של ישראל ואיראן. בשנת 2016 ולאחר 40 שנות בוררות, חויבה ישראל לשלם לאיראנים 1.5 מיליארד דולר (!) כתמלוגים תמורת חלקם בשותפות.
קו צינור הנפט אילת אשקלון משמש גם כיום להזרמת נפט גולמי שמגיע בסופו של דבר לאירופה ואל בתי הזיקוק של אשדוד וחיפה, ובמהלך השנים התרחשו לאורכו מספר תאונות שגרמו לדליפות נפט חמורות ולפגיעות קשות בערכי טבע. החמורה בהן היא דליפת 5 מיליון ליטרים של נפט גולמי לשמורת עברונה שבדרום הנגב, מה שנחשב לאחד האסונות האקולוגיים החמורים בתולדות ישראל.
מכאן, לאחר הרהור אודות תעשיית הנפט וזיכרונות מימי השאח הפרסי, אנחנו חולפים לצד פיסת חוף קטנה, יפה, ועמוסה של ׳ריף הדולפינים׳, שהיא מקום מפלטם של תושבי אילת שלא אוהבים להתחכך בהמונים שמגיעים ממרכז הארץ. אחרי ריף הדולפינים ממוקם מלון 'הריף׳, שמחופיו יוצאים גולשי רוח אל מרחבי הים כמו טילים מונחים בעוד שלציבור המתרחצים מוקצב שטח קטן שתחום בשרשרת מצופים. בהמשך בנויים מספר משרדי ממשלה שניכסו לעצמם דווקא קטעים יקרים של קו החוף והפכו אותו לפרטי עבורם.
הכניסה אל חוף אלמוג כרוכה אמנם בתשלום של 18 שקלים לאדם, אבל כדאי לשלם סכום זה כדי לזכות במעט שלווה במי ים סוף. גם כאן אי אפשר להרחיק בשחיה אל מרחבי הים, אלא להסתפק במתחם מוגדר ומוסדר, אבל השכנים לשחייה חביבים מאד: אלה דגים שמשוכנעים שהרוחצים הם דגים גדולים שחולקים איתם את נפח המים.
מומלץ להגיע לחוף אלמוג מצוידים מראש עם משקפת ו'שנורקל', אבל מי ששכח יוכל לרכוש או לשכור שנורקל, מסכה וסנפירים בתחנת ההפעלה של רשות שמורות הטבע שבמקום. לרשות המבלים מוצעים כסאות ישיבה בחינם וסככות צל, וגם מים ומקלחות, ואפילו השלגונים נמכרים כאן במחירים שפויים.
כעת כדאי לשחות לאט מעל לריף, הראש בתוך המים והמבט משקיף אל עולם הדגים הרטוב והצונן שבו שורר שקט מופלא. מסביב לא מושמעת מוסיקה רדודה בעוצמה גבוהה, אף אופנוע ים לא ידרוס אותך כאן, ואף גולש עם מצנח גלישה לא ייפול לך על הראש.
מי שמבוגר מספיק כדי לזכור את הימים היפים במרחבי סיני ועל חופיה, לפני הסכם השלום עם מצרים וההתפנות מחצי האי, ייזכר בקלות בתחושת החופש האינסופית, במרחבים האדירים ובעוצמה של הים ושל החוף שניבט ממול. הנסיעה לאילת, אשר בזכות חלקו הדרומי של כביש 6 וכביש עוקף באר שבע הפכה זה מכבר לקלה ומהירה למדי, הופכת למתגמלת במיוחד כאשר נוחתים בפיסת אלוהים הקטנה הזאת. הלחץ נעלם ומוחלף ברוגע עמוק ושליו.
אפשר לצאת אל החוויה הזאת ביום שישי לפנות בוקר, ומי שמתחיל בנסיעה במרכז הארץ ינחת שם כעבור מעט יותר משלוש שעות בלבד. אפשר לצלול בחוף עד לשעה שתיים בערך, לזלול ארוחה קצרה ולשוב עוד באותו היום צפונה. מי שלא מורגל בנסיעות ארוכות צריך לחלוק את הנהיגה עם נהג נוסף, ובכל מקרה לשתות הרבה ולעצור למנוחה – בעיקר בדרך חזרה. בשעות הערב של יום שישי תמצאו את עצמכם כמעט יחידים בדרך שעולה צפונה בעוד שהמסלול הנגדי עמוס במאות מכוניות עמוסות במשפחות שעושות את דרכן אל אחד המלונות באילת.
בסביבה: למי שעתותיו בידו מומלץ לשהות לילה ב׳נאות סמדר׳ (טיול לסופ״ש: אל נאות סמדר) או בסביבה, בין אם בדרך דרומה או צפונה, ולצורך זה כדאי להזמין מראש סיור במקום. זאת אתנחתא נפלאה ואפשרות לחוות מקום שבו אנשים יצירתיים ואוהבי טבע חיים "אחרת". גם אנחנו, הממהרים תמיד, ׳עוצרים את הסוסים שלנו׳ ונכנסים לתוך תחושת שלווה בהתאם לרוח המקום.
בפונדק הקטן של ׳נאות סמדר׳, בצומת שיזפון, מתקיים גן עדן לאוהבי אוכל טבעוני. לא זול אמנם, אבל המוצרים כולם הם פרי ידי חברי נאות סמדר (לא לוותר על גלידת היוגורט מדיר הכבשים שלהם). צומת שיזפון, אגב, מציג את חברת נתיבי ישראל (לשעבר מע"צ) במערומיה: על אף התנועה הדלילה במקום לא בוצעו כאן הסדרי תנועה שיאפשרו פניה לפונדק נאות סמדר, מה שמאלץ את שומרי החוק לנסוע מספר קילומטרים הלאה ולהסתובב, ומעודד את פורעי החוק לקחת סיכון ולסכן אחרים. המשטרה, כמובן, מחפשת מטבעות מתחת לפנסים עם מכוניות שיטור סמויות שאורבות כאן לעבריינים.
לא מיותר להזכיר, אגב, שבחלק ניכר מקטעי הדרך לאילת מוגבלת המהירות ל-90 ואף ל-80 קמ"ש, ושוטרי משטרת התנועה נשלחו לשם בהמוניהם כדי לקושש דוחות. לכן מומלץ לשים לב, ולדעת שכל מכונית תמימה עלולה להיות ניידת מוסווית.
כך מגיעים: הדרך המומלצת לאילת היא נהיגה על כביש 40 דרך מצפה רמון. בצומת שיזפון פונים אל כביש 12, שנקרא גם כביש הגבול המערבי, ומכאן לאילת.
צילומים: דובי זכאי
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
