תקנה חדשה שנכנסה בשבוע שעבר לתוקף בארצות הברית מחייבת שכל מכונית נוסעים ומשאית קלה חדשה שעולה על הכביש תהיה מצוידת במצלמת חניה ("מצלמת רברס") כסטנדרט.
מבחינה טכנית, המשמעות היא שכל מכונית חדשה חייבת להיות מצוידת גם במסך פנימי שעליו תוקרן תמונה של הנעשה מאחורי המכונית בעת נסיעה לאחור, וזה אומר שכל יצרניות המכוניות והמשאיות נדרשו לתכנן את הדאש-בורד ואת סביבת הנהג כך שיתאימו להצבה של מסך כזה.
גם אם נדמה שמסכים פנימיים ממילא הפכו לסטנדרט בכל מכונית חדשה, ושהדבר נובע מן הביקוש של לקוחות לשימוש במערכות ניווט ובאפליקציות ויזואליות שונות, ברוב המכוניות העממיות מוצעים מסכים ומצלמות חניה רק מעל רמת האבזור הבסיסית. תקנה שמחייבת התקנה כזאת כדרישת החוק לא מאפשרת ליצרניות שלא להציע את המערכת, ולכן גם לא מאפשרת להן לגבות תמורתה תוספת תשלום.
לכאורה אמורות תקנות אמריקניות להשפיע רק על מה שקורה בצד האחר של כדור הארץ. בפועל, העלות המשמעותית עבור יצרניות הרכב, במקרה זה, היא לא מצלמת החניה עצמה אלא עיצוב סביבת הנהג והתקנת המסך בתוכה. מבחינת רוב היצרניות אין היגיון כלכלי לבצע השקעה כפולה ולתכנן סביבות נהג שונות לארה"ב ולשאר העולם, מה גם שהביקוש למערכות מולטימדיה ממילא דוחק בהן להציע את האפשרות הזאת.
המורכבות הטכנית שנדרשת לצורך הפיכת מצלמת החניה למנדטורית היא ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך שתעשיית הרכב והלובי שלה בארה"ב הצליחו לדחות את הליך החקיקה הזה, אשר נמשך שם מאז תחילת שנות ה-2000, אם כי כעת נותר לנו לתהות מדוע לא מוכנסת לשימוש טכנולוגיה יעילה יותר שפותחה בעשור האחרון – בלימה אוטונומית בעת זיהוי מכשול בנסיעה לאחור.
ההערכה בארה"ב היא שבכל שנה נהרגים שם 210 בני אדם ו-15,000 נפצעים כתוצאה מתאונות שנגרמות בעת נסיעת רכב לאחור, ורוב הנפגעים הם ילדים קטנים או קשישים. ילדים מתחת לגיל 5 מהווים כ-31% מן ההרוגים וזאת מכיוון שהם נמוכים מכדי שנהג יוכל להבחין בהם, תחושת הסכנה שלהם פחות מפותחת וכל פגיעה בהם קטלנית הרבה יותר מאשר במבוגרים. גם קשישים נחשבים לאוכלוסיה פגיעה במיוחד, הם מהווים כ-26% מכלל ההרוגים, וזה מכיוון שהם מתקשים להימלט בעת שמכונית נוסעת לאחור וגם אצלם כל פגיעה היא קשה ואף קטלנית.
בישראל נפגעים מאות בני אדם בכל שנה בגלל תאונות כאלה, ורוב מקרי המוות מדווחים כ"תאונות חצר" שנפוצות בעיקר המגזר הערבי והבדואי.
מצלמות חניה החלו להיכנס למכוניות כציוד מקורי כבר בתחילת שנות ה-2000, כאמור, אולם בעיקר במכוניות יקרות. קמפיין אמריקני להפיכת המצלמות לסטנדרט החל כבר בשנת 2002 בעקבות מותו המזעזע של פעוט כבין שנתיים, קמרון גולברנסן, שאביו – רופא ילדים במקצועו – דרס אותו בטעות בעת נסיעה לאחור. ההכרה שתאונה טראגית כזאת יכולה לקרות לכל נהג הפיחה אנרגיות בארגונים חוץ ממשלתיים שפעלו לקידום התקינה חרף התנגדותה, כאמור, של תעשיית הרכב.
מכל מקום, התקינה האמריקנית קיבלה תאוצה בשנת 2009, כאשר מינהל הבטיחות בדרכים החל בתהליכי איסוף מידע ובקשת תגובות לתקנה, והידיעה שמצלמות תהפוכנה לסטנדרט נדרש הייתה ידועה מאז.
אצלנו, בישראל, מקבלות מצלמות חניה חצי נקודת זכות ב"מדד הבטיחות" כבר מאז שנת 2015, אבל בשונה מאמצעי בטיחות אחרים שהופכים סטנדרטיים הניקוד תמורתן לא הוסר או הופחת לקראת שנת 2018 כפי שהיה, למשל, עם שליטה אוטומטית באורות גבוהים, התראת שמירת מרחק והתרעת סטייה מנתיב הנסיעה.
בעוד שאין ספק שלמצלמות חניה יש יתרון, בעיקר בזכות היכולת של נהג להבחין בילדים קטנים או בעצמים שנמצאים מאחורי הרכב, יש להן גם שני חסרונות מובנים. ראשית, זהו אמצעי פאסיבי אשר לא מתערב בנהיגה ואפילו לא מתריע במקרה של הימצאות אדם או בעל חיים מאחור. שנית, נהגים רבים כבר לא מפנים יותר את ראשיהם בעת נסיעה לאחור, מפני שהם סומכים על המצלמה – ובכך כמובן נגרמת פגיעה בטיחותית.
הפתרונות לשתי הבעיות האלה הם בשני מישורים, פאסיבי ואקטיבי: חיישני חניה אשר משמיעים צפצוף כאשר המכונית מתקרבת למכשול הם אמצעי זול שראוי לעידוד – למשל קביעת תקנה חוקית שמחייבת את התקנתם, ואילו מערכת בלימה אוטונומית בעת זיהוי מכשול מגדילה במאות אחוזים את ההסתברות למניעת תאונה מסוג זה. מיותר לציין ששתי מערכות אלה לא מקבלות כל "סיוע" של מדד הבטיחות הישראלי ההזוי.
כדי להכניס את הדברים לפרופורציות מספריות ראוי לצטט מחקר שבוצע לפני פחות משנתיים ופורסם לאחרונה, ובו בוצעה השוואה בין מכוניות שמצוידות במצלמות חניה לכאלה שלא מצוידות בהן. בממוצע, מצלמות חניה צמצמו את מספר התאונות בעת נסיעה לאחור ב-16%, והן הוכיחו תועלת גבוהה במיוחד בקרב נהגים מבוגרים, מעל לגיל 70, שאצלם צנח שיעור התאונות מסוג זה ב-40%.
לעומת זאת, מחקר שפורסם השנה מעלה שמערכת בלימה אוטונומית בעת נסיעה לאחור, אשר משולבת עם חיישני חניה, מצלמה והתרעה קולית, מסוגלת להפחית את מספר התאונות ב-75% בממוצע, כלומר פי חמישה (!) מאשר מצלמת חניה בלבד. כאמור, מדד הבטיחות הישראלי לא מזכה מערכות כאלה אף לא ברבע נקודה.
הדבר הגדול הבא
כפי שכתבנו כאן פעמים רבות בעבר, מדד הבטיחות הישראלי נקבע במשרד התחבורה "בחדרי חדרים", בתהליך לא שקוף אשר עלול להיות מושפע מאינטרסים זרים ובמבחן התוצאה שירת אינטרסים כלכליים יותר מאשר את טובת הבטיחות. גם משרד האוצר, אשר מעניק בפועל את הטבות המס, שותף מלא לבעיה ולתוצאותיה.
למזלנו, גופי בטיחות בעולם מקדמים יוזמות אשר משפרות את בטיחות המכוניות שלנו גם כאשר משרד התחבורה שלנו מתפקד כמו ברוסיה הסובייטית, והקפיצה הבאה בתחום סטנדרטיזציה של מערכות בטיחות צפויה להיות הכנסתן של מערכות בלימה אוטונומיות כדרישת חובה.
בארה"ב נקבעה כבר בשנת 2016 תקנה שמחייבת הכנסת מערכות כאלה לכל המכוניות החדשות והמשאיות הקלות החל משנת 2022, כלומר בעוד 4 שנים. בחודש מרץ האחרון נקבעה דרישת חובה דומה גם על ידי האיחוד האירופאי וזאת כוללת גם דרישה שמערכות אלה יזהו לא רק כלי רכב אלא גם הולכי רגל ורוכבי אופניים. ההערכה כיום היא שבלימה אוטונומית מסוגלת להפחית 38 אחוזים מתאונות הדרכים החזיתיות ופגיעה בהולכי רגל וברוכבי דו גלגלי.
את תגובת משרד התחבורה נפרסם אם וכאשר נקבל אותה.
