היה בלתי אפשרי שלא לשפשף שוב ושוב את העיניים ועדיין, גם אחרי יום שלם בו ליוויתי את מסע הולילנד 1,000, התקשיתי להאמין שהמראות שמולי אמיתיים.
אמנם כחולה רכב חסר תקנה במשך כארבעה עשורים כבר הספקתי לבקר בלא מעט מוזיאוני רכב נחשבים בעולם ואף לקחתי יותר מפעם אחת חלק בכמה אירועי אספנות ענקיים כמו פסטיבל המהירות של גודווד, אבל השילוב הזה בין עשרות מכוניות קלאסיות מושלמות שנראו כאילו נלקחו היישר מאיזה מוזיאון או לכל הפחות מאירוע אספנות בינלאומי לבין הנופים, האתרים והכבישים המוכרים כל כך של ארצנו הקטנטונת הרגיש משונה והזוי, כמובן במובן החיובי של המילים.
עוד ב-TheCar:
מכוניות אספנות: השקעה כלכלית מבטיחה או דרך בטוחה להפסיד כסף?
שיאים חדשים למכוניות אספנות בריטיות ואמריקאיות
כך תגשימו את חלום מכונית האספנות שלכם בקליק אחד
זו הפעם השנייה בה הולילנד 1,000, מסע קלאסיות בינלאומי פרי יוזמתם של שני אספני רכב מקומיים, מתקיים בארץ הקודש.
אם המסע של 2015 היווה יריית פתיחה מרשימה שהציבה רף גבוה שהיה נראה שיהיה קשה להתעלות עליו, הרי שהמסע של 2018 במהלכו המכוניות חצו את ארץ הקודש לאורכה ולרוחבה שבר את כל השיאים ולא יהיה מוגזם לקבוע שהוא מיצב את "הולילנד 1000" בשורה אחת עם מסעות נחשבים של מכוניות קלאסיות ברחבי העולם יחד עם אירועים כמו מסע מילה מילייה האיטלקי האייקוני.
הביקוש עלה על ההיצע והמארגנים נאלצו לאכזב ולהשאיר מאחור לא מעט אספני רכב מכל העולם שרצו להגיע לישראל ולקחת חלק באירוע השנה.
בסופו של דבר 77 צוותים השתתפו במסע באופן רשמי – 43 מהמשתתפים הגיעו מארצות הברית, 18 מהרכבים שהשתתפו נשאו לוחית זיהוי ארץ ישראלית, 5 הגיעו מארגנטינה, 2 מבריטניה, 2 מקנדה ונציגות של משתתפים בודדים נרשמה גם לשוויץ, גרמניה, יוון, אקוודור, נורווגיה ודנמרק.
מבחינת מותגי רכב במסע בראש נמצאת מרצדס עם 15 מכוניות מדגמים שונים, צמודה אליה יגואר עם 14 מרכבי המותג במסע, אלפא רומיאו (שהיבואנית שלה בישראל הייתה נותנת החסות הראשית למסע) רשמה בסיפוק 7 נציגות מרשימות במיוחד ובהמשך הרשימה ניתן לציין 6 אסטון מרטין, 5 פורשה, 4 לנצ'יות, 4 רכבי אוסקה נדירים, 3 שברולטים, פרארי, בנטלי, MG, מזראטי, ב.מ.וו, אוסטין הילי, מורגן, רולס רויס, טויוטה וגם צמד סברות מתוצרת אוטוקארס בישראל.
המכוניות המשתתפות יוצרו בין השנים 1922 ל-1977 כחמש מהן הן מהעידן שלפני מלחמת העולם השנייה, 31 מהעשור שאחרי המלחמה, 38 מהסיקסטיז וצמד ינוקות רק בנות 40 ומשהו מהסבנטיז.
על פי המארגנים, הערך הכולל של השיירה מן המאה שעברה עומד על מעל למאה מיליון דולר ועל אף שכולן ללא יוצא מן הכלל נראו כמו דוגמניות על שהרגע התגלגלו מפס הייצור, יש ביניהן כאלו השוות "רק" כמה עשרות אלפי דולרים ואחרות נדירות ברמה עולמית בשווי של כמה מיליונים טובים.
התאהבתי בכולן
תמיד הייתה לי חולשה למילפיות ותשוקה עזה למכוניות שגדלתי עליהן. עם זאת, על אף שהמשתתפות במסע הזה הן קשישות יותר ולמרות שאף אחת מהן לא כיכבה בפוסטר מעל המיטה שלי בתקופת הנעורים, אני חייב להודות ולהתוודות שהתאהבתי כמעט בכולן.
אין ספק שגם בימינו יש מכוניות יפות ומלהיבות שעושות חשק, אבל כשמביטים במכוניות המשתתפות במסע ועל רמת ההקפדה על פרטים, ההשקעה בכל קימור פח, ידית, מחוון או מתג אי אפשר שלא להגיע למסקנה שפעם מעצבים ומהנדסים בנו מכוניות מאהבה אמיתית, בניגוד לימינו בהם מכוניות מתוכננות על פי תקנות זיהום אוויר וטבלאות אקסל של החבר'ה ממחלקת הכספים שמסתכלים רק על שורת הרווח וההפסד.
עם כל כך הרבה מכוניות לא פחות ממושלמות מכל היבט, בדרך לנבחרת הסובייקטיביות שלי הייתי צריך להשאיר מאחור הרבה הרבה מכוניות שביום יום בוודאי הייתי מזיל עליהן ריר, בין אם מדובר ב-E טייפ היפהפייה של יגואר, בבנטלי מרוץ 3 ליטר אכזרית מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, באוסקה קטנטנה אבל הארד קורית, בפורשה 356 כמו של ג'יימס דין, בשברולט קורבט מהדור הראשון, בלנצ'יה אורליה, באלפא רומיאו ג'ולייטה ספיידר ועוד ועוד.
ניסיתי לצמצם עוד כדי להגיע ל"זוכה שלי" אבל המשימה התגלתה כבלתי אפשרית ובסופו של דבר החלטתי לפרגן לעצמי ו"לקחת הביתה" (לצערי רק ביקום דמיוני) חמש ממשתתפות המסע.
החמישיה הפותחת שלי כוללת את המרצדס היפה ביותר שיוצרה אי פעם – 300 SL גולדווינג מודל 1955 עם דלתות שחף הנפתחות כלפי מעלה, אסטון מרטין DB5 מודל 1963 כי תמיד חלמתי להיות ג'יימס בונד, אלפא רומיאו C 1750 GS Touringו6 משנת 1933 מאחר שעדיין לא נרגעתי מאיך שהיא קרעה את מסלול המרוצים בשדה תימן, סברה GT 1964 כי למרות כל החרא שאנחנו אוכלים כאן אני עדיין פטריוט ארץ ישראלי, ואת הטויוטה 2000GT, מכונית העל הראשונה של יפן מסוף שנות ה-60 והיחידה במסע זה שכנראה לעולם לא תתקע.
חזרה למציאות ולפחות היום היא לא רעה בכלל
אבל מה לעשות, אראלה לא התקשרה אליי כדי לבשר לי שזכיתי בפרס הגדול בפייס (יתכן כי זה קשור לעובדה שאני לא מאמין בהימורים ומעולם לא קניתי כרטיס) ובמציאות חייבים להודות שבלי למכור את הבית או לפחות כליה אני לא באמת יכול להרשות לעצמי אף אחת מהמכוניות שהשתתפו במסע, במיוחד לא את אלו שהוזכרו לעיל שחוץ מהסברה מחליפות לרוב ידיים בעבור סכומים בדולרים בני שבע ספרות, אבל היי אפשר להסתכל גם על חצי הכוס המלאה כמו למשל על הג'וליה תלתן החדשה עם 510 סוסים שסמל"ת יבואנית אלפא רומיאו והספונסרית הראשית של המסע הצמידה לי כרכב ליווי כדי לדלוק אחר השיירה מן המאה שעברה בכבישי הדרום, על האופציה לתת גז שניתנה למשתתפי המסע (וגם לי על סיפונה של הג'וליה האימתנית) על מסלול מרוצים חדש ברמה בינלאומית הנמצא בימים אלו בשלבי בניה מתקדמים במתחם מוטור-סיטי בסמוך לבאר שבע ואפילו על שוטרי משטרת התנועה שבמקום להציק בזוטות ליוו את המסע ועזרו לזרימה של השיירה הלא שגרתית.
בלי הגה כוח, בלי מזגן ובלי מערכות בטיחות
בעידן בו רבים מסתכלים על אנשים עשירים מאוד בעין שלילית, יש בוודאי מי שיטענו שמסע הולילנד 1,000 שנהנה מליווי משטרתי שפינה את הדרך, מאירוח VIP, מלינה במלונות מהיקרים בישראל ושהשתתפות בו עלתה לכל צוות כמה עשרות אלפי דולרים הוא סוג של מפגן פלצנות מורמת מעם.
לכאורה יש משהו בדבריהם ואין ספק שאספנות רכב בספרות הללו היא לא פעם סמל סטטוס או סוג של השקעה כלכלית, אולם כמי שהצטרף למסע וחווה מקרוב את אדי הבנזין הנשרף והשמש הקופחת, אין מנוס מלקבוע שהמשתתפים בו, אמנם רובם אנשים מבוססים מאוד, הגיעו לכאן מהסיבות הנכונות – אהבה אינסופית לרכב ותשוקה מוטורית אמיתית המפעמת בליבם, אשר גרמו להם לעזוב את אזור הנוחות ולצאת למסע הרפתקני ומאתגר של 1,600 קילומטרים בשישה ימים בקצב של 250 קילומטרים ביום במכוניות רועשות, ללא מזגן, הגה כוח, גיר אוטומטי או כל אבזר נוחות אחר שמי שחי בסטנדרטים של ביזנס קלאס מורגל אליו, רק כדי לסיים כל יום נהיגה קשוח כזה בכבישים המאתגרים ביותר שיש לארץ הקודש להציע עם חיוך גדול מרוח על הפנים מהסוג שרק חובבי רכב אמיתיים מכירים, בין אם הם נוהגים בספורטיבית חבוטה השווה כמה גרושים או באלפא רומיאו 6C טורינג השווה יותר מ-2.5 מיליון דולר.
לילה יורד על חניון המכוניות במלון בראשית, הקשישות לפניי שללא ספק מרכיבות את המקבץ המוטורי המרשים ביותר שנראה על אדמת ארץ הקודש לפחות מאז ימי בית שני הלכו לנוח אחרי יום קשה ואני מתקשה להיפרד ומבקש להסניף עוד קצת מהחלום המוטורי ולהיות בטוח שאנצור לעד כמה מהרגעים הבלתי נשכחים שחוויתי ביממה האחרונה, רגע שלפני שאני חוזר למציאות המוטורית כאן בלבנט ולמבחן למשפחתיות-ליסינג שמחכה לי ביום המחרת.
צילומים: רונן טופלברג, נעם וינד.
