הכפר הערבי אבו-גוש מוכר לרוב הישראלים בזכות, או אולי בגלל, היותו "מעצמת חומוס", ובגלל תחרות ארוכת שנים על ההגמוניה בין המסעדות הערביות והחומוסיות השונות.
לא כל המבקרים הקבועים במקום שמו לב שכבר מזמן לא מדובר בכפר, כיום זאת כבר מועצה מקומית, וספק כמה מבין המנגבים והזוללים מכירים את ההיסטוריה הארוכה והמעניינת של הישוב.
שרידים ארכיאולוגים שנמצאו באבו גוש מגלים שבזכות מיקומו השולט התקיים בו ישוב אנושי כבר בתקופת האבן, ואילו הסיפור המקראי מייחס למקום, אשר בעבר נקרא קריית יערים, את תחנתו הזמנית – למשך כשני עשורים – של ארון הקודש לאחד שזה שוחרר מידי הפלישתים.
עובדה זאת הפכה לימים את האתר לקדוש דווקא עבור הנוצרים, אשר הקימו בו כנסיה בתקופת הכיבוש הביזנטי, אם כי זאת הוחרבה על-ידי הפרסים, שכבשו גם הם את הארץ. כחמש מאות שנים קודם לכן, בתקופת הכיבוש הרומי של ארץ ישראל, שכנו במקום לגיונות צבא אשר הובאו לכאן כדי לדכא את המרד הגדול.
בתקופת הכיבוש המוסלמי נקרא היישוב קַרְיַת אלְ-עִנַבּ, ובמהלך מסעות הצלב נשלט השטח בידי המסדר ההוספיטלרי שאנשיו הקימו במקום כנסייה אחרת, אשר ידועה כיום ככנסייה הצלבנית במנזר הבנדיקטיני. זאת התקיימה למשך כמה עשרות שנים, ננטשה, הוקמה מחדש בסוף המאה ה-14, ופעלה עד לסוף המאה ה-15.
הקשר אל ימינו מתחיל עם חיילים צ'צנים בצבאו של סלים הראשון, הסולטאן העות'מני שכבש את הארץ בשנת 1516. אלה הגיעו מחבל ארץ שנקרא 'אינגושה' שנמצא בהרי הקווקז, על הגבול שבין צ'צניה לגאורגיה. שיבוש שם ארץ המקור של החיילים, אשר יושבו במקום זה על-ידי הסולטאן, הוליד לימים את השם 'אבו-גוש', והיה גם לשמה של החמולה ששלטה לא רק במקום עצמו, אלא גם גבתה מס מעבר מן העוברים בדרך החשובה לירושלים.
נוצרים שבו ליישב את הישוב לקראת סוף המאה ה-19, בעיקר בכנסיה ובמנזר שנותרו בו ושוקמו על-ידם. בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1931, נמנו בכפר 601 תושבים, מהם 25 נוצרים.
חמולת אבו גוש נמנעה מלקחת חלק במאבק הלאומי הערבי בארץ ישראל ובמלחמת העצמאות זה היה הכפר הערבי היחיד בפרוזדור ירושלים אשר שמר על ניטרליות, ואף סייע לפלמ"ח כאשר העביר לידיו את המצודה הבריטית שהוקמה על אדמות הכפר.
טיול אל כנסיה
בדרך מירושלים לתל-אביב, או אל אחת ממסעדות אבו גוש, כדאי לעצור במרכז היישוב, שם בנוי המנזר הבנדיקטני כשהוא כלוא כאי של שלווה בתוך ההמולה הרבה.
הנזירים והנזירות, תושבי המנזר, מקיימים בו משק אוטרקי (אשר מכלכל את עצמו): הם אחראים לא רק על הניקיון וטיפוח החצר והמבנה העתיק, אלא גם על גידולים חקלאיים כמו פרדס קטן, גינת ירק, חלקת עצי זית ועוד. על כל העבודה, ועל שגרת יומם של הנזירים, מנצח האח אולביה, דמות מוכרת ואהובה בארץ ישראל.
כאשר האח לא טרוד בעבודות השדה והגינה הוא לבוש בגלימה לבנה, ובעברית צחה מזו של ישראלים רבים הוא מתגלה כאיש שיח מרתק שאפשר להפליג איתו אל עולמות רחוקים ומעניינים.
הנזירים גרים בנפרד מן הנזירות, אולם כולם נפגשים לתפילה שלוש פעמים ביום. בשעות הצהרים הם נושאים קולם בשירת א-קפלה ערבה לאוזן.
בתוך המבנה העתיק מטופח גן קסום, והשקט והשלווה שבו מאפשרים לשוכני המנזר להתייחד עם הבורא. לכאן עפות הציפורים שמבקשות מעט שלווה, וציוציהן העליזים ממלאים את הגן. עצי דקל באים בימים, עצי פיקוס, דקלי וושינגטוניה עצי זית ועצי פרי לרוב. מתוך כדי חמר ענקיים צונחים בחן מעודן פרחי גרניום אדום, וכל הנועם הזה נשמר כל עוד שהשער סגור, מותיר מאחוריו את המולת היישוב.
הקומה התחתונה, הקריפטה, הוקמה מעל למעין שנובע גם כיום, ואת קירותיה מעטרים פרסקאות שנשתמרו מן המאה ה-12.
בחצר המנזר פועלת חנות לממכר כלי קרמיקה אשר מיוצרים על-ידי הנזירים והנזירות, וכן מוצעים בה גם ספרי ארץ ישראל, ספרי קודש ותמונות עתיקות.
לפני כשלוש שנים החלה בסמוך לכנסיה הקמתו של אחד המסגדים הגדולים ביותר בארץ ישראל, הוא משתרע על-פני כארבעה דונמים ובנויים בו ארבעה צריחים, כמקובל בצ'צ'ניה – המדינה שנשאה בנתח הארי של עלויות ההקמה, בעיקר כדי להמחיש את הקשר ההיסטורי בינה לבין תושבי אבו גוש המוסלמים.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 1 (ירושלים תל-אביב) ויורדים במחלף חמד לכיוון אבו גוש. נוסעים למרכז הכפר ופונים שמאלה, ליד המסגד הכנסייה הבנדיקטנית.
המנזר פתוח לביקורים בשעות 8:30-11:00 בבוקר ו-14:30-17:00 אחה"צ. סגור בימי ראשון ובחגים. כדי להיכנס מצלצלים בפעמון וממתינים. 02-5343622.
חומוס: ליד כנסיית המנזר והמסגד פועלת חומוסיה טובה, ואם חשקה נפשכם לסעוד הרחק מן ההמון הזולל ממתינה לכם מסעדת נוספת, 'נעורה', בכביש הצדדי שמקיף את אבו גוש. הוואדי 9, אבו גוש 02-5341175.
