רוכבים, שימו לב: כשאתם נוסעים בכבישים עירוניים, כדאי שתדעו כי מתכנני הדרך כלל לא היו מודעים לכך שאתם קיימים. בהנחיות רשמיות של משרדי התחבורה והשיכון מוזכרים תשעה סוגים שונים של כלי רכב, ואף אחד מהם אינו מצויד בשני גלגלים. כך יוצא שמתכנני כבישים מכירים שלושה סוגים של אוטובוסים ושלושה סוגים של משאיות, ואף לא סוג אחד של כלי רכב דו-גלגלי
על תשעה סוגים של כלי רכב יודעים משרדי התחבורה והשיכון לדבר: רכב פרטי ומסחרי קל, רכב שירות, משאית עירונית, אוטובוס, אוטובוס מפרקי רגיל, אוטובוס מפרקי ארוך, רכב משא מורכב, רכב משא מורכב ארוך ורכב משא מחובר. ומה עם כלי רכב דו-גלגליים? מתברר שאלה אינם מוכרים על-ידי משרדי הממשלה: בהנחיות לתכנון תנועת רכב מנועי ברחובות עירוניים מופיעה טבלה המפרטת את "סוגי כלי הרכב ומידות אופייניות", אך מתברר כי מהפירוט נעדרת כל התייחסות לכלי רכב דו-גלגליים.
ההנחיות מתעלמות מקיומם של כלי רכב דו-גלגליים בכל היבט: למשל, בפרק שעוסק בתכנון שדה ראייה ברחובות עירוניים נכללים חישובים של מרחקי בלימה, מהירויות נסיעה וזמני תגובה. החישובים מבוססים על מכוניות בלבד, ולכלי רכב דו-גלגליים אין כל התייחסות (נפרדת או כחלק ממכלול הנתונים). להיעלמות כלי הרכב הדו-גלגליים מההנחיות יש השפעה בטיחותית ברורה: כאשר המתכננים מתעלמים מקיומם של רוכבים, בעיות הבטיחות האובייקטיביות של אופנועים וקטנועים – כמו למשל היעדר מיגון, אחיזה נמוכה יחסית ונראות נמוכה – מוחמרות משמעותית.
למרות שמרבית התאונות הקטלניות שבהן מעורבים רוכבי דו-גלגלי מתרחשות בכבישים בינעירוניים (כ-60%), הרוב המוחלט של תאונות מתרחש בערים. לפי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, בממוצע רב-שנתי (2009 עד 2013) נפגעו 87% מהרוכבים בתאונות שאירעו בכבישים עירוניים. עם זאת, מתחילת 2014 ניכרת מגמה מדאיגה גם בכל הנוגע לתאונות קטלניות בכבישים עירוניים: לעומת ירידה של כ-41% במספר הרוכבים שנהרגו בכבישים בינעירוניים, בין ינואר וסוף נובמבר נרשם זינוק בשיעור זהה (כ-41%) במספר הרוכבים שנהרגו בתאונות בערים.
המלצת הרשות לבטיחות בנוגע לשיעור ההיפגעות הגבוה של רוכבים בתאונות בכבישים עירוניים ברורה: "על מנת להפחית את היפגעות רוכבי הדו-גלגלי הממונע במרחב העירוני יש להעלות את רמת הבטיחות של הכבישים ולהתאימה לרוכבי הדו-גלגלי", הבהירו ברשות בדו"ח שפורסם לפני כשבועיים, "נדרש טיפול מקיף בתשתיות בטיחות לרוכבים ושימוש בטכנולוגיות מתקדמות לבטיחות… ההתייחסות לבטיחותם (של הרוכבים, ש.ה) צריכה להיות כמכלול – הן בהיבט התשתיתי, הן בהיבט הגורם האנושי – מיומנות הרוכב והתנהגותו בכביש, והן בהיבטי רכב".
בעניין זה יש להזכיר דברים שכתב לאחרונה זאב שדמי, בכיר ביחידת המדען הראשי במשרד התחבורה, ולפיהם "חלק גדול מתאונות האופנועים הוא תאונות עצמיות… (ו)ניתוח אופן נהיגת אופנועים בכבישים עירוניים מצביע על תרומה גדולה של רוכב האופנוע לתאונה". בנייר עמדה שפורסם באתר משרד התחבורה, ומאוחר יותר הוסר בעקבות פנייה של מועדון האופנועים הישראלי, אף קבע שדמי – ללא כל ביסוס מחקרי – כי "נסיעה הפקרותית – כן, אין מילה אחרת – של רוכבים על מדרכות, מהווה סיכון בלתי נסבל להולכי רגל".
אלא שנראה כי "הפקרות" תהיה התייחסות ראויה דווקא לכך שמשרדי הממשלה – בהנחיות רשמיות לתכנון תנועת כלי רכב בערים – מתעלמים מקיומם של רוכבי דו-גלגלי, ובכך תורמים ואף גורמים להיווצרותן של בעיות בטיחות חמורות. ראוי לציין כי גם אותן תאונות עצמיות אליהן התייחס שדמי ממשרד התחבורה אינן בהכרח אשמת הרוכבים: למשל, שימוש בצבעים וסימוני כבישים בעלי מקדם חיכוך נמוך עלול לגרום לאיבוד שליטה ולהחלקת האופנוע. מקרים אלה אמנם יופיעו בסטטיסטיקה הרשמית כ"תאונות עצמיות", אך בפועל ייגרמו כתוצאה מליקויי תשתית.
