בעל ואשה היו מעורבים בתאונת שרשרת והמכונית המבוטחת שייכת לאחותה של הנהגת. לחברת הביטוח מנורה זה הספיק כדי לדחות את דרישת הפיצוי, אבל השופט נחום שטרנליכט סבר אחרת וחייב אותה בתשלום הנזק

חברת הביטוח מנורה לא הצליחה לחמוק מתשלום פיצוי לצד שלישי בעקבות תאונת דרכים שבה הייתה מעורבת מבוטחת שלה.
מנורה דחתה במקור את התביעה בטענה שכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה שייכים לאותה משפחה, ולכן, בהתאם לסעיף 15 לתוספת לתקנות הפיקוח על הביטוח, היא פטורה מתשלום פיצוי.

הנוסח הרלבנטי בסעיף 15 עוסק בביטוח כלפי צד שלישי ובתאונה בין כלי רכב שהם "בבעלות המבוטח או בפיקוחם או בשמירתם של המבוטח או נהג הרכב או אחד מבני ביתם". במקרה כזה, שנועד למנוע מצב שבו מבוטח יפוצה בגין פגיעה ברכושו שלו, להבדיל מרכושו של צד שלישי, רשאית המבטחת להימנע מפיצוי.

אלא שהשופט נחום שטרנליכט מבית משפט השלום בפתח תקווה דחה את טיעוני חברת מנורה, וחייב אותה לשלם לתובעת פיצוי בסך 50,207 שקל, לשאת בהוצאותיה בסך 628 שקל, ולשלם את שכר טרחת עורך הדין שחר זמלר, בא כוחה של התובעת, בסך 5,900 שקל.

מדובר בתאונת שרשרת שארעה בצומת בית הלל בין ארבע מכוניות: מכונית אחת פגעה באחרת מאחור והטיחה אותה אל המסלול הנגדי שבו נסעה מכונית שלישית. מכונית זו סטתה מנתיבה כדי להימנע מפגיעה, אך אז פגעה במכונית רביעית שעמדה באותה עת בצומת.
רצה המקרה ובתאונה המתוארת היו הנהגת במכונית הראשונה, שגרמה לתאונת השרשרת, והנהג במכונית הרביעית, שעמדה בצומת ונפגעה על-ידי המכונית שסטתה מנתיבה – בעל ואישה. הסאגה המשפחתית, במקרה זה, הייתה מעט יותר מסובכת מכיוון שמכונית מספר 1, המבוטחת, שייכת לאחותה של התובעת, גיסתו של הנהג.

למרות הקשר העקיף והמקרי בין הפוגעת לנפגע בחרה חברת מנורה לנסות לחמוק מתשלום הפיצויים תוך שהיא מפעילה את סעיף 15 שנזכר כאן. לנוכח דחיית התביעה פנתה המבוטחת לבית המשפט בבקשה שיחייב את חברת מנורה לפצותה עבור הנזק שנגרם לרכב.

השופט שטרנליכט דחה את טיעוני המבטחת וקבע שהפסיקה מלמדת, כי חוזה ביטוח הוא חוזה צרכני באופיו ויש לפרשו עפ"י כללי הפרשנות שהתפתחו בפסיקה: פרשנות נגד המנסח – המבטח, וכי במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש התומך בזכאותו של המבוטח. מבחן נוסף הוא מבחן הציפיות הסבירות של המבוטח.

השופט ציין, על סמך פסיקות קודמות, שמטרת החריג להבהיר שהפוליסה לא נועדה לבטח נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו הסמוכים על שולחנו, להבדיל מנזקי רכוש של צד שלישי.
לדוגמה, אם מבוטח פגע עם מכוניתו במכסחת הדשא שלו לא יהיה נזק זה מכוסה בשל החריג "רכוש שבבעלותו". אלא שהפסיקה קובעת כי החריג לא יחול, כאשר מדובר למשל באב ובנו, המתגוררים ביחידות דיור נפרדות.
הרציונל של החריג הוא שלא להרחיב את תחולת הפוליסה על רכוש שמעצם טיבו וטבעו שייך למבוטח או נמצא בפיקוחו ובשליטתו, וראוי לביטוח נפרד.

"פרשנותה של המבטחת מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית", קובע השופט, "ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו. הסיטואציה של שני בני משפחה הנוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכוניתו שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה לכן, דומני שמכוח הכלל של 'הציפיות הסבירות של המבוטח', ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחר, גם אם השניים הם 'בני בית'".

השופט שטרנליכט ציין בפסק הדין ש"בנסיבות עניינינו, מבחן הציפיות הסבירות של המבוטחת והתובעת מוביל לתוצאה, ולפיה על מנורה לשאת בעלות נזקיה של התובעת. התובעת ובעלת הרכב היא אחותו של מי שנהג את רכב התובעת בשעת התאונה. לא הוכח כי מדובר ברכב הנמצא, דרך קבע, באחזקתו ובפיקוח האח, אשר מנהל יחד עם אשתו תא משפחתי ומשק בית נפרד מזה של התובעת. בנסיבות העניין לא מתקיים המצב אותו ביקש המחוקק למנוע, מצב בו חבר אחר באותו תא משפחתי של המבוטח יציג עצמו כצד שלישי כדי ליהנות מכיסוי ביטוחי לנזק.

המדובר בתובעת החיה בנפרד מהמבוטחת ובני משפחתה, שהנזק הנתבע נגרם לה ורק לה. אותה תובעת אינה "אחד מבני ביתם" של הנהגת הפוגעת ובעלה וחיוב מנורה בנזקיה לא יהווה העברה של כספים "בין כיס אחד לכיס אחר" של אותו משק בית עצמו.

כאמור מנורה חויבה לשאת בנזקים ולפצות את התובעת במלוא הנזק שנגרם לרכב וכן לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך הדין של התובעת.
תא"מ 6732-01-14