אופל מריבה וקיה סול הן חלק מן המגמה האופנתית של מכוניות שחורגות מן התלם. האחת מנסה לפתות עם מחיר אטרקטיבי, האחרת עם עיצוב מיוחד, אבל מי מהן יותר שווה?

תשכחו ממכונית הסדאן הקומפקטית, ארבע דלתות ומנוע בנפח 1.6 ליטר עם תיבת הילוכים אוטומטית.

הז'אנר הזה, שעד לפני כמה שנים תפס למעלה מ-60% מן המכירות בשוק הרכב הישראלי, הותקף מכל כיוון אפשרי ואיבד במקביל גם את נתח הארי של לקוחות פרטיים שהתעניינו בו, וגם נתח משמעותי מציי הרכב שעדיין שולטים בשוק שלנו.

במקום מכוניות כמו מאזדה 3 סדאן בוחרים כיום רבים במכוניות קומפקטיות במבנה סטיישן, בג'יפונים כמו מיצובישי אאוטלנדר (שנטל מכירות גם מקטגוריית המשפחתיות הגדולות), בקומפקטיות האצ'בק כמו טויוטה אוריס (בעיקר היברידית), במיני-ג'יפונים כמו ניסאן ג'וק, במכוניות סופר-מיני כמו סיאט איביזה, ואפילו במכוניות סופר-סופר מיני כמו סקודה ראפיד (אם כי פלח השוק הזה נותר פחות או יותר בהיקף דומה לעבר).

לא כל הנוטשים ערים לכך שהם מקריבים מקצת מן השימושיות של מכוניות קומפקטיות, בעיקר בכל הקשור למרחב פנימי, ולרוב גם נפח תא-מטען והתנהגות כביש.
בתמורה מקבלים אחת משתיים: עיצוב יוצא דופן, כמו במקרה של ג'וק, או מחיר יוצא דופן כמו במקרה של סיאט איביזה ידנית.

הגודל כן קובע

במאמר מוסגר חשוב לזכור שתי עובדות: ראשית, שהקטגוריה הקומפקטית החבולה היא עדיין הגדולה ביותר בישראל (וטויוטה קורולה, למשל, היא הדגם הנמכר ביותר), ושנית, שהמגמה שבה מדובר לא מוגבלת לישראל והיא חלק מנטייה כלל עולמית למעבר אל כלי רכב בעלי עיצוב מושך ומעניין.

אופל מריבה וקיה סול (דור שני) הן שתי מכוניות חדשות בישראל, שצפויות לקסום ללקוחות שבעבר רכשו מכוניות קומפקטיות. בעוד שהדור הנוכחי של מריבה הושק כבר בשנת 2009, וכבר עבר לאחרונה מתיחת פנים של אמצע החיים, סול רק נראית דומה לדור הראשון שלה אולם זו מכונית חדשה.

בניגוד, למשל, לקטגוריה המתרחבת במהירות של מיני-ג'יפונים (קטגוריית הג'וק), גם מריבה וגם סול נמצאות אי שם על תפר בין קטגוריות שונות, ושתיהן חורגות מן המקובל ומציעות דבר מה שונה.

חשוב להדגיש שבתעשיית הרכב קיימת חלוקה קלאסית של "פלטפורמות" בגדלים שונים – וככל שפלטפורמה גדולה יותר כך היא גם יקרה יותר לייצור אבל מציעה ערכים נוספים בתחומי התנהגות הכביש, הבטיחות והמרחב הפנימי.

הגדלים ה"קלאסיים" הם 'מיני' ("A"), 'סופר-מיני' ("B"), 'קומפקטי' ("C"), 'משפחתי' (D"") וכן הלאה, ועל כל פלטפורמה כזו בנויים דגמים רבים ושונים.
יצרן רכב יכול למתוח במידה מסוימת את הפלטפורמה ולהאריך את בסיס הגלגלים שלה, וגם להרחיב אותה ולהגדיל את מפתח הגלגלים. אבל ככלל אצבע צריך לזכור שפלטפורמה קטנה תכיל מכלולים (למשל מערכת מתלים ומערכת חשמל) פחות מושקעים ויקרים מאשר פלטפורמה גדולה ממנה.

רוב הלקוחות שנוטשים את הקטגוריה הקומפקטית יורדים מפלטפורמה "C" לפלטפורמה B"" (אל מיני-ג'יפון או סופר-מיני או סופר-סופר מיני).

מי אתן?

אופל מריבה וקיה סול מציבות אתגר מעניין עבור מי שרוצה לשייך אותן לקטגוריה ספציפית.
מריבה היא "מיקרו-מיניוואן" – כלומר שמבחינת הגודל שלה היא קטנה ברמה אחת מ"מיני-מיניוואן" כמו רנו סניק, ושתי מדרגות מתחת למיניוואן (פורד גלאקסי). מבחינת התצורה הפיזית – קופסא בודדת – מתחרה מריבה במכוניות כמו פיאט 500L, סיטרואן C3 'פיקאסו', ניסאן נואט וטויוטה יאריס ורסו.

מריבה מבוססת על פלטפורמה משותפת לג'נרל מוטורס ולפיאט שעליה בנויות אופל קורסה (הדור היוצא וגם זו החדשה שתושק בקרוב) ופיאט פונטו, לאחר שזו נמתחה כדי לשמש כבסיס לפיאט לינאה ודובלו. גרסה חדשה ורחבה של אותה פלטפורמה מהווה בסיס לפיאט 500L.

הסיפור של פלטפורמת קיה סול קצת יותר מורכב, ונכון לרגע זה אין לי את הכלים להתחייב עליו (כשיהיו פרטים מדויקים אעדכן אותם כאן).
בפרסומים שונים בעולם, אשר לא הוכחשו על-ידי קיה, נכתב שהדור השני של סול מבוסס על הפלטפורמה של קיה סיד (פלטפורמה בגודל "C"), להבדיל מן הדור הראשון שהושק ב-2008 והתבסס על פלטפורמה קטנה יותר (יונדאי i20, גודל "B").

אלא שבמעבר בין הדורות נמתח בסיס הגלגלים של סול רק ב-2 ס"מ (מ-255 ס"מ ל-257) בעוד שהאורך הסטנדרטי של בסיסי גלגלים בקטגוריה הקומפקטית נע בין 260 ל-270 ס"מ (וזה של סיד עומד על 265 ס"מ). בנוסף, בעוד שהמתלה האחורי של סיד הוא מסוג 'רב-חיבורי', לסול יש מתלה אחורי פשוט יותר מסוג קורה נגררת.

התחושה שלי, שעדיין זקוקה לביסוס נוסף, היא שלקיה לא הייתה סיבה רצינית לבחור בפלטפורמה יקרה בעוד שמתחרותיה משתמשות בפלטפורמה פשוטה יותר, לכן מדובר כנראה בפלטפורמת "B" משודרגת, ובכל מקרה בפלטפורמות די שקולות מבחינה טכנולוגית.

הנתון היותר מעניין, בעיקר כאשר לוקחים בחשבון את ההשפעה הגדולה שיש לאורך בסיס הגלגלים על המרחב הפנימי של מכונית, הוא שאנשי אופל מתחו את הפלטפורמה שלהם למימדים דומים למקובל בקטגוריה הקומפקטית (בסיס גלגלים של 264.4 ס"מ) ואף ציידו אותה במתלים דומים לאלה של אופל זאפירה.

נראות טוב?

בין אם תבחרו במריבה ובין אם בסול, בכל מקרה יהיה ברור שאתם לא הולכים בתלם. מריבה היא קופסא, כמו כל מיני או מיקרו-ואן, אבל בעלת עיצוב ייחודי שנובע בראש ובראשונה מן הגימיק הייחודי לה: דלתות אחוריות שנפתחות הפוך לכיוון הנסיעה ("דלתות התאבדות"). קו המותניים שלה, קו החלונות, נמוך, ובסך הכל היא מעוצבת כך שהיא נראית קטנה מכפי שהיא באמת.

קיה לקחה את העיצוב בדיוק לכיוון ההפוך: הדור השני של סול שמר אמנם על המאפיינים העיקריים של סול המקורי – כלומר עיצוב "שתי קופסאות" מובלט, עם קו מותניים גבוה וחלונות קטנים וריבועיים – אבל כעת הוא מעוגל ומודגש מאד, עם הקפדה רבה מאד על פרטים. התוצאה, כלי שנראה כמו צעצוע מגודל, הרבה יותר "צבעונית" ו"שמחה" מן המריבה, צעירה ותוססת יותר, אבל יש שיעדיפו דווקא את התחושה הסולידית והשימושית שמריבה מוכרת.
העיצוב השונה, שכאמור מקטין ויזואלית את מריבה ומגדיל את סול, עלול להטעות, מפני שמריבה היא הארוכה מבין השתיים, ועם בסיס גלגלים ארוך יותר גם מציעה מרחב פנימי עדיף ותא מטען גדול יותר.

הבדלי העיצוב ניכרים גם בתוך המכוניות.

סביבת הנהג והנוסעים של מריבה בנויה מפלסטיקה קשיחה ואיכותית שנראית ככזו שתשרוד לאורך שנים רבות. עם זאת, הפלסטיקה ברובה קשיחה, כלומר שהיא משדרת מסר של איכות שלא נועדה לפנק אלא בעיקר לשרוד. זאת, אגב, הנקודה שבה אסור להתעלם מתג המחיר של מריבה – 112,000 ש"ח, ולומר שאין כמעט מכוניות ברמת המחיר הזו שמציעות תחושת איכות גבוהה כל כך של סביבת נהג ותא נוסעים.

תנוחת הנהיגה במריבה טובה בסך הכל, זקופה ושולטת, ונהנית מקו החלונות הנמוך ושדה ראיה טוב בדרך-כלל. שני פרטים שפוגמים בתוצאה הסופית הם ראשית לכל הקורות הקדמיות הרחבות שחוסמות חלק חיוני משדה הראיה קדימה לצדדים, וגם השטח המצומצם שבו אפשר לנעוץ את רגל שמאל.

עוד דבר מה שפועל לרעת מריבה, כמו גם לגבי כל מכונית מודרנית של אופל, הוא עודף הכפתורים על הקונסולה המרכזית ותחושת הבלגאן שהם יוצרים.

בנוסף, על מזבח תג המחיר הנמוך הוקרבו מיני איבזורים ופינוקים בסיסיים שהפכו די סטנדרטיים בימינו – החל ממסך מגע מרכזי למערכת מולטימדיה וכלה בדיבורית BT מקורית.

גימיק ייחודי לתא הנהג והנוסעים במריבה הוא תיבת אחסון גדולה שנעה על-גבי מסילה בין המושבים הקדמיים. את הקופסא הזאת אפשר להסיע קדימה ואחורה, או להסיר לגמרי, ויש בה חלל אחסון מכובד לחפצים רבים. מעצבי הפנים של אופל לא הלכו, למרבה הצער, את "הקילומטר הנוסף" ולכן הסידור בכללותו לא מספיק שימושי, למשל עבור מי שמבקש להניח לצידו כוס משקה.

עיצוב הפנים של סול טוב בהרבה מזה של הדור הקודם וגם מזה של רוב המיני-ג'יפונים, בעיקר ג'וק.
המושבים מעוצבים טוב, תנוחת הנהיגה גבוהה ושולטת (אם כי את מסעד מושב הנהג אי אפשר לכוון לזוית מדויקת) ולרגל שמאל יש שפע של מקום להיאחז בו.
עיצוב סביבת הנהג נקי ופשוט, איכות החומרים וההרכבה טובות (למעט גרעון מעט זול של הפלסטיקה), ואפילו העיצוב של הרמקולים ושל המתגים על ההגה חמוד ומיוחד.

להבדיל מאופל, מעצבי קיה בחרו להשתמש בפלסטיקה שחורה, אמנם איכותית אבל מאד משמימה, כך שהתוצאה הכללית משדרת מסר פחות יוקרתי.
יבואני קיה בחרו לייבא את סול ללא מסך מגע מרכזי גדול, וזה פיספוס מפני שסביבת הנהג מעוצבת נכון עם פתחי אוורור גבוהים ומיקום מעולה למסך.

במריבה לא שמעו על הצורך בשקע USB לטעינת סמארטפונים, וזה חבל, ואילו זה של סול ממוקם היטב (אבל חבל שלא בתוך תא ננעל שבו אפשר להצניע נגן שמע מפני עיניים חמדניות) אבל באופן כללי סול לא מציע מספיק תאי אחסון סביב הנהג (אם כי תא הכפפות שלו ענק ושימושי).

עושה את העבודה?

אחת התכונות החשובות בכל כלי רכב היא ה"נחשקות" שלו, אשר נגזרת במידה רבה מן העיצוב החיצוני והפנימי, וכאן נראה שסול עושה עבודה טובה יותר.
מצד שני, מריבה משדרת מסר מאד שימושי, וגם זו סיבה טובה וחשובה לבחור במכונית.

ואכן, כאשר היא ניצבת בפני סול לוקחת מריבה די בקלות את סעיף השימושיות – בראש ובראשונה מפני שהיא מציעה מרחב פנימי טוב ויעיל יותר, ותא מטען גדול ושימושי יותר. בנוסף, למריבה יש סידור מושבים גמיש שאותו אופל המציאה ושכללה, ובעזרתו קל מאד להפוך אותה לנושאת מטען שימושית.
המושבים שלה ניתנים לקיפול ולהזזה כמעט לכל כיוון אפשרי, אבל תוך כדי כך גם חושפים את אחת המגבלות שלה: קשה מאד להושיב בה שלושה מבוגרים במושב האחורי, מפני שהמושב (ספסל בתצורה אחת) שלה די צר ומעוצב לא מדהים.

לעומת זאת, ובהתחשב בכך שגם בסול לא ממש תענוג לנסוע במושב האחורי עם שני מבוגרים לצדדיך, במריבה אפשר להפריד את המושבים האחוריים ולקבל מרחב הרבה יותר נוח לשני מבוגרים.

ויש, כמובן, גם את עניין "דלתות ההתאבדות", הייחודי למריבה, אשר אמור להפוך אותה לשימושית במיוחד עבור הורים לפעוטות במושבי בטיחות, ולמי שמסיע אנשים מבוגרים. היתרונות האלה באמת קיימים, אבל לא בטוח אם הם חשובים לכל אחד ואם הם מפצים מספיק על כמה חסרונות שיוצר הסידור הזה. ראשית, כשחונים בחניה צפופה, והנהג מנסע לצאת ממקומו במקביל לנוסע שמאחוריו, השניים ימצאו את עצמם כלואים בין שתי דלתות פתוחות.
בנוסף, גם כאשר הדלת האחורית נפתחת לאחור עדיין ממוקמת קורה בין שני המושבים (קורה שבדרך-כלל מוסתרת על-ידי דלת רגילה), והיא מגבילה את נוחות הכניסה והיציאה (להבדיל, למשל, מאשר ברולס-רוייס פאנטום המרווחת יותר).

איך נוסעות?

את פרק הנסיעה כדאי לפתוח דווקא בנקודת החולשה של שתי המכוניות – המנועים שלהן. לסול יש מנוע 1.6 ליטר אטמוספירי וקונבנציונלי שמוכר לנו מדגמים אחרים של יונדאי וקיה, והוא משודך לתיבת הילוכים אוטומטית רגילה, בעלת 6 יחסית העברה, אך לא מתקדמת במיוחד. למריבה יש מנוע מוגדש טורבו בנפח 1.4 ליטר שאמור להציע ביצועים די דומים, וגם הוא משודך לתיבה אוטומטית קונבנציונלית דומה.

הצרה היא ששני המנועים מיושנים יחסית, ושניהם לא מככבים בכל הקשור לתצרוכת הדלק – עניין שניכר מעצם העובדה שמריבה מדורגת בדרגת זיהום אוויר 11, וסול בדרגה 12. מבין השתיים, זה של מריבה פחות טוב כמעט בכל מובן, כשנקודת התורפה המשמעותית ביותר שלו היא הקשר הרופף עם תיבת ההילוכים, והביצועים הלא נעימים שלהם יחד.

בנהיגה עירונית רגועה העניינים נסבלים, אבל ברגע שלוחצים קצת מתחילה התיבה להתבלבל, ומהר מאד מתגלה גם קוצר הנשימה של המנוע.
הכל מתחיל להסתדר ולהירגע כאשר מגיעים למהירויות שיוט בינוניות וגבוהות – המנוע נמצא בשיאו ומספק את הסחורה וגם התיבה כבר לא צריכה לעבוד יותר מידי, אבל רוב החיים שלנו עם מכונית חולפים בפקקים ובתנועה עירונית, ושם, כאמור, התענוג לא גדול.

המנוע של סול, גם באופן אבסולוטי ובוודאי באופן יחסי, הרבה יותר מעודן ונעים במהירויות עירוניות ופרבריות וכל עוד שלא צריך ללחוץ עליו. הוא שקט למדי, ההילוכים עוברים חלק ונעים, והתחושה שמתקבלת בתוך תא הנוסעים נעימה ואיכותית מאד. הבעיה מתחילה כאשר נדרש קצת מיץ והנהג מתחיל ללחוץ, וזה כבר מייצר קולות מחאה ואובדן נשימה מן המנוע.

בשורה תחתונה, שני המנועים לא אלופים, אבל זה של קיה סול לוקח די בקלות מפני שהוא ותר שימושי ברוב מצבי הנהיגה היום-יומיים. מצד שני, סול התגלה כשתיין בנזין לא קטן ומריבה, למרות שהיא שוקלת יותר, קצת יותר חסכונית בדלק.

גם בכל הקשור לנוחות בכלל, ולנוחות הנסיעה בפרט, יש יתרון ברור לסול.
מהנדסי אופל בחרו לכייל את המתלים של מריבה באופן קשוח מאד, ובכלל – נדמה שהנוקשות הגרמנית ניכרת במריבה בכל תחום.
המתלים קשיחים ונוקשים במהירויות נמוכות, עניין שמורגש שבעתיים כאשר יושבים מאחור, וגם המושבים נוקשים מאד, ולא מעלים תרומה להגברת הנוחות.
התוצאה היא שבנהיגה עירונית מתקבלת תחושה קשה וקופצנית אשר פוגמת בנוחות ומחדירה פנימה מהמורות רבות מידי.

העניינים שונים לגמרי כאשר נוהגים על כבישים מהירים שסלולים כהלכה: שם, במהירויות בינוניות ומעלה, מריבה משדרת תחושה רהוטה ועם שיכוך רעשים טוב, ואז גם מתקבלת יציבות כיוונית גבוהה מאד.
כל זה נעלם שוב כאשר מגיעים אל כביש מפותל (שבמקומותינו הוא לרוב גם משובש): המתלים נוקשים מידי ולא מגהצים טוב את המהמורות, זויות הגלגול מודגשות מידי, וקצב הגלגול מהיר מידי במהלך שינויי כיוון.

באופן מוזר וחריג יחסית למקובל בימינו גם הגברת ההיגוי חלשה מאד כך שההיגוי נוקשה מידי, כאילו שהוא בקושי מתקיים. זה מוזר מפני שלמריבה יש הגברת היגוי הידראולית ולא חשמלית, שאמורה הייתה לספק היגוי עם תחושת משוב טובה. להערכתי מה שעומד מאחורי הכיול הנוקשה הוא ניסיון להימנע מהדגשת קצב גלגול הגוף.
נוסף לכל זאת – מריבה משדרת גם תחושה של מכונית כבדה מאד – גם בגלל המשקל האמיתי שלה – כטונה וחצי, וגם בגלל התנהלות המנוע והמתלים.

כאשר מחברים הכל יחד – היגוי קשה, מתלים קשים, הילוכים שמשתלבים בנוקשות ומתבלבלים, תחושת כבדות ואפילו מושבים קשים (אם כי איכותיים מאד) – התוצאה, כפי שאפשר לשער, לא נעימה ופוגמת בתחושת האיכות הכללית, הגבוהה, של המכונית.
לזכותה של מריבה חשוב לומר שהיא משדרת תחושת יציבות מאד ברורה.

סול לוקחת בקלות את סעיף הנוחות גם בגלל נוקשותה של מריבה אבל גם בזכות עצמה, בעיקר מפני שהיא מציעה רמה גבוהה של עידון ונוחות בנהיגה עירונית.
זו מתקבלת בזכות שיכוך רעשים מעולה בכלל ושיכוך טוב מאד של רעשי המתלים בפרט, וגם בזכות פעולה חלקה ונעימה של המתלים.
סול מגהצת את המהמורות באופן נעים מאד ומייצרת רמת נוחות גבוהה מן המקובל בקטגוריה, ולנוכח השקט המבורך מן המתלים והמנוע אפשר לחשוב לפעמים שמדובר בכלי רכב חשמלי.

כדי להשיג נוחות גבוהה נוקטת המכונית הזו בשיטה הידועה של מהלך מתלים ארוך ובולמים רכים יחסית, לכן במהירויות עירוניות ופרבריות היא מעניקה רמת נוחות גבוהה.

ההיגוי המוגבר חשמלית מציע אופציה מיותרת לשלושה מצבי הגברה, שלושתם לא משדרים עודף תקשורת עם הגלגלים לכן דווקא המצב ה"נורמלי" הוא הפחות גרוע מביניהם.

כל עוד שהנהיגה מוגבלת למהירות דו ספרתית מתקבלים מנוע יעיל, קצב התקדמות נינוח ונעים, ורמת נוחות טובה. מעבר לכך, בעיקר כאשר מתנהלים על כבישים מפותלים, מתגלה ההיגוי כפחות מדוייק מזה של מריבה וגם פחות מתקשר ממנו, כמו גם העובדה ששליטה בגלגול הגוף היא לא הצד החזק של סול.

כשהמכונית עמוסה, תחת לחץ לא מתון על דוושת התאוצה, או על כביש מפותל נחשף גם קוצר הנשימה של המנוע והוא משמיע קולות מחאה אשר מתגברים בקלות על בידוד הרעשים.

השורה התחתונה היא זו: שתי המכוניות לא מחפשות לעצמן, או לנוהגים בהן, ריגושים מיוחדים בנהיגה, וכבישים מפותלים אינם סביבת המחיה הטבעית להן.
מריבה מציעה התנהגות שקולה יותר במצבים כאלה, אבל סול חוסכת מהנוסעים בה את תלאות מע"ץ ומעניקה להם חוויית נסיעה נוחה יותר.

שוות?

כאשר שתי מכוניות ניצבות זו מול זו מתחדדות התכונות הטובות והגרועות שלהן, וכך גם במקרה הזה.
קיה סול מרשימה מאד בתחושת האיכות שהיא משדרת במהירויות נמוכות ובינוניות, מריבה מאכזבת בעודף הקשיחות שלה אשר פוגעת בנוחות השימוש.
אופל מציעה לנו איכות גרמנית במחיר עדיף, מרחב פנימי מרשים וגימיק ייחודי שאף מכונית אחרת לא מציעה – בדמות הדלתות האחוריות שלה.

מצד אחד, יש שיטענו שאין מקום להשוואה בין מיקרו-וואן לבין מיני-קרוס-אובר, ויש בזה משהו מפני שהראשון משדר על הגל הפונקציונלי והאחר על הקטע העיצובי.
מצד שני, שתי המכונית מיועדות לנוטשי הקטגוריה הקומפקטית, שתיהן מוצעות במחיר סביר יחסית, ושתיהן מעידות על לקוח שבחר שלא ללכת בתלם.

הפרש של 8,000 ש"ח במחיר המחירון אינו גדול מספיק כדי להפוך את סול לבלתי אטרקטיבית, אבל כן מעיד על אחד היתרונות החשובים של מריבה.
בעוד שסול מוצע ב"מחיר השוק", ומולו יש לא מעט אלטרנטיבות דומות, מריבה מציעה אלטרנטיבה משתלמת כלכלית למכוניות הסופר-סופר מיני הבסיסיות כמו פיז'ו 301 או יונדאי i25.

מריבה, שנקודת התורפה המשמעותית ביותר שלה היא הנוקשות המוגזמת, פונה אל לקוחות רציונליים שמחפשים פתרון פונקציונלי.
סול פונה אל האמוציות, היא פחות שימושית אבל יותר נעימה לשימוש יום-יומי, ולו הייתה מוצעת במחיר דומה גם הייתה לוקחת את ההשוואה הזו בקלות, מפני שכאשר משווים את ה"ברזלים" לבדם זאת מכונית טובה יותר.

בשורה תחתונה אנחנו נותרים עם שאלת ה-8,000 ש"ח ועם האופי של הלקוח: מי שבוחר לפי הראש, וזקוק לפונקציונליות הנוספת, יעדיף את מריבה, מי שרוצה לפנק את עצמו וההפרש במחיר לא קריטי עבורו יעדיף את סול.