סיטרואן כתבה מספר פרקים חדשים ופורצי דרך בספר ההיסטוריה של המכונית, ואחד החשובים ביותר בהם הוא 'טרקסיון אוונאט' (Traction Avant) – אשר נחשבת לסבתא רבא של כל המכוניות בעלות מרכב "מונוקוק". טרקסיון אוואנט נולדה במהלך 1934 ויחד איתה בא לעולם המספר הגדול ביותר של חידושים יוצאי דופן שהושקו לראשונה בדגם בודד, ואשר הפכו לסטנדרט בכמעט כל המכוניות העממיות מאז ועד היום.
עוד ב-TheCar:
קלאסית ליום בידוד: פרארי דינו 246GT
קלאסית ליוםבידוד: יגואר XK120
עד להופעתה של טרקסיון אוואנט נבנו רוב המכוניות בעולם על בסיס הידע שנצבר במשך אלפי שנים של ייצור מרכבות: הייתה להן שילדה – במקרים רבים היא הייתה עשויה עץ, מתחתיה חוברו מתלים די בסיסיים, ומעליה נבנה מרכב שבתוכו (או מחוצה לו) ישבו נוסעים, וגם הנהג. טרקסיון אוואנט אמנם לא הייתה המכונית הראשונה עם מתלים שלא נבעו מאבולוציה ישירה של מתלי כרכרות, אבל הם היו עצמאיים, כמקובל כיום. בנוסף, טרקסיון אמנם לא המציאה את ההיגוי מסוג "מסרק ומוט משונן", שמקובל במכוניות עד ימינו, אבל הייתה המכונית הראשונה מייצור סדרתי שהשתמשה בו. כמובן שאחד החידושים החשובים של המכונית הזאת, שממנו גם נובע שמה, הוא הנעה של הגלגלים הקדמיים, ולא האחוריים, ולכך יש יתרונות גדולים בכל הקשור לתכנון המרחב הפנימי של המכונית. יודגש, עם זאת, שמספר יצרני רכב – למשל אלוויס הבריטי, DKW ו'אדלר' הגרמנים ו'קורד' האמריקני – השיקו גרסאות הנעה קדמית עוד לפני סיטרואן – אבל אף אחד מהם לא הצליח מסחרית באופן שאפילו התקרב אליה.
החידוש החשוב ביותר שאותו הביאה טרקסיון אוואנט לעולם הוא שימוש בשלדה אחודה (מונוקוק), כלומר ויתור על שלדה מרכזית ושימוש במרכב עצמו כדי לשאת את כל העומסים הדינמיים שלא משוככים על-ידי המתלים. בימינו, למעט קומץ זעיר של דגמי שטח קשוחים, וכן משאיות וטנדרים – שבהם נדרשת קשיחות יוצאת דופן, כל המכוניות המודרניות בעולם בנויות בשיטה שהוצגה לראשונה על-ידי סיטרואן – כלומר שכל פעם שמישהו מספר לכם על "נזק לשאסי" מותר לכם לחייך מעט. שימוש במרכב "מונוקוק" התאפשר בשעתו בזכות ההתפתחויות הטכנולוגיות בעיבוד פלדה ואלומיניום ובאפשרויות הריתוך והחיבור של חלקי פח, כמו גם של טכנולוגיות מבנה תעופתיות, והיתרון הגדול ביותר של מרכב כזה הוא חיסכון משמעותי במשקל, כמו גם ספיגה טובה יותר של רעידות וזעזועים.
בזכות המרכב האחוד שלה התאפיינה טרקסיון אוונט במשקל נמוך, יתרון משמעותי מבחינת עמידות בריסוק בעת תאונה – וחשוב מכל: עיצוב נמוך ומרהיב. במהלך השנים הוצגו בה מספר חידושים טכנולוגיים חשובים נוספים, כמו תיבת הילוכים שבנויה מיציקת אלומיניום, ובאחרית ימיה היא אף שימשה כ"חמור ניסוי" שבתוכו פותחו המתלים ההידרו-פניאומטיים הפטנטיים והייחודיים של סיטרואן, אשר הושקו בשנת 1955 עם DS.
טרקסיון אוואנט יוצרה במגוון גרסאות והייתה מכונית פופולרית, גם אם לא ממש עממית, וככזאת גם הפכה לסמל סטאטוס בורגני של התקופה. במהלך 23 שנים (למעט בתקופת מלחמת העולם השנייה) יוצרו ממנה 760,000 יחידות – מספר עצום ביחס לאותה תקופה (גם ביחס להצלחות אדירות אחרות כמו פורד מודל T שנולדה לפניה או פולקסווגן "חיפושית" שהייצור המסחרי שלה החל אחרי המלחמה). היות שבאופן יחסי מדובר, לכן, במכונית נפוצה מאד, אפשר להשיג בימינו אחת כזאת במחיר שפוי יחסית למכונית אספנות קלאסית. מחירי טרקסיון אוואנט נעים כיום בין עשרת אלפים לעשרים אלף אירו, בהתאם לשנת הייצור, הגרסה ומצב המכונית.
היו גם גרסאות מיוחדות של טרקסיון אוואנט, ואחת מהן היא ה'קבריולה' שבשונה מן הדגם הרגיל עוצבה עם שתי דלתות, גג בד, צמד מושבים שנשלף מתוך תא המטען, ואל אחוריה צמוד גלגל רזרבי מכוסה בכיסוי מתכת. במהלך שנות ה-30 יוצרו רק כ-1,900 יחידות כאלה, ומעטות מהן שרדו, לכן זאת מכונית נדירה ומחיריה נעים סביב ה-100 אלף אירו, ואף הרבה יותר מכך. במחירה של קבריולה אחת אפשר לקנות לפחות חמש טרקסיון אוונט רגילות במצב מושלם.
נדירה במיוחד היא טרקסיון אוואנט קבריולה עם הגה ימני, אשר יוצרה עבור השוק הבריטי ושווקים אחרים עם גלגל הגה בצד הלא נכון. לפי הערכות יוצרו רק כ-300 יחידות כאלה, ומתי מעט מהן שרדו את פגעי הזמן.
המכונית שמונצחת בתמונות אלה מתחוזקת בקנאות על ידי איש בריטי חביב שאותו פגשתי מחוץ למכירה הפומבית של "בונהאמס". הוא סיפר לי שיש ברשותו "כמה עשרות" סיטרואנים נוספות ולא היה מוכן לומר כמה להערכתו עולה המכונית שלו. עם זאת, אפשר להניח שתמורתה אפשר לקנות כיום אחלה פרארי, וכנראה גם לקבל קצת עודף.
אגב, טרקסיון אוואנט לא הייתה ההברקה היחידה שבזכותה נכנס אנדרה סיטרואן להיכל התהילה האוטומטיבי, בשעת השקתה הוא כבר היה עסוק ביצירת 'דה שבו' שהושקה לבסוף אחרי המלחמה, אבל זאת כנראה המכונית שקברה אותו…
לצורך בניית המכונית הזאת גוייסה טכנולוגיית ייצור אמריקנית מתקדמת ונבנה מפעל עצום, יחסית לשעתו. ההוצאות האדירות הללו גרמו לכך שהחברה של סיטרואן פשטה רגל והועברה לידי הנושה העיקרי שלה, חברת הצמיגים מישלן. סיטרואן עצמו נפטר בשנה שלאחר השקת טרקסיון אוואנט, לפני שגדולתו האמיתית נודעה בעולם.
