בין המציאות האטרקטיביות ביותר בשוק המכוניות המשומשות בישראל יש מכוניות שגמאו קילומטראז' מכובד של 150,000 קילומטרים וצפונה – לפעמים הרבה יותר צפונה. הרבה מחפשי משומשות, אפילו אם הם מחפשים מכוניות "במחיר רצפה", פשוט מתעלמים מהן והן לא עוברות את הסינון שלהם.
רבים חוששים, במידה של צדק, שמכונית שכבר נסעה קילומטראז' רציני היא מכונית "שחוטה" שתכניס את הקונה שלה לבור עמוק של הוצאות אינסופיות. החשש שלהם הוא שעל חיסכון שיושג במעמד הקניה הם ייאלצו לשלם בריבית דריבית בטיפולים ותיקונים. שאלת היום, לכן, היא "כמה קילומטרים הם יותר מידי עבור מכונית משומשת", והתשובה לכך תפתיע לא מעט אנשים.
לפני שננקוב במספר כזה או אחר כדאי לשים לב להבדל עצום בין מכונית שהחלה את דרכה בחברות ליסינג והשכרה לבין כזאת שנרכשה ושימשה בעלים פרטיים, ואת הסיבה האמיתית לכך מפספסים רבים. הרתיעה הטבעית שלנו מ"מכונית ליסינג" נובעת מן המחשבה שנהג שנוהג במכונית שלא שייכת לו מרשה לעצמו "להתעלל" בה הרבה יותר מאדם שמשתמש ברכוש ששייך לו.
באופן כללי זה נכון, אבל דווקא זה הדבר הכי פחות חשוב: את ההבדל בין מכונית "שמורה" לבין מכונית שעברה התעללות אפשר לראות בעין, ויש דווקא מצבים של מכונית "פרטית" שהוזנחה על-ידי הבעלים שלה או בדיוק להיפך: מכונית ליסינג שזכתה בנהגת עדינה וחולת ניקיון. מכונית "שמורה" פשוט נראית טוב.
מה שאי אפשר לראות בעין, אבל שמור היטב במערכות המחשוב של מוסכי השירות, זה מידע אודות טיב הטיפול במכונית לאורך חייה, וכדי להבין את חשיבות המידע הזה צריך להכיר את ההבדל בין "תחזוקה מונעת" לבין "תחזוקת שבר". יש מי שמקפיד על טיפולים "לפי הספר", ומשתמש בחלפים איכותיים (לאו דווקא "מקוריים"), ויש מי שמזניח טיפולים או משתמש בחלקים זולים מתוך תחושת "אחרי המבול".
כל מכונית מגיחה מקו הייצור עם "ספר טיפולים" שקובע מתי צריך לבצע טיפולים שוטפים טריוויאליים כמו החלפת שמנים ונוזלים, וגם טיפולים יקרים כמו החלפת רכיבים שעדיין לא התקלקלו – החל מרצועת (או שרשרת) תזמון ומשאבת מים, דרך נוזלי תיבת הילוכים וכלה בממיר קטליטי.
יש חברות ליסינג שמעדיפות למכור את המכוניות שלהן רגע לפני שהן מגיעות לקילומטראז' שמחייב טיפולים יקרים, יש כאלה שמעדיפות להשתמש בחלקים וחלפים זולים, וישנם מצבים שמכוניות ציים נמכרות הלאה מבלי שבוצעו בהן הטיפולים היקרים יותר. השאלה – בכל המקרים האלה, היא אם מי שקנה את המכונית מחברת הליסינג או מצי הרכב ביצע את הטיפול הנחוץ.
רוב טבלאות התחזוקה של מכוניות בעולם מתארות טיפולים שגרתיים שצריך לבצע במרווחי טיפולים של 10-15,000 קילומטרים, והם מגיעות עד 150,000 או 200,000 קילומטרים. בפועל, אין גבול אמיתי לקילומטראז' שמכונית יכולה לנסוע – הכל תלוי ברמת ובאיכות התחזוקה שלה, ובהקפדה על החלפת מכלולים שונים לפני שהם מתקלקלים. אגב, כמה מן התקלות היקרות ביותר ברכב – למשל של חיישנים ומערכות אלקטרוניות שונות, יכולות לקרות בלי כל קשר לאופי השימוש ברכב או להיקף הנסועה שלו.
כן צריך לשים לב לכך שישנם טיפולים פשוטים כמו החלפת מסננים (שמן, אוויר, דלק), מצתים, רפידות בלמים, מגבים וכיוצ"ב, ויש יקרים, כמו החלפת רצועת תזמון, נוזל בלמים, נוזל תמסורת וכיוצ"ב. במקרים שונים, למשל כאשר מחליפים רצועת תזמון, כדאי כבר לנצל את ההזדמנות ולהחליף גם משאבת מים (פשוט מכיוון שחלק מן המנוע כבר פתוח, והמשאבה הרי לא תשרוד לנצח).
השאלה הראשונה, לכן, היא האם מי שהחזיק במכונית ביצע את כל הטיפולים "לפי הספר", למשל אם הוא החליף רצועת תזמון כאשר המכונית הגיעה ל-60,000 קילומטרים (משתנה לפי דגם הרכב), או נוזל הידראולי בתיבת הילוכים רובוטית ב-80,000 קילומטרים (לדוגמא). אם הטיפול בוצע – הוא מתועד בהיסטוריית הטיפולים במוסך, ואם אין תיעוד כזה צריך לצאת מנקודת הנחה (מחמירה) שהוא פשוט לא בוצע.
שאלה אחרת היא מה טיב החלקים שבהם נעשה שימוש: מסננים, שמנים וחלקים אחרים – האם נעשה שימוש בחומרים וחלקים זולים ולא איכותיים או להיפך?
יותר טוב להיות צעיר בריא ועשיר?
כאשר מעיינים ברשימת הטיפולים מבחינים בעובדה מעניינת: רוב טיפולי התחזוקה השוטפים קשורים למנוע ולתיבת ההילוכים ורוב הטיפולים האחרים קשורים לבלאי או נזק. במילים אחרות, ההבדל בין מכונית שנסעה 50,000 קילומטרים לכזאת שנסעה 150,000 הוא בעיקר מצב המנוע ותיבת ההילוכים – שאליו נתייחס בהמשך – ולעומת זאת אין הבדל בסעיפי ה"בלאי": מצבר, צמיגים, רפידות בלמים ודיסקים, וגם בסעיפי התחזוקה השוטפת: מסננים, שמנים, מצתים וכיוצא באלה.
במילים פשוטות: לא משנה אם קונים מכונית עם 50 או 150 אלף קילומטרים "על השעון", בכל מקרה צריך מתי שהוא להחליף מצבר, צמיגים ומגבים, ולבצע תחזוקה שוטפת שגרתית.
אם יש משהו שלמדנו מפרשת מנועי ה-1.2 ליטר טורבו המתפרקים של קבוצת רנו-ניסאן, שנדונה בימים אלה במסגרת תביעה ייצוגית בישראל, הרי זאת שגם מנועים חדשים יחסית, במכוניות שבקושי מלאו להם 35,000 קילומטרים, יכולים להכניס את בעלי הרכב לנזקים של הרבה אלפי שקלים ולהחלפת מנועים. לקח נוסף מאותה פרשה הוא שתחזוקה טובה, והיכרות עם כשלים נקודתיים של כל דגם, יכולות למנוע מאיתנו נזקים כאלה.
ויש גם עניין חשוב יותר: מנוע אפשר לתקן או להחליף. זה לא כיף, ולא זול, אבל גם לא סוף העולם. לעומת זאת, נזק למרכב של המכנית כמעט לעולם אי אפשר לתקן באופן שיחזיר מכונית למצבה הקודם (למעשה זה אפשרי, אבל לא הגיוני מבחינה כלכלית). במילים אחרות, כאשר מתלבטים בין מכונית שנראית טוב וגמאה 50,000 קילומטרים, אבל עברה תאונה שדרשה תיקון עיוות במרכב, לבין מכונית שגמאה 150,000 קילומטרים אבל מעולם לא נפגעה פיזית – ברוב המקרים עדיף לבחור את המכונית השנייה.
אגב, בלאי ונזק למכלולי מכונית לא נגרמים רק בגלל נסיעה, וגם במכונית שכמעט לא נסעה חייבים לבצע פעולות תחזוקה. למשל, החלפת רצועת תזמון כל 4-6 שנים (בהתאם לדגם) גם במכונית שכמעט ולא נוסעת.
נתון חשוב אחרון, לטובת הפרופורציות, הוא שגם במקרה הגרוע ביותר של כשל במנוע – "אוברול" כללי של מנוע עולה עד 4,000 שקלים, ואילו רכישת מנוע משומש מפירוק או יבוא למכונית ממוצעת עולה בין 5,000 ל-10,000 שקלים.
מסקנה ראשונה: הדבר הכי חשוב הוא תיעוד טיפולים
היקף הנסועה הממוצע של מכוניות בעולם המפותח נמוך כיום מאשר לפני עשור ושני עשורים, פשוט מכיוון שממוצע המכוניות לכל משק בית גדול יותר. המכוניות בימינו גם אמינות יותר מאי פעם בעבר, לכן הן נשארות בשימוש, בממוצע, יותר שנים. בישראל מקובל לדבר על שימוש שנתי ממוצע של כ-15,000 קילומטרים למכונית, אבל האמת היא שרבות מן המכוניות ה"פרטיות" נוסעות בערך חצי או אף שליש מזה.
התוצאה היא שלא קשה למצוא מכונית משומשת בת 5 עם 30-40 אלף קילומטרים או מכונית בת 7-8 עם 180,000, והשאלה החשובה הראשונה היא כמה זמן, ולאיזה מרחק, מתכוונים להחזיק במכונית המשומשת שקונים. צריך לזכור שמכוניות מודרניות תוכננו לבצע בקלות 30,000 קילומטרים בשנה, ולכן אין מה להיבהל ממכונית בת 10 עם יותר מ-200 אלף קילומטרים "על השעון".
בכל מקרה – הדבר הראשון שצריך לוודא כאשר מחפשים מכונית משומשת הוא שמי שמציע אותה למכירה הוא אכן הבעלים שלה, ולא "סוחר מדרכה". מיד לאחר מכן צריך לבקש ממנו תיעוד טיפולים, שאותו אפשר לקבל בקלות במוסך המטפל. אם המכונית טופלה במוסך מורשה משרד התחבורה, או מוסך יבואן – לבעל הרכב יש זכות חוקית לבקש ולקבל את רשימת כל הטיפולים, והקונה יכול להשוות בינם לבין טבלת התחזוקה שאותה קל להוריד בימינו מן האינטרנט.
עדיף לקנות מכונית עם קילומטראז' גבוה אשר טופלה "לפי הספר" ולא חוותה טראומות מתועדות מאשר מכונית עם קילומטראז' נמוך יותר שטופלה ב"תחזוקת שבר". במקרה השני יש סיכוי יותר גדול לנזקים מצטברים שאולי אי אפשר להבחין בהם כרגע, אבל הם יפתיעו בהמשך.
מסקנה שניה: לעשות חשבון
בהנחה שהמכונית המשומשת שקונים נועדה לשמש אותנו למשך 3-4 שנים לפחות כדאי להביא אותה ל"מצב אפס" שיחסוך מאיתנו הפתעות וסכנות – כלומר לבצע טיפול שכולל החלפת שמנים ומסננים, בדיקת כל המערכות "לפי הספר" והחלפת רכיבים שהיו אמורים להיות מוחלפים קודם או כאלה שהחלפתם תידרש בקרוב, החלפת נוזלים הידראוליים בתיבת ההילוכים ובמערכת הבלמים וכיוצא באלה. זה לא זול, אבל זאת השקעה טובה לקראת 3-4 השנים הבאות.
כדי להחליט אם לבחור במכונית עם קילומטראז' גבוה או נמוך, וכיצד לשקלל את הקילומטראז' שמשתלם לנו, צריך (לאחר שבחרנו את הדגם שאנחנו מתכוונים לקנות) להוריד מהאינטרנט את ספר הטיפולים שלו ולבדוק מה הטיפולים שנדרשו בעבר ושיידרשו בקרוב בהתאם לקילומטראז'.
במהלך המשא ומתן הכספי עם המוכר צריך לקחת בחשבון את היסטוריית הטיפולים ואם לא בוצע טיפול חשוב (או שהוא יידרש בקרוב) צריך להקציב לכך סכום כסף (למשל 3,000 ש"ח להחלפת רצועת תזמון, משאבת מים ותושבת מנוע) ולהתייחס לכך כאל תוספת למחיר הכולל של המכונית. לאותו חשבון צריך להכניס גם בלאי אפשרי של מערכות מתלים (בעיקר בולמי זעזועים, אך גם קפיצים), והתוצאה הכלכלית אמורה לתת לנו מושג אם עדיף לבחור במכונית עם קילומטראז' גבוה או נמוך.
נתון חשוב אחרון הוא הסיכוי שתצטרכו למכור את המכונית בטווח זמן קרוב, או לבצע איתה קילומטראז' רב, מכיוון שגם מי שיקנה מכם את המכונית יתלבט בדיוק כמוכם אם לקנות מכונית עם קילומטראז' גבוה או לא.
