במקום לדווח על עליה של 6% בהרוגי תאונות הדרכים המציאו ברשות הלאומית טריק חדש, וחיברו את הירידה דאשתקד כדי לקבל תוצאה מחמיאה. כך עובדים עלינו בעיניים
הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מצאה דרך מהירה, זולה ומקורית להתמודד עם העלייה במספר ההרוגים בתאונות ב-2013: פשוט לשנות את אופן החישוב של מספר ההרוגים.
אנשי הרשות טוענים שמספר הרוגים שנתי, במדינה קטנה כמו ישראל, אינו מספיק משמעותי מבחינה סטטיסטית, ולכן צריך להתבסס על נתונים של שתי שנים רצופות לפחות.
וכך, במטה קסם, הפכו גאוני הרשות את העליה של 6% במספר הרוגי התאונות בשנת 2013 ל"ירידה ממוצעת של 10% בשנים 2011 עד 2013 ".
לא רק ששינוי זה הוא עדות מקוממת לפוליטיזציה של נתוני התאונות והבטיחות, יש בו גם עזות מצח לכל הפחות.
בסיכום השנה שעברה, כאשר מספר הרוגי התאונות בישראל ירד דרמטית, פורסם הנתון המעודד כפי שהוא, ואף אחד ברשות לא התלונן אודות גודלו של המדגם הסטטיסטי.
גם במדינות אחרות, עם מומחי בטיחות לא פחות חכמים משלנו, לא השכילו עדיין לשנות את אופן החישוב, ואפילו בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) מעולם לא התלוננו אודות בעיות בהיקף בסיס הנתונים או בשיטות החישוב המקובלות.
במצגת שהכינה הרשות לסיכום שנת 2013, תחת הכותרת "נדרש ידע מקצועי לניתוח סטטיסטי", מבהירים מומחי הרשות ש"ההשוואה של שתי שנים אחרונות לבדן מטעה, וגרמת לטעויות בניתוח והבנת משמעות הנתונים התקופתיים… במדינה קטנה כישראל, חובה לבחון מגמה על-פי ממוצע דו-שנתי או תלת-שנתי. אין משמעות לנתוני שנה בודדת".
אפשר היה לצפות מבכירי הרשות לצרף ביסוס כלשהו להצהרות האלה. איזו אסמכתא או שתיים או הפנייה למחקרים בינלאומיים, ולכל הפחות ניתוח של מומחה לסטטיסטיקה. אולי אפילו איזה נייר עמדה רשמי, שיכול להסביר לציבור בישראל מדוע לפתע נתונים של שנה אחת הפכו לחסרי ערך לאחר שנים שבהן הם משמשים לקביעת מדיניות הבטיחות.
אבל אלה הם הרי אותם מומחים שהתייצבו באמצע 2012 והצהירו בוועדת הכלכלה של הכנסת שמצלמות המהירות החדשות הורידו את המהירות הממוצעת, תוך שהם מתבססים על נתונים סטטיסטיים של כשלושה חודשים בלבד. אלה אותם מומחים שעל-סמך נוסחה פיזיקלית לא רלוונטית קבעו שכל עלייה במהירות הממוצעת תביא לאסון בטיחותי. כך שזה לא באמת מפתיע שמאחורי ההצהרות החדשות, אודות שינוי שיטת חישוב נתוני ההרוגים, לא תמצאו אפילו בדל של הוכחה לתקפותן.
ואם כבר משנים את שיטת המדידה ראוי להחיל אותה על כך מדדי הבטיחות. למשל, מספר הנפגעים קשה בתאונות דרכים. לכאורה, בשנת 2013 נרשמה עלייה של כ-1% בלבד במספר הנפגעים קשה, ועלייה של כ-3% במספר התאונות הקשות. אבל מאחר שהרשות החליטה שצריך נתונים של שנתיים לפחות, ראוי לבדוק מה היה ב-2012.
וכך, לפתע, מספר הנפגעים קשה בתאונות זינק בין 2011 ו-2013 בכ-20%, ומספר התאונות הקשות עלה בכ-25%.
לנתוני התאונות הקשות יש רלוונטיות מוגבלת. המדד שמשמש לקביעת חומרת התאונה הוא משך האשפוז: כל מי שאושפז ליותר מ-24 שעות נחשב לפצוע קשה לפי המשטרה, הלמ"ס והרשות לבטיחות. לעומת זאת, כל מי שמבין ברפואה דחופה (טראומה) משתמש ב– ISS, או Injury Severity Score (בפשטות, מדד חומרת הפגיעה), שהוא מדד רפואי מקובל לחומרת פגיעות.
מדד זה מקובל במרכזי טראומה כדי להעריך את מצבו של נפגע בלי להתייחס לשאלת משך האשפוז.
ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים מודעים כבר מאז תחילת העשור הקודם לפער בין נתוני התאונות הקשות שנאספים על-ידי המשטרה והלמ"ס לבין אלה שנרשמים במרכזי הטראומה, ולמרות זאת לא החליפו את שיטת המדידה של תאונות קשות.
לעומת הקיפאון הזה, ההחלטה לעבור לשיטת מדידה דו שנתית באה הרבה יותר מהר ובקלות, כנראה מפני שהרבה יותר נעים לבשר על ירידה במספר ההרוגים, מאשר על העליה שהתרחשה באמת.
