פקקים לכביש הם כמו קקי של כלבים למדרכה: לא משנה איפה תלך, איך תלך, לאן תלך, מתי תלך – תמיד תמצא עת עצמך דורך בתוך אחד שכזה. למען האמת, כבר מזמן ראוי היה להדביק לפקק תנועה את השם "פְּקָקִי". הבדל אחד יש בין השניים הללו: כאשר מדובר בקקי-כלב, קורה לעתים שאיש מנומס עם שקית פלסטיק ביד יאסוף את הפקָקִי לתוך השקית וישליך לפח הקרוב. בפְּקָקִי-כביש זה לעולם לא יקרה, אף שפְּקָקִי-כביש הוא מגעיל ומסריח לא פחות מחרא של כלב.

הצרה הזאת מוכרת לכולם. היא נושא אהוד על מומחים ופקידים. אך עד כה כל הרעיונות המבריקים של כל המומחים הגאונים הגיעו לשיעור ההצלחה שרק בקושי מגיע לאפס מוחלט. אין על-כן מנוס מלהפנים את האמת המרירה, שפתרון לא נראה באופק. נולדנו לסבול מפקקים. לחיות איתם, להתפלש בתוכם, לבלות עמם את מיטב שעותינו. אבל איך עושים את זה בלי להשתגע? האם הפתרון טמון בבודהיזם? מדיטציה? אלימות? טיפול קבוצתי? רובה-צלפים? לא. כל אלה אולי יאים לסדנת זוגיות. הכביש דורש חשיבה אחרת.

וכך, לאחר מחשבה מעמיקה, החלטתי שהצעד הראשון, ההכרחי וההגיוני הוא איתור הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם פקק. כלי המסוגל לגבור עליו, לעקר את שיניו, לאלף אותו. ומי יודע, אולי אפילו להפיק ממנו מנות נאות של נחת. יצאתי איפוא לחפש בריות מוטוריות אשר תיטיבנה לצלוח, יחד עם נוסעיהן, את הפקקים האינסופיים. לשרוד את הזחילה, את הזיהום, את הריחות, ואת אלימותם המאוסה של הפּוֹצים הישראלים שמשוכנעים שכל האמצעים כשרים כדי להתקדם עוד 35 סנטימטרים בפקק של 12 קילומטרים.

הקריטריונים הפעם לא יהיו כוחות-סוס או מומנט. גם לא תאוצה, היגוי, אחיזה, חיסכון, מקדם-גרר או מהירות מירבית. למרות חשיבותם של כל אלה, בעולם הפקקים אין להם הרבה שימוש. שם, בעולם האכזר הזה, חשובים הרבה יותר איכות-חיים, מרחב שהייה, נוחיות, מערכות מולטימדיה, עזרי-נהיגה, איבזור מפנק, ובעיקר ומעל לכל – הבידוד. בידוד עמוק ככל האפשר. בידוד מרעש, ריחות, חום, קור, עצבים, חדשות, טרחנים, פרובוקציות, משווקי כתביו של נ-נח-נחמ-נחמן ברמזורים, וסרסורי החינמונים.

בקיצור, יצאתי למצוא את מכונית-הבּוּעָה המושלמת. את המכונית שכאשר היא נקלעת לפקק, נאנח הנהג אנחת רווחה וממלמל: "איזה כיף, סוף-סוף פקק! זכיתי בעוד כמה דקות מתוקות של ניתוק טוטאלי מכל המציאות המחורבנת שמשתרעת מעבר לחלונות הבועה המושלמת שלי. שרק לא ייגמר…"

וזה יהיה הניצחון המושלם על הפְּקָקִי.

מטבע הדברים מכוניות שכאלה, "הבועות המושלמות" הללו, הן בריות מאוד יקרות. וזו, מה לעשות, עוד הוכחה לכך שעדיין הרבה יותר טוב להיות עשיר מאשר להיות עני. אך האם זו סיבה להתעלם מן העשירים? לא. גם לעשירים מגיעה קצת תשומת-לב. אין זה הוגן להפלות אותם רק בגלל שיש להם כסף… כך הגעתי אל מרצדס S560e.

ה-S היא הוותיקה שבחבורה, היא עתירת המוניטין ומרובת הניסיון והיוקרה. עם השנים צמחו לה לא מעט מתחרות נכבדות. ובכל-זאת היא בהחלט ראוייה לתואר "המלכה-האם" של הפרימיום. בידיי הנרגשות הופקדה S560e אפורה וארוכת בסיס-גלגלים, ורק כדי לצאת ידי חובה  להלן קצת מיפרט טכני: מנוע? 3.0 ליטר מוגדש והיברידי (כלומר גם מנוע חשמלי יש). כוחות-סוס? כמו שנהגו לומר ב-"רולס רויס" –  כמה שצריך. מומנט? של רכבת. מהירות מירבית? די והותר. תאוצה? מה זה חשוב…

כורסת הנהג מקבלת אותי במסעד רחב ומדוייק. לא רך מדי, לא קשה מדי. חשמלי מאוד. לחיצה קצרה על כפתור ההתנעה ודממה דקה ממלאת את חלל המכונית. המנוע החשמלי לא משמיע אפילו לחישה. זו מכונית מגודלת למדי, ובכל זאת ניהוגה קליל ונעים. מולי פרוש לוח-מחוונים סינמסקופי. גם מסך ניווט גדול וגם מרכז שליטה על כל נפלאות המכונית. קצת עמוס? בהחלט כן. די קל ללכת לאיבוד, אך גם די קל ללמוד את אשר ראוי לזכור, ולשכוח את הראוי לשיכחה (כמו התאמת אורות "האווירה" הענוגים שמאירים את החלל הפנימי באור ענוג וצבעוני כבקשתך).

יצאתי אל הכביש. עדיין דממה. לחצתי. כלום. אני עדיין על חשמל חרישי. עוד לחיצה ונדמה היה לי שאני שומע רחש ענוג מכיוון החרטום. דומני שהצלחתי להעיר סוף-סוף את מנוע הבנזין. ועכשיו לאן? לחפש פקק. הלא זהו מבחנה העיקרי של ה-S: עד כמה מאושרים החיים עימה בליבו של פקק. לא קשה למצוא פקק באיזור תל-אביב. בעיקר אם יורדים לאיילון. עשרים שניות ואני בתוכו. זהו פְּקָקִי גדול ומסריח במיוחד. לא רואים את סופו. צריך להיערך.

ראשית חוכמה הפעלתי את בקרת-השיוט האדפטיבית ואת מערכת שמירת הנתיב. צמד החיות הנבונות הללו נהנות משירותי רדאר וצילום, ויחדיו הן יודעות להתנהג בפקק כמו נהג עירני עם עצבי ברזל. המכונית מתקרבת בעדינות למכונית שלפניה, שומרת על מהירות נאותה ועל מרחק בטוח, מחליטה מתי לעצור, מתי לשוב ולנוע, מתי להאיץ ומתי להאיט. חמוד. אחר-כך בחרתי לי תוכנית מסאז' הולמת מן התפריט (הלכתי על deep vigorous shiatsu או משהו כזה), ולמען הנשמה הנחתי למערכת הקול לחפש לי תדר עם מוזיקה כלבבי. צחקקתי במבוכה כאשר האצבעות החשמליות פלשו לשרירי גבי, כאשר מי-יודע כמה רמקולים אפפוני בצליליהם, וכאשר המכונית שיחררה אותי מן הגז-ברעקס-גז-ברעקס האינסופי בפקק. ואז החל חיוך אווילי של נחת מפציע על פרצופי. הפקק נמשך ונמשך ונמשך, ולי לא היה איכפת.

לנמנם אי-אפשר. אסור ברוך-השם. מידי 20 שניות, אולי חצי דקה, מהבהבת נורית אדומה מול עיניי וכתובת בוהקת מאיצה בי לגעת בהגה כדי להוכיח למערכת שאני עדיין נמצא בסביבה ומצוי בהכרה מלאה. חכם וחשוב. יותר מדי אוטונומיה מוטורית היא מירשם לצרות. חצי שעה ומעלה נדרשו כדי לגמוא את מלוא הפקק. ואני נהניתי מכל דקה. שקט, מסאז', סאונד של אולם קונצרטים… ולא הייתי מתפלא עם דייל מנומס היה צץ מן הבגאז' ובידו מגש עם משקאות קרים ומבחר חטיפים. הגעתי הביתה. נינוח, מדושן, רענן, אכול קינאה… למה לי אין כזה? (אני יודע למה. בגלל איזה 900,000 שקלים צנועים, לא כולל טסט ואקסטרות). נאמן לתפקידי העיתונאי ניסיתי גם להתעמק במדריך לתיפעול מלוא נפלאות המכונית. עוביו כעובי ספר טלפונים של פעם. נרדמתי די מהר.

מכונית היברידית-נטענת אמורה להיות גם חסכוניות וגם די חפה מזיהום אוויר. נתוני זיהום האוויר של ה-560 ההיברידית (לפי לוח דירוג הזיהום של מכוניות בישראל) הם די מדהימים. הנה השוואה קצרה: דרגת הזיהום של מאזדה 6 עם מנוע 2.0 ליטר היא 9 (בסולם של 1-15). בינוני, אבל לא נורא. רנו קליאו, מנוע 1.0 ליטר, קיבלה ציון 5. ממש בסדר. ב.מ.וו סדרה 5, מנוע 3.0 ליטר, דירוג זיהום 15. הכי גבוה. אוי-וויי. מרצדס S560e, עם מנוע 3.0 ליטר, דרגת זיהום? – 2. שתיים! פחות מפיאט 500. בעצם, חצי מפיאט 500. במלים אחרות, ה-מרצדס S560e, לא רק עושה נעים בגב, היא גם מצילה את העולם. נכון נחמד מצידה?

עודי מעיין בנתוני הזיהום, ורעיון מעניין עלה במוחי: האוויר בישראל, לפחות באיזורים מסויימים, הוא די דפוק. מלוכלך, מסריח, מלא כל מיני דברים מזיקים. לעומת-זאת, הרוח הנושבת מתוך האגזוז של ה-מרצדס S560e טהורה כרוח הקודש ממש. כלומר, האוויר שהמכונית הזאת פולטת, נקי מן האוויר שהיא קולטת. אני בעצם נוהג במטהר-אוויר ענקי! ראוי על-כן שאנהג אותו למקומות בהם יוכל לנצל ביתר יעילות את יכולת הטיהור האקולוגית שלו. אבל לאן? התשובה ממש צפה מאליה: רמת חובב כמובן (או בשמה החדש – נאות חובב). מרכז הפסולת המיתולוגי של ישראל, לא הרחק מדימונה. פסולת תעשייה, פסולת כימית, פסולת רפואית, ויש אומרים שגם פסולת מן הזן שרק למקורות זרים מותר לדבר עליה בפה מלא…

שלושה חברים אמיצים הסכימו להיות שפני נסיונות ולנסוע איתי אל התופת. הם שקעו בכורסאות, השכיבו את משענותיהן (גם מאחור) ולחצו על כל כפתור שנקלע לסביבת אצבעותיהם. יצאנו לדרך. יש נחת גדולה בנהיגה בכבישי ישראל עם ברייה מגודלת, עתירת-כוח, מפנקת ונוחה. העולם החיצוני מאבד לפתע את ארסו. הוא רק תמונות חולפות בחלונות. ולמה להכחיש? גם תחושה קלה של אצילות מתנשאת וצוננת אוחזת בנהג ובנוסעיו. דממה עמדה במכונית גם כאשר המהירות היתה תלת-סיפרתית. ניסיתי לדובב את ידידיי, לדלות מהם מעט התרשמות על המכונית ומושביה. לא זכיתי אפילו לתשובה. האם גם בהם אחזה ההתנשאות הצוננת? האם הפכתי בעיניהם לנהג של הלימוזינה ותו-לא? לא. הם ישנו כמו תינוקות. רק נשימתם השליווה והסדירה נשמעה במכונית.

ממש מול הכניסה לרמת-חובב (כלומר, נאות-חובב) ניצב פסל ענק. משעשע, משונה, חייכני, כאילו היה אח חורג של הפסלים הידועים והמסתוריים מאיי הפסחא. שמו "שומר הנגב" ושם הפסל אמיליו מוגילנר (ישראלי). עצרתי כדי לצלמו. הפסל הוא מחאתו העדינה של מוגילנר נגד זיהום האוויר באיזור. אחד מידידי השמיע גניחת מחאה ומלמל: "תמשיך, תמשיך… אל תעצור". "רק רגע" הפצרתי בו "תן לצלם את הפסל". אבל הוא כבר נרדם שוב. לפעמים גם נוח מדי זה חיסרון.

מקום מוזר נאות-חובב. אווירה של סוד אופפת אותו. מפעלים מעלי עשן. גדרות. מינחת מסוקים, גבעת תצפית. שלטים טורדניים כמו "מכון טיהור ביולוגי", או "אתר פסולת אפורה"… ובמקום אחד, על גדות מאגר מלא עד שפתו בנוזל שחור ומאיים (וסביבו עוד ועוד ביצות אפלוליות שכאלה), ניצב גאה שלט בזו הלשון: "השלכת פסולת לפח בלבד!" ואני חשבתי שאני נמצא בתוך הפח… (למען ההגינות ראוי לומר שלא עלה באפינו סירחון כלשהו בכל האתר. האם היה זה פרי המאמצים המוצלחים של ההנהלה לטהר כל אד מבאיש, או שמא היתה זו כבר ה-S560e שהצליחה לטהר את כל האיזור באגזוזה…)

בדרך חזרה, בעלייה המתפתלת מצומת הערבה לכיוון דימונה, נאלצתי לכפות על המכונית להפגין לכמה שניות את הצד השני שלה. אוטובוס התנשף לפניי במעלה הכביש, וכאשר הראות היתה טובה וארוכה דיה, והקו בכביש היה מקווקוו כחוק, יצאתי לעקוף אותו. רציתי לקצר את התהליך ודרשתי מן המכונית את מיטבה. "הבועה המפנקת" זינקה קדימה כמו שהיא יודעת לזנק. "וואוו!" שמעתי תרועה-רבתי מכל שלוש הכורסאות בהן נמו ידידי. "וואוו! תעשה את זה עוד פעם!" הם הפצירו בי. "תחזרו לישון" אמרתי להם. וחייכתי מתחת לשפמי המגולח. שוב גיליתי שבכל זכר, יהא מיושב ומכובד ככל שיהיה, מסתתר פרחח קטן וממזרי, המבקש לצאת לפעמים לחופשי.

ומשם – לירושלים. די הרבה קילומטרים. לא מעט פקקים. נינוחות מוחלטת. נוחיות מרשימה. שקט שאין דומה לו. השארתי מאחוריי לא-מעט פקקים מבויישים. הם יודעים היטב שניצחתי אותם. עם בועה. והיכן תימצא הבועה הבאה שתתבקש להוכיח את יכולותיה? לקסוס? אאודי? בנטלי? יגואר? ריינג' רובר? קדילק? דאצ'יה? נראה…