שופט בית המשפט העליון נעם סולברג: יש להתחשב בחולשה האנושית של נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. "מראה נפגעי התאונה יכול גם לשתק", כתב בפסק דין שבו קוצר עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהיה מעורב בתאונה קטלנית שבה נהרגו בני זוג. מנגד, סגנית נשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, הבהירה כי היא מתנגדת לדברים: "האחריות המוטלת על הנהג כוללת את החובה המוסרית להושיט יד למי שנפגע"
בית המשפט העליון קיצר אתמול (ג') את עונש המאסר שהוטל על נהג משאית שהורשע בעבירת הפקרה, לאחר שהיה מעורב בתאונה שבה נהרגו בני הזוג חי-זיו ושני קריאף. בפסק הדין שבו קוצר עונש המאסר של הנהג מ-36 חודשים ל-26, קבע השופט נעם סולברג כי יש להתחשב בתגובה השגויה אך טבעית של חלק מהנהגים להימלט מזירת תאונה.
"כשם שפרצופיהם שונים, כך חוסנם הנפשי של בני אדם שונה", כתב השופט סולברג. "ההתמודדות עם זירת תאונת דרכים לאחר התרחשותה, היא קשה, לאנשים נורמטיביים ולעבריינים כאחד. מראה נפגעי התאונה, שותתי-דם, לעתים בין חיים למוות, יכול גם לשתק… לצורכי ענישה, ראוי אפוא להתחשב במידה מסוימת, מועטה, בחולשה האנושית". יש לציין כי הנהג לא הואשם בגרימת התאונה ומות בני הזוג, והורשע בעבירת ההפקרה בלבד.
השופט סולברג התייחס בפסק הדין לטענות לפיהן תאונות פגע וברח מהוות "מכת מדינה", והבהיר כי לא כך הם פני הדברים. "צריך להישען על נתונים בדוקים עד כמה נפוצה התופעה, ולא על הכרזות פופוליסטיות שאין להן כיסוי", ציין השופט, "דומה כי לעת הזאת מסתמנת יציבות בשיעור תאונות 'פגע וברח', לבטח אין להשלים עם מצב זה, יש לחתור לירידה מתמדת עד לביעור הנגע, אך יש לראות אל-נכון את הממדים האמיתיים".
התאונה שבה נהרגו בני הזוג קריאף אירעה ביולי 2011, כאשר נהג המשאית נסע בכביש מספר 4 לכיוון צפון. בני הזוג עצרו את מכוניתם בשול הדרך ויצאו ממכוניתם כדי לתקן תקר בצמיג, ונהג המשאית – שלא הצליח לבלום – פגע בשניהם וכתוצאה מכך נגרם מותם. נהג המשאית הבחין בפגיעה ובניפוץ שמשמת המשאית, ואף עצר את המשאית במרחק קצר ממקום התאונה, אך המשיך בנסיעה כעבור זמן קצר.
יש לציין כי השופט סולברג דחה טענה שהעלה סנגורו של הנהג, ולפיה כלל לא היה מקום להרשיעו בעבירת ההפקרה, שכן לא היה באפשרותו לסייע רפואית לבני הזוג. "גם אם מת (ה)נפגע בתאונת דרכים על אתר, משרתת עבירת הפקרה אחרי פגיעה תכליות חשובות", הסביר השופט, "גם בתאונת דרכים שבה אין עוד תוחלת בתכלית הרפואית שביסוד העבירה, דיינו בתכליות המשניות – מניעת התחמקות מאחריות לתאונה, שיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק בחקירת נסיבות התאונה… וכן גם דאגה לכבוד המת. תכליות-המשנה של עבירת הפקרה אחרי פגיעה מחייבות הרשעה בביצועה, גם כשהנפגע מת במקום, בין אם הנהג ברר וידע את הדבר לאשורו בטרם עזב את המקום, בין אם לאו".
"מאלה שתגובתם היא בריחה"
"על-פי חוות דעת פסיכיאטרית, ל' (נהג המשאית, ש.ה.) הוא מאלה שתגובתם ההתנהגותית למצבי לחץ, היא בריחה", הבהיר השופט סולברג בפסק הדין, בהתייחסו לסיבת בריחתו של הנהג מזירת התאונה. "גם שירות המבחן חיווה דעתו, כי כוחו של לוי לא עמד לו להתמודד עם הסיטואציה שנקלע אליה. בחולשתו-זו נעוץ הרקע להתנהגותו בזירת התאונה".
דברים אלה מייצגים דעה של מומחים בתחומי הפסיכולוגיה, המשפט והרווחה, שטוענים כבר שנים רבות כי החמרת הענישה של נהגים המעורבים בתאונות "פגע וברח" אינה מועילה, שכן רבים מהנהגים אינם שוקלים שיקולים רציונליים בזמן התאונה ולאחריה, אלא מגיבים באופן אינסטינקטיבי. בשירות המבחן למבוגרים ובסנגוריה הציבורית התריעו בעבר כי החמרת הענישה של נהגים עלולה אף להביא לתוצאה הפוכה מזו הרצויה, שכן תהיה בכך משום הגברת הלחץ הנפשי שבו שרויים נהגים בעקבות תאונת דרכים עם נפגעים.
בפסק הדין ציטט השופט סולברג דברים שאמר פרופסור גיורא קינן, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב: "'סיטואציה של פגע וברח היא כניסה מיידית ובהפתעה למצב לחץ קיצוני ביותר של בהלה ושל מצוקה, כאשר האדם שנקלע למצב הלחץ נדרש לקיים הליך נכון של קבלת החלטות גורליות ובעלות השלכות כבדות ביותר על עצמו ועל עתידו… ישנם שני סוגי תגובה התנהגותית למצבי לחץ: בריחה והתעמתות… האנשים הפוגעים באדם אחר בכביש ובוחרים להפקיר אותו ולברוח יהיו על פי רוב אנשים חרדתיים ובעלי מבנה ערכי רעוע. במקרים מסוימים יבחרו לברוח משום שהלחץ העצום בו הם נתונים משכיח מהם את הפעולות שעליהם לבצע'".
פניקה מוסרית שמחלחלת לבית המשפט
חלקים גדולים בפסק הדין שכתב השופט סולברג עלולים להרגיז רבים בציבור, ובמיוחד התייחסותו למגמת ההחמרה של ענישת נהגים המעורבים בתאונות פגע וברח. השופט מצטט בהרחבה את דבריה של פרופסור מרים גור-אריה, מומחית למשפט פלילי, שהגדירה את החמרת הענישה כ"פניקה מוסרית שנוצרה בחברה הישראלית באשר לארועי פגע וברח, ואשר חלחלה גם לבתי המשפט… גם אם יש בסיס אמפירי לראות בהתנהגות זו התנהגות אנטי-חברתית, התגובה להתנהגות היא חסרת פרופורציה, ויש בה אלמנטים של הגזמה".
בהמשך פסק הדין מתייחס השופט סולברג לטענה רווחת בקרב מומחי משפט נוספים, ובהם פרופסור יורם רבין והשופט אברהם טננבוים, לפיה החמרת הענישה תורמת באופן מוגבל לטיפול בתופעות עברייניות שזוכות להד ציבורי, ובהן גם תאונות פגע וברח. "מחקרים מתחום הקרימינולוגיה מוכיחים פעם אחר פעם כי החמרת הענישה בלבד אינה תורמת הרבה להעלאת רף ההרתעה", מצטט השופט סולברג מאמר של פרופסור רבין, "נראה כי דווקא ודאות האכיפה היא הרכיב המשפיע ביותר בפונקציית ההרתעה".
אולם, למרות גישתו החריגה של השופט סולברג, כלל לא בטוח שדבריו משקפים שינוי בגישת בית המשפט העליון, שמוביל בשנים האחרונות את מגמת ההחמרה בענישת נהגים שמעורבים בתאונות דרכים בכלל ותאונות פגע וברח בפרט. למרות שהצטרפה להחלטתו לקצר את עונשו של הנהג, הבהירה השופטת מרים נאור – המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ובקרוב נשיאת בית המשפט – כי היא אינה מסכימה לדבריו בעניין ההתחשבות בחולשתו של הנהג.
"אין בידי להסכים עם חברי (השופט סולברג, ש.ה) על כך שראוי להתחשב במידה מסוימת, מועטה, 'בחולשה האנושית'", הסבירה סגנית הנשיא, "האחריות המוטלת על הנהג אינה מצטמצמת אך לשמירה על כללי התנועה, אלא כוללת, בין היתר, את החובה המוסרית המצופה מכל בן אנוש – הקבועה גם בדין – להושיט יד למי שנפגע על ידו, אף במקרים בהם הפגיעה אינה כרוכה בביצוע עבירה על ידו".
