דיון שערכה ועדת הכלכלה של הכנסת בעניין אופניים חשמליים העלה שוב בעיה מוכרת: נתוני המשטרה אודות נפגעי תאונות אינם יכולים לשמש בסיס לקבלת החלטות. "מי מייעץ למשטרה בפן הרפואי?", תהה מנהל המכון הלאומי לחקר הטראומה לאחר ששמע את הנתונים שהוצגו לוועדה
בדיון שערכה בשבוע שעברה ועדת הכלכלה של הכנסת הציגה המשטרה נתונים אודות מספר הנפגעים בתאונות דרכים שבהן מעורבים אופניים וקורקינטים חשמליים. לדברי סגן ניצב שרית פיליפסון, ראש מערך תביעות תעבורה, המשטרה הצליחה למצוא שתי תאונות בלבד בשנים 2011 ו-2012 בכל אזור תל-אביב.
הנתונים שהציגה סגן ניצב פיליפסון הפתיעו את סגנית ראש עיריית תל-אביב, מיטל להב. לדבריה, על-פי נתונים של בית החולים איכילוב, מספר הנפגעים בתאונות דרכים שבהן היו מעורבים אופניים וקורקינטים חשמליים היה יותר מ-1,000 בשנת 2013 לבדה.
גם פרופסור קובי פלג, מנהל המכון הלאומי לחקר הטראומה, הופתע מנתוני המשטרה. לדבריו, מספר הנפגעים בתאונות שבהן מעורבים אופניים חשמליים זינק ב-2013 פי 10 לעומת שנת 2010, כאשר 40% מהנפגעים סווגו ברמות פגיעה של בינוני ומעלה. "לא יעלה על הדעת ש(במשטרה) יאמרו אחד או שניים (שנפגעו בתאונות)", אמר פרופסור פלג בכעס לא מוסתר.
"מבחינת המשטרה, אין תאונה"
איך אפשר להסביר את הפער העצום בין הנתונים שהציגה המשטרה בוועדת הכלכלה, והנתונים של המכון לחקר הטראומה? האמת פשוטה ומוכרת: הנתונים של המשטרה חלקיים בלבד, ורחוקים מלייצג את המציאות. חלק מהתאונות כלל אינו מדווח למשטרה, וגם אלו שמדווחות מסווגות לעתים בצורה שגויה. "למשטרה יש בעיה אם (הרוכב) לא מדווח", הסביר פרופסור פלג, "ולמה הוא לא מדווח? (ל)אותו קורקינט או אופניים אין זיהוי ואין ביטוח, (ולכן) הוא עולה וממשיך… (ו)מבחינת המשטרה, אין תאונה". אלא שהתאונה מופיעה לאחר מכן בנתוני מערך הטראומה, כאשר הרוכב מגיע לחדר המיון ולעתים אף מאושפז להמשך טיפול.
בעיית הדיווח של המשטרה אינה מוגבלת לתאונות שבהן מעורבים רוכבי אופניים (רגילים וחשמליים) או הולכי רגל. גם בתאונות שבהן מעורבים נהגים וכלי רכב ממונעים, המשטרה סובלת מתת-דיווח. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), כ-19% מהנפגעים בתאונות דרכים שאירעו בזמן עבודה לא רשומים בקובצי המשטרה. מאחר שנפגעים בתאונות דרכים בעבודה מהווים כ-13% מסך הנפגעים בתאונות דרכים, מספר הנפגעים שאינם מופיעים בקובצי המשטרה מגיע בממוצע לכ-600 בני אדם בשנה.
גם סיווג הפגיעות על-ידי המשטרה אינו מייצג את המציאות. למשל, בכל הנוגע לנפגעים באורח קשה, המדד של המשטרה פשוט: כל מי שמאושפז ל-24 שעות או יותר מסווג כפצוע קשה. אלא שהמשטרה אינה יכולה לעקוב אחר הטיפול בנפגעי התאונות, וכך יוצא שכל שנה מספר הנפגעים באורח קשה שמופיע בנתוני המשטרה נמוך משמעותית מזה שמופיע בנתוני מערך הטראומה: הפער לעתים הוא אחד לשלושה – כלומר, רק אחד משלושה נפגעי תאונות שאושפזו ל-24 שעות או יותר מופיע בנתוני המשטרה. יש לציין שסיווג חומרת הפגיעה על-ידי בתי החולים עצמם שונה, ומבוסס על מדד חומרת הפגיעה (ISS, ר"ת: Injury Sevevrity Score).
החלטות על-סמך אינטואיציה
הנתונים הלקויים של המשטרה משמשים לא רק למצגות בוועדת הכלכלה: על-סמך נתונים אלה נקבעת מדיניות האכיפה של המשטרה, וגם במשרד התחבורה עושים שימוש בנתונים כדי לקבוע סדרי עדיפויות בכל הנוגע לפיתוח והסדרה של תשתיות וליקויים. וכאשר הנתונים שמוצגים בפני מקבלי ההחלטות חלקיים בלבד, ההחלטות שמתקבלות עלולות להיות שגויות (וודאי שאינן אופטימליות).
דוגמה מובהקת לכך אפשר היה למצוא בדבריה של סגן ניצב פיליפסון, שהסבירה בוועדת הכלכלה כי הנתונים שהציגה נוגעים רק לתאונות בין הולכי רגל ואופניים חשמליים, וכי הסכנה החמורה של אופניים חשמליים מתעוררת כאשר רוכבים יורדים מהמדרכה לכביש. לדברים אלה ענה פרופסור פלג בפשטות: "זה פשוט לא נכון… מי מייעץ למשטרה בפן הרפואי? מאיפה הנחות היסוד האלה בכלל?". פרופסור פלג אמר שכ-20% מהנפגעים בתאונות שבהן היו מעורבים אופניים חשמליים היו בני 60 ויותר. "(ו)סביר להניח שהם לא הרוכבים", ציין פרופסור פלג.
הבעיה היא שכולם יודעים שנתוני המשטרה אינם מדויקים, אך לאף אחד ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים או במשטרה (או בלמ"ס) לא אצה הדרך לתקן את הליקויים. כבר בשנת 2004 התריע פרופסור פלג מהמכון לחקר הטראומה על הסכנה הטמונה בשימוש בנתונים לקויים: "מספר הפצועים במצב קשה שעליו מתבססים מקבלי ההחלטות, נמוך ממחציתו בפועל, ואינו מהווה מדגם מייצג ואף לא אקראי. בהיעדר נתונים מלאים, ההחלטות מתקבלות על בסיס אינטואיציה או על בסיס מוטעה. יתכן שקבלת החלטות על בסיס נתונים חלקיים מסוכן אף יותר מקבלת החלטות בהיעדר נתונים כלל".
מאז כתב פרופסור פלג את הדברים עברו עשר שנים, והישיבה שערכה ועדת הכלכלה של הכנסת בשבוע שעבר מלמדת שמעט מאוד השתנה.
