לפני כחודשיים, בעקבות גישור והסכם פשרה שסיימו הליך משפטי בבית המשפט השלום ברמלה, שילמו חברת כלמוביל, יבואנית יונדאי לישראל, וחברת הביטוח שלה, 175,000 ש"ח ללקוח שמכוניתו נשרפה מסיבה לא ידועה. ככלל, יבואני רכב לא ממהרים לשלם פיצויים – ודאי במקרים שבהם העובדות מעורפלות ביותר. כאשר תביעות ותלונות מסתיימות בפשרה – הפיצוי הזה מצטמק מאד, בדרך כלל, ביחס לדרישה המקורית של הלקוח.
אלא שבמקרה שלפנינו, שבו נשרפה יונדאי סנטה פה משנת הדגם 2014, מחיר המחירון של המכונית עמד על 138,000 ש"ח בלבד (ביום טוב), כלומר שגם לאחר שמוסיפים את עלות שכר הטרחה של עו"ד דורית פילו, שייצגה את התובעים, עדיין מדובר בפיצוי מאד מאד מאד נדיב בכל קנה מידה.
התעלומה הופכת מעניינת יותר ויותר, ואולי אפילו קצת אבסורדית, ככל שנוברים במסמכים שצורפו לתביעה, כפי שנעשה כאן. אבל ראשית לכל, אי אפשר להתעלם מכך שהסיפור הזה מתחיל באי נעימות גדולה, ואפילו בסכנת חיים. מפני שכאשר ד.מ, אשתו, וארבעת ילדיהם, נסעו ב'סנטה פה' שלהם לחופשה משפחתית באילת, הם לא דימינו שבשעת צהריים, על כביש 25 בואכה העיר דימונה, מנוע המכונית המשפחתית ייכבה תוך כדי נסיעה, עשן יתחיל לצאת מבעד לפתחי האוורור, ובסופו של דבר המכונית שלהם תעלה באש במה שעלול היה להסתיים בטרגדיה גדולה.
למרבה המזל, ד.מ. הצליח לעצור את המכונית בבטחה בצד הדרך ולחלץ ממנה במהירות את בני משפחתו רגע לפני שכולם חזו במכונית שלהם עולה בלהבות. למגינת ליבה של משפחת מ. המכונית לא הייתה מבוטחת בביטוח מקיף, אבל מכאן ואילך מדובר כבר רק בנזק ממוני – גדול ככל שיהיה – ולא חלילה ביותר מכך.
תקצר היריעה מלתאר את כל הטענות שנטענו על-ידי שני הצדדים בפני בית המשפט, אבל ראוי להתחיל את הסיפור דווקא בדבר שלא קשור למכונית אלא לסיכון שלוקח על עצמו נותן שירות כאשר הוא משתדל לסייע ללקוחותיו. חשוב להדגיש שהמכונית נרכשה כמשומשת על-ידי ד.מ. מחברת הטרייד אין של כלמוביל (יבואנית מרצדס, מיצובישי ויונדאי) ובעת המקרה היא לא נמצאה כבר תחת אחריות. למרות זאת, כאשר ד.מ. התקשר לאנשי כלמוביל וסיפר להם על הדרמה שהתחוללה הם מיהרו לארגן לו ולמשפחתו תחבורה לבאר שבע, ומשם מכונית חליפית שכורה כדי שלכל הפחות יוכלו ליהנות ככל האפשר מן החופשה המתוכננת.
לימים שימשה המחווה הזאת את התובעים בכתב התביעה שלהם כהוכחה, כביכול, לאחריות של כלמוביל לעצם המקרה ולתוצאותיו, ואי אפשר להשתחרר מן הרושם שטענות כאלה "מוציאות את החשק" של נותני שירות לצאת בסדר עם לקוחות שלהם.
רצף אירועים
על פניו, יש היגיון בטענה של ד.מ. לפיה הסיבה לשריפה היא רשלנות או עבודה לקויה של מחלקת השירות של כלמוביל, מכיוון שרק קצת יותר משבוע וכמה מאות קילומטרים לפני המקרה הוא שחרר את המכונית הזאת מאחד ממוסכי החברה לאחר שהוחלף בה מנוע. קשה להתעלם מסמיכות האירועים, ולמרות ששריפות אמנם נגרמות בגלל מגוון רב של סיבות – האש פרצה בתא המנוע ימים ספורים לאחר שהמכונית שוחררה מן המוסך במצב מכאני ותחזוקתי שאמור היה להיות בדוק ובטוח (כלומר ששום דבר רע שקשור בתחזוקה לא אמור היה לקרות איתה בסמוך לכך).
אלא שיש בעיה: בהיעדר ביטוח מקיף לרכב, השאלה של מי אמור לגרור את המכונית השרופה אל מוסך כלשהו נותרה תלויה באוויר בין ד.מ. לבין כלמוביל, ובעוד שנושא זה לא טופל – המכונית נגנבה אחר כבוד ועקבותיה לא נודעו.
כאן, בעצם, מתחיל סיפור בתוך סיפור, אין לדעת אם באבסורד מדובר או בהזיה, והוא מכניס אותנו אל עולמם הבלתי ייאמן של מומחים (עם או בלי מרכאות) שנשכרים לצורך מתן עדות מומחה לבית משפט ונאלצים ליישר את העובדות לפי הצד שמיוצג על-ידם. נדגיש שוב שבהיעדר מכונית או שרידים כלשהם שמומחה כלשהו יכול לבחון – חוות הדעת מבוססות על… כמעט שום דבר בעצם.
את עדות המומחה הראשון – עבור התובעים – חיבר א.ס, אשר מגדיר את עצמו כחוקר שריפות מומחה. כל שא.ס. יכול היה להתבסס עליו הם צילומים שצילמו בני משפחת מ. בטלפונים הניידים שלהם, העדויות שלהם, מסמכים שונים שקשורים בתחזוקת הרכב, ומכתב מתחנת הכיבוי של דימונה.
א.ס. הוא מהנדס חשמל ומומחה שריפות, ולא שמאי או עורך דין, ולמרות זאת עדות המומחה שלו מתארת את רוב השתלשלות היחסים בין ד.מ. לבין חברת הטרייד-אין של כלמוביל ומול רשת השירות שלהם, החל מיום רכישת הרכב, הרס המנוע שלו קצת פחות משנה לאחר רכישתו, מגעים שהתנהלו בינו לבין אנשי כלמוביל ופרטים רבים נוספים שכתובים רובם ככולם בכתב התביעה אבל לא בהכרח רלבנטיים לסיבה לשמה התכנסנו כאן, שהיא להבין מדוע נשרפה המכונית.
כדי להגיע לפרט החשוב באמת צריך לגלול עד לעמוד 8 שבו מתחיל ניתוח של השריפה על בסיס תמונות שצילם ד.מ. בעת האירוע. לטענת א.ס. "בצילום זה ניתן לראות בצורה חד משמעית את מוקד השריפה בתא המנוע של הרכב. צילום זה מלמד חד משמעית כי לא מדובר בשריפה שמקורה בכשל חשמלי כל שהוא אלא שריפה שמקורה בחומרי דלק שהם נוזלי מנוע אשר הובילו להתלקחותה בצורה קשה ביותר ומהירה ביותר… אם היה מדובר בכשל חשמלי שהוביל לאירוע התלקחות היה הכשל מתחולל הרבה לפני שהרכב היה עולה באש…"
אפשר להתווכח על הקביעות האלה (כפי שאכן עשו המומחים האחרים) אבל נדמה שהסעיף הבא עלול להרגיז הרבה מאד חוקרי שריפות: "ההרס המוחלט לא היה מאפשר לעולם להצביע על נקודת הכשל הספציפית במנוע או בצנרת המתחברת למנוע שהוביל לפרוץ השריפה. מסיבה זו אין משמעות כבדה לבדיקת שרידי הרכב, משום שבבדיקת השרידים לא היה ניתן לזהות את נקודת הכשל הראשונית…".
בהמשך טוען א.ס. שהסימנים מצביעים במפורש "על כשל כל שהוא שהתחולל במנוע או במערכות הצנרת המתחברת למנוע ואשר טופלו ללא ספק בעת התקנת המנוע המשומש שהחלף ברכב זה", ובהמשך: "היות והרכב היה בנסיעה והיות שבמהלך הנסיעה לא נגרמה שום תקלה מקדימה, לרבות שום אור שנדלק בלוח השעונים… הרי שאין שום דרך אחרת להתפתחות שריפה בחזית תא המנוע… מלבד כשל ברכיבי המנוע, אם בהתקנה או במנוע עצמו…". המסקנה של א.ס. היא שהשריפה ביונדאי סנטה פה נגרמה כתוצאה מכשל במנוע, שמקורו בהתפרצות של נוזלי מנוע אשר התלקחו בבואם במגע עם רכיבים לוהטים".
חברת הביטוח הוסיפה לדיון שתי חוות דעת, והראשונה בהן היא של ש.ב, מהנדס רכב ותיק ויועץ בנושאי רכב, והוא, כמובן, נשכר כדי להסיר את האחריות מכתפי כלמוביל והמבטחת שלה. גם ש.ב, למרות שאינו שמאי או עורך דין, מגולל שוב את כל פרשת התביעה – הפעם כמובן בפרספקטיבה הפוכה – ורק שישה עמודים לתוך הדוח אפשר למצוא בו התייחסות ראשונה לעניין השריפה, או – נכון יותר – לעניין חוות הדעת של חוקר השריפות א.ס.
ש.ב. מבטל את טענות חוקר השריפות ומעלה את האפשרות שהשריפה נגרמה כתוצאה מקצר חשמלי, למשל במצבר או ב"חיבור פיארטי של מערכת שמע". לדבריו, קצר חשמלי יכול לגרום להתכת צינור דלק מגומי ומכאן קצרה הדרך לשריפה. "מכאן להסיק מסקנה חד משמעית מהי הסיבה שגרמה לפריצת האש, כפי שעושה א.ס, הינה ניחוש פרוע בלבד".
קשה שלא להסכים עם המסקנה הזאת, בעיקר לנוכח העובדה שכל המומחים מדברים באוויר בלי שיש להם "גופה" לבחון או הוכחות סבירות לטענות. אלא שלפעמים "הפוסל – במומו פוסל", וגם ש.ב. חוטא בדיוק באותו חטא שלגביו הוא מלין. בהמשך חוות הדעת הוא מעלה מספר אפשרויות אחרות להצתת השריפה שאחדות מהן, נאמר בעדינות, לא מאד סבירות, ואחת מהן אפילו עלולה להעליב את הקורא.
חוות דעת נוספת נכתבה על-ידי ש.ח, חוקר שריפות מטעם חברת הביטוח, שגם הוא כמובן לא בחן את המכונית עצמה (והוסיף כמה אפשרויות משלו, ביניהן אחת קורעת מצחוק ולא רצינית בעליל), ועל כל אלה נוספה חוות דעת שלישית, של השמאי א.ג, שסיכם את השתיים הקודמות והוסיף תובנות משלו. המסקנה שאליה מגיע א.ג, אשר בדיוק כמו כל האחרות הינה ספקולטיבית במידה רבה, היא שהשריפה החלה כקצר חשמלי ברתמת חשמל, וכבל לוהט פגע בצינור דלק (שרטוט של נקודת מגע אפשרית כזאת יכול היה לבסס את הטענות, ובהיעדרו הן לא פחות תלושות מכל האחרות).
כאשר קוראים בעיון את ארבע חוות הדעת קשה להשתחרר ראשית לכל מן הרושם שכל אחד מן המומחים לא היה מתקשה להנפיק חוות דעת הפוכה לגמרי לזאת שכתב (על בסיס אותם ממצאים שאינם), וגם שאף אחד מהם לא טרח לבדוק (או שמא לא היה לו אינטרס לבדוק) אם שריפה מן הסוג הזה ייחודית רק לאותו מקרה ספציפי, ולכך עוד נחזור בקרוב.
ההליך המשפטי
באמצעות עורכת הדין דורית פילו הגיש ד. מ. דרישת תשלום לכלמוביל על סך של כ-300 אלף ש"ח, ובכלל זה לא רק מחיר המחירון של המכונית (147,000 לדרישתו), עלות של ציוד משפחתי וכסף מזומן שנשרפו (57,000 ש"ח) ופיצוי מכובד במיוחד בגין עגמת נפש (80,000 ש"ח), אלא אפילו החזר תמורת החלפת המנוע, בסך 18,000 ש"ח (למרות שסכום זה אמור להיות כלול במחיר הרכב…).
בשיא העדינות אפשר לומר שתביעה כזאת היא "מוגזמת", לא רק מפני שהיא קצת תלושה מן המקובל אלא בעיקר מכיוון שאי אפשר להתעלם מכך שקשה מאד, אולי אפילו לא אפשרי, לבסס קשר ישיר בין סיבה לתוצאה ולהוכיח שהשריפה ברכב נגרמה בגלל עבודה לקויה של המוסך בהתקנת המנוע החליפי. לעומת זאת קל להצביע על לא מעט סתירות בחוות הדעת של חוקר השריפות מטעם התובעים (למשל, מצד אחד הוא טוען שלא נגרמה כל תקלה בעת שהרכב היה בנסיעה ורגע לאחר מכן הוא מזכיר שהרכב כבה בנסיעה) ועל הרבה אפשרויות אחרות שבגללן תתלקח שריפה. בלי קשר, לו היה ההליך מגיע לדיון אפשר להניח שהשופט היה מחלק לכל הפחות את האשמה בהפקרת הרכב וגניבתו בין התובע לנתבעות, כך שסכום הפיצוי לא אמור היה להתקרב לסכום שנדרש.
בסיכומם של דברים הסכימו הצדדים להליך גישור שבו הגיעו לפשרה לפיה, כאמור, קיבל בעל הרכב פיצוי בסך 175 אלף שקלים. סכום זה כולל את ערך הרכב בעת השריפה, נזקים נוספים שנגמרו לו וכן שכר טרחת עו"ד, והוא גם מעלה כמובן את השאלה "למה?" מדוע שכלמוביל, וחברת הביטוח שלה, יסכימו לשלם כל כך הרבה כסף כאשר כל כך לא פשוט להוכיח את אשמתם?
תשובה אפשרית ראשונה, כמובן, היא שעו"ד פילו היא נושאת ונותנת מעולה, ושמנגד התנהלו מולה חברות אחראיות ונדיבות שהחליטו לא לבזבז את זמנו של בית המשפט ואולי גם לא להסתכן בנזק גדול יותר, ובהחלט ייתכן שזאת גם התשובה היחידה.
יחד עם זאת, לפי נתוני 'אור ירוק', כפי שצוטטו בתקשורת לפני כשנה, בכל שנה נשרפות בישראל כ-3,000 מכוניות, מהן רק כשליש במסגרת הצתות מכוונות. במילים אחרות, המקרה הזה לא נוגע רק למשפחת מ. ולסנטה פה שלה אלא גם לאלפי בעלי רכב נוספים.
זה המקום להוסיף ספקולציה לא פחות מרהיבה מאלה שהעלו העדים המומחים בחוות הדעת שלהם: ביונדאי סנטה פה, ובמספר דגמים אחרים של יונדאי וקיה, מותקנים מנועי תטא 2 מתוצרת קבוצת יונדאי-קיה, בנפח 2.0 ו-2.4 ליטר. כמיליון כלי רכב שבהם מותקנים מנועים כאלה נקראו לתיקון בארצות הברית על-ידי היצרניות לאחר שהתגלה בהם כשל סדרתי שעלול לגרום לשריפה. בישראל, מיותר לציין, משרד התחבורה שלנו לא פרסם כזאת קריאה לתיקון, וככל הידוע גם לא בדק באף דרך אם צריך לבצע תיקון כזה.
אז מי שנוהג במכונית מתוצרת יונדאי או קיה עם מנוע תטא 2 שיוצר בין השנים 2011-2014, ורוצה להיות בטוח במיליון אחוז ש"לו זה לא יקרה" – מוזמן לשלוח מייל אל שירות הלקוחות של היצרנית הרלבנטית אליו ולקבל אישור שהמכונית הספציפית שלו בטוחה לשימוש ולא חשופה לסכנת התלקחות.
