2008 של פיג'ו נחשבת אמנם ללהיט מכירות עבור היצרנית הצרפתייה באירופה ובמדינות נוספות בעולם, אבל בראיה ישראלית היא סבלה כמעט מכל נקודות התורפה האפשריות ולכן נלחמה בשוק הקרוסאוברים הבוער שלנו עם ידיים קשורות מאחורי הגב.
הלחץ להביא לכאן בכל מחיר את המכונית שהושקה בשנת 2013 הנחית כאן במקור תיבת הילוכים ידנית ומנוע חלש, ולאחר מכן שני שילובים לא מלהיבים: מנוע חדש אך חלש (1.2 ליטר תלת צילינדרי עם 82 כ"ס) שמחובר לתיבה רובוטית, או מנוע לא להיט בנפח 1.6 ליטר שמחובר לתיבה אוטומטית מרושלת שלא עשתה כבוד לאף אחד ב-15 שנות קיומה.
מכיוון ש-2008 גם לא בלטה במיוחד בסעיף ה"פוזה" – שהוא כמובן הקלף החשוב ביותר בפלח השוק הזה – ונראתה לכל היותר כמו גרסת סטיישן מוגבהת ל-208 – די מפתיע שבכל זאת נמכרו ממנה 1,734 יחידות בשנתיים וחצי האחרונות.
באותה תקופה מסרה ניסאן 5,323 ג'וקים (ובל נשכח שהמכונית הגימיקית הזאת כבר נמצאה אז הרבה מעבר לשיא שלה בכל מובן), ובתחילת 2015 רעדו אמות הסיפים של כלל שוק הרכב שלנו לנוכח ההפצצה של קיה עם ספורטאז' ב-135,000 ש"ח אשר סתם סופית את הגולל על מה שהיה ל-2008 להציע.
מתיחת הפנים של 2008, שהושקה בתערוכת ז'נבה, מתקנת אחת לאחת את רוב הבעיות המקוריות – החל בעיצוב וכלה בתג המחיר – ואנחנו נהגנו בה כדי לגלות אם יש אפשרות שניה להותיר רושם טוב.
כמקובל במתיחות פנים המכונית היא אותה מכונית, והשיפורים הם בחלקם עיצוביים ובחלקם טכניים קלים יחסית, ולכן הבשורה החשובה הראשונה נמצאת בכלל באולם התצוגה – שם מוצעת כעת 2008 תמורת "החל מ-110,000 ש"ח".
מחיר זה מוגדר אמנם כ"מחיר השקה", או מחיר לעסקת מזומן, אבל הוא צפוי להישאר איתנו עוד זמן מה. העניין הוא שזה מתייחס לגרסת בסיס שאין שום היגיון לקנות אותה היות שהיא מוצעת ללא מערכת מולטימדיה או קישוריות בלוטות', בלי חיישני לחץ אוויר בגלגלים, בלי מרימי חלונות חשמליים מאחור או ציפוי עור להגה, ובלי בקרת שיוט או פנסי ערפל.
תמורת 5,000 ש"ח נוספים אפשר לקבל את כל אלה, כלומר שהמחיר הסביר הראשון שרואה מולו רוכש פרטי הגיוני בימינו הוא 115,000 ש"ח, אבל מי שעוקב אחר מסע הפרסום של הדגם הזה שם ודאי לב לכך שהוא מתמקד במערכת ה"גריפ קונטרול" שאמורה להקנות למכונית הזאת "יכולות שטח" – ואותה (יחד עם חישוקי סגסוגת במקום גלגלי פלדה) אפשר לקבל רק אם מגהצים 120,000 ש"ח במעמד ההזמנה.
המכונית שקיבלנו למבחן היא זו שמתוארת אחרונה ועם צבע אדום מאד נעים לעין היא מבליטה את השדרוג החשוב ביותר שיצרה מתיחת הפנים: פרצוף אגרסיבי במידה שנובע משבכה קדמית מודגשת ואנכית וחרטום מנופח.
כעת נראית 2008 כפי שאמור להיראות קרוסאובר קטן שמבקש להתמודד מול מכוניות קרועות כמו ניסאן ג'וק, קרוסאוברים דמויי ג'יפון כמו שברולט טראקס או אופל מוקה, או במכוניות מעוצבות למשעי כמו רנו קאפצ'ור.
השיפור הנוסף, שהופיע בחו"ל עוד לפני מתיחת הפנים וכעת מגיע גם אלינו, הוא שילוב של גרסה מחוזקת של מנוע הטורבו-בנזין התלת צילינדרי של קבוצת פיג'ו-סיטרואן עם תיבת ההילוכים האוטומטית החדשה יחסית מתוצרת אישין היפנית. את השילוב הזה אנחנו מכירים ומוקירים ממכוניות אחרות של פיג'ו, סיטרואן ו-DS, וכאן הוא מספק 110 כ"ס ו-20.9 קג"מ של מומנט.
עד כאן נפתרו כבר שלוש המגבלות המשמעותיות ביותר של הדגם היוצא: מחיר, עיצוב ומערכת הנעה, ומכיוון שהדבר החשוב ביותר בשוק הקרוסאוברים הוא הנראות החיצונית אפשר להניח את העט ולתת לכל אחד להתבונן ביצירה ולהחליט אם היא עושה לו את זה או לא.
מפני שאם 2008 לא מרשימה את הלקוח הפוטנציאלי אין טעם להמשיך ולחפור – כל השאר כבר לא ישנה לו – ואם היא כן משכנעת אותו אזי לא נותרו כמעט חסמים שהרי שאר הסעיפים החשובים כבר פתורים.
שימושיות, עיצוב פנים
ככלל, קטגוריית המיני קרוסאוברים כוללת מכוניות שבנויות על בסיס פלטפורמות של מכוניות סופר-מיני – רובן די מיושנות אגב, לאחר שאלה הוגבהו ולעיתים גם נמתחו מעט – וכך גם 2008.
במילים אחרות, אין טעם לצפות לעודף מרחב פנימי במכוניות האלה – בעיקר במושב האחורי – ורמת השימושיות מבחינה זאת גבוהה אך במעט מזו של כל מכונית סופרמיני.
המרחב הפנימי שמציעה 2008 ליושבי המושבים הקדמיים טוב ביחס לקטגוריה, ובכלל, וחבל רק שמושב הנהג מעט צפוף ואי אפשר לכוון בו כראוי את זווית המסעד בגלל שאין לו גלגלת אלא ידית.
העיצוב נעים למדי והחומרים שבשימוש טובים מן הממוצע בקטגוריה הזאת, אבל מאד מאכזב שמעצבי פיג'ו לא השקיעו קצת יותר בסביבת הנהג ולא דאגו למקומות אחסון סבירים לחפצים.
בין המושבים יש אמנם תא סגור קטנטן ועמוק, עם משענת יד גבוהה ומעט מציקה, אבל בנוסף לו יש רק שני שטחי אחסון צנועים וזה לא מספק כשמדובר בכלי רכב גימיקי שכזה.
מיזוג האוויר המכאני פחות מציק ממערכת המולטימדיה המונוכרומטית ובעלת התפריט המיושן למראה, ולזכותה של זאת צריך לומר שהמסך שלה גדול יחסית וממוקם היטב, ושכעת היא מציעה גם אפליקציות אנדרואיד בהתקנה מקומית.
הגימיק הבולט ב-2008 הוא גלגל הגה קטן שמאפיין כמה מדגמי פיג'ו החדשים ולוח שעונים שמותקן גבוה על הדאשבורד, אלא שהשילוב של השניים לא ממש מוצלח במיוחד היות שאי אפשר להבחין בשעונים מבעד לגלגל ההגה וצריך לעשות כל מיני פוזות משונות כדי לראות מה הם משדרים. איכות ההרכבה טובה מאד ולמעט רעשי רוח, וקצת רעשי מנוע שאליהם נשוב בהמשך – המכונית משדרת תחושה איכותית למדי.
המושב האחורי מאכלס שני מבוגרים בנוחות סבירה, אלה יסבלו מעט ממרחב ברכיים צפוף אבל ייהנו ממרחב ראש טוב, ומכיוון שהוא שטוח יחסית אפשר להושיב בו גם שלושה ילדים (אבל לא מבוגרים) גם בנסיעות ארוכות יחסית, בתנאי שהם עברו את הגיל והגודל למושבי בטיחות.
תא המטען, 350 ליטרים נפחו, סביר ביחס לקטגוריה, שפת ההטענה שלו נמוכה ושטוחה והוא מעוצב באופן שימושי. אם נקודת הייחוס שלנו היא ניסאן ג'וק (עם מושב אחורי צפוף להחריד ותא מטען קטנטן) אזי מצבה של 2008 טוב בהחלט.
התנהגות, נוחות
2008 היא מכונית סופרמיני מוגבהת עם מהלך מתלים ארוך יחסית למכוניות קטנות ורמת הנוחות הכללית בה טובה, למרות נטייה לקופצנות במהירויות נסיעה עירוניות.
ככל שמהירויות הנסיעה עולות כך משתפרת גם רמת הנוחות – בראש ובראשונה בגלל המתלים אבל גם בגלל המנוע שאליו נעבור מיד.
ההיגוי חד ומתקשר טוב מאשר אצל רוב המתחרות, וגלגל ההגה קטן הקוטר מחדד עוד יותר את התחושה הזאת ויוצר לעיתים תחושה קצת נויירוטית (אבל מהנה).
היות שהיא מוגבהת ברור מאליו שהתנהגות הכביש נפגמת, ודאי אם משווים אותה להתנהגות הטובה מאד של 208, אבל ביחס למתחרות הישירות – בעיקר ניסאן ג'וק ושברולט טראקס – 2008 היא מכונית יותר מתקשרת ומדויקת.
העניין הוא שמאד סביר שאת רוב חייה תבלה המכונית הזאת בנסיעות עירוניות, לא בבינעירוניות ובטח שלא בשטח – ודווקא בתחום העירוני זאת מכונית מעט קשיחה וקופצנית מידי.
הגימיק הייחודי ל-2008 היא מערכת ה"גריפ קונטרול" שנועדה לפצות על העובדה שאין ל-2008 גרסה בעלת הנעה כפולה אלא הנעה קדמית בלבד.
החוגה שמותקנת בין המושבים הקדמיים אמורה לכייל את המערכות האלקטרוניות – בעיקר מחשב הניהול של המנוע ומחשב ההפעלה של בקרת היציבות – באופן שישפיע מצד אחד על אופי העברת כח המנוע לגלגלים ומצד שני ישתמש באופן מדויק בלחצי הבלימה של ארבעת הבלמים.
למערכת כזאת יכול להיות יתרון בתנאי גשם ושלג (לא יצא לנו…) או בנהיגת שבילים (בין השאר אפשר לנתק את בקרת היציבות), אבל עם מרווח גחון מצומצם למדי לא מומלץ לבחון אותה ברצינות בשטח – אלא אם טורחים למגן את תחתית המכונית מבעוד מועד.
מנוע, ביצועים
מנוע הטורבו-בנזין התלת צילינדרי של פיג'ו-סיטרואן מייצר מומנט שימושי מאד שמועבר בנאמנות רבה מאד לגלגלים דרך תיבת הילוכים אוטומטית טובה, וכך מספק ביצועים טובים בהחלט גם אבסולוטית ובוודאי ביחס לקטגוריה.
החיסרון העיקרי שלו הוא פעולה לא חלקה ולא מספיק מעודנת או שקטה בסל"ד נמוך, ומכיוון שאת עיקר חייה תבלה המכונית הזאת בעיר יש לנו כאן בעיה.
יחד עם זאת, חייבים לשים את הדברים בפרופורציות הנכונות ולזכור שאף אחת מן האלטרנטיבות לא מושלמת: לחלק מן המתחרות יש מנועים חלשים יותר שמספקים תחושה יותר מעודנת ונעימה בעיר אבל פחות עוצמה בנהיגה בינעירונית, ולאחרות יש מנועים טובים עם תיבות פחות טובות, כך שהפשרה שמציב המנוע הזה שמה אותו במקום ממוצע יחסית לקטגוריה.
בכל מקרה, מי שנוסע בעיקר נסיעות בינעירוניות ייהנה מן התזזית של המנוע בסל"ד גבוה (אם כי פחות ייהנה מן הצליל שלו תחת מאמץ) ואז גם יוכל להרגיש וליהנות מן השיכוך הטוב של המתלים ומן הנוחות שנובעת מכך.
תצרוכת הדלק במהלך המבחן שלנו נעה סביב ה-11.2 קמ"ל, שזה לא מדהים לטובה אבל עשוי אולי להשתפר מעט בנהיגה רגועה מאד.
שורה תחתונה
הקרוסאוברים השתלטו על החיים שלנו ראשית לכל בזכות העיצוב שלהם, ובסעיף הזה רושמת 2008 התקדמות מבורכת. רבים, כמוני למשל, יאהבו את העובדה שהיא לא אגרסיבית יתר על המידה ויחד עם זאת משדרת כעת מסר נחוש ובולט מבעבר.
2008 היא אחת המכוניות היותר ארוכות ומרווחות ביחס לקטגוריה, היא בוודאי יותר שימושית מניסאן ג'וק וגם איכותית ממנה, אבל היא "לא יפנית".
כעת היא מוצעת סוף סוף עם השילוב הנכון של מנוע (20.9 קג"מ) ותיבת הילוכים אוטומטית ראויה (כן יפנית).
בתכל'ס – העיצוב החיצוני הוא הסיבה החשובה ביותר לבחור במכונית הזאת או לפסול אותה, וכעת, כאשר תג המחיר שלה מתקרב לטווח הסביר ונמצא במרחק של 13-18 אלף ש"ח מזה של קיה ספורטאז' הגדול והמרווח ממנה – 2008 ראויה לכל הפחות לנסיעת מבחן.
בל נשכח, עם זאת, שעל אופנה משלמים – ובגרסת האבזור ההגיונית המינימלית שלה (115 אלף ש"ח) היא יקרה ב-35 אלף ש"ח (!) מפיג'ו 208 הבסיסית.
