בית המשפט לתביעות קטנות פסק שמנהל לשעבר של מוסך ב.מ.וו. קילל לקוח ולכן יפצה אותו ב-12,500 ש"ח
"ניתן לצפות שבמוסך היבואן של מותג יוקרה יינתן שירות טוב במיוחד; ואם במקום לתת שירות כזה החליט לא אחר מאשר מנהל המוסך לגדף ולחרף את אחד הלקוחות – כנראה שאותו לקוח עשה דבר מה פסול במיוחד המצדיק לכנותו בשמות. ניתן להבין אפוא את תחושתו הקשה של התובע: במקום לקבל שירות ההולם את אופיו של המותג ואת יוקרתו, הוא נאלץ לספוג עלבונות קשים, משפילים ומביכים בפני אנשים שהכיר. אדם סביר השומע את הגידופים הללו מתרשם שיש דברים בגו"- כך קבע השופט טל חבקין מבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב שפסק פיצויים בסך 12,500 שקל ללקוח של המוסך.
לאחר מספר דיונים וביצוע חקירה מאומצת, ובהתבסס על "שפת גופו" של המנהל הנתבע, קבע השופט שהנתבע כינה את הלקוח, בנוכחות עובדים של המוסך: "נוכל, רמאי, אפס מהשכונות, מרוקאי זבל, ערס, אזיין אותך, אני אתן לך למצוץ לי, אני שם זין עליך ועל קמור".
את תביעת לשון הרע הגיש ב.ק, בעל מכוניות מתוצאת ב.מ.וו. שמחירה מעל חצי מיליון ש"ח, כנגד מנהל לשעבר של "מוסך מרכזי" בפתח תקווה שהיה בתקופה הרלבנטית מוסך רשת של יבואנית ב.מ.וו. לישראל. יצוין שהתקרית בגינה הוגשה התביעה אירעה ביולי 2012, כחצי שנה בלבד לאחר שחברת דלק מוטורס רכשה את חברת 'קמור' – היבואנית הקודמת של ב.מ.וו.
הלקוח טען בתביעתו שהפרשה החלה להתגלגל לנוכח סירובו לשלם עבור טיפול שבוצע במכונית מפני שחלק מן הסכום נדרש תמורת פעולות שבוצעו כבר בטיפול קודם. מנהל המוסך, כך נטען, סירב להכיר בכך ואז פרץ ויכוח קולני שבמהלכו הטיח המנהל בתובע את המשפט שנזכר לעיל ואין טעם לחזור עליו. בנוסף, כך טען ב.ק, כאשר איים על המנהל כי בכוונתו לפנות בתלונה לחברת קמור הוסיף האחרון: "אני שם זין עליך ועל קמור".
הלקוח מעיד על עצמו שהוא יזם בתחום הנדל"ן. לדבריו, מאז גיל 19 הוא נוהג ברכבי יוקרה מסוג BMW שטופלו במוסכי היבואן. המוסך שבו אירעה לטענתו התקרית נוהל עד אמצע שנת 2011 על ידי קמור ולאחר מכן הועבר הניהול לחברת ש. ח. מוסך מרכזי בע"מ, ואילו הנתבע הועסק בתפקיד מנהל משותף של המוסך.
כאמור, הוויכוח החל להתגלגל כאשר התובע טען שכבר שילם בעבר חלק מעלותך הטיפול, ובן לנוכח דרישתו שהמוסך ישמור את החלקים שהוחלפו כדי שיתאפשר להוכיח שאכן מדובר בחלקים תמורתם כבר שילם בעבר.
בעקבות הדברים שנאמרו, לטענת התובע, במהלך הוויכוח הוא תבע פיצוי בגין לשון הרע בסך של 25,000 ש"ח וכן ביקש לחייב את מנהל המוסך לשלוח לו מכתב התנצלות.
בכתב ההגנה הכחיש מנהל המוסך את כל הנטען בכתב התביעה וטען שכל מטרתה היא לנסות להתחמק מתשלום תמורת הטיפול.
לדבריו, בעל הרכב שהה ליד המכונית לאורך כל זמן הטיפול ועקב אחריו כשהוא ער לכל פרט, לכל עבודה ולכל חלק שהוחלף בה. בתום הטיפול דרש שייאספו ויישמרו עבורו כל החלפים שפורקו מהמכונית, אולם יועץ השירות הסביר ללקוח שמאחר שבקשה זו לא נאמרה לפני תחילת הטיפול אי אפשר להיעתר לה. בתגובה, כך נטען בכתב ההגנה, השיב התובע שלא ישלם תמורת החלפים אם לא ימציאו לו את אלה הישנים.
לאחר מכן יצאה המכונית לנסיעת מבחן והתובע ביקש להצטרף אליה, בשלב כלשהו טען התובע שהוא שומע רעש כלשהו וביקש להחליף את הבוחן ליד ההגה, וכך – לטענת הנתבע – "השתלט בעורמה" על המכונית ונסע מן המקום מבלי לשלם תמורת הטיפול.
בכתב ההגנה מכחיש הנתבע שאמר את הדברים שיוחסו לו, ואף כתב שדווקא התובע הוא שהשתלח בנתבע בפני לקוחותיו ועובדיו, הטיח בו שהוא "אינו מבין כלום, לא מקצועי" וקרא לו "תחזור למקום שממנו באת", "זבל" ו"תחזור למוסך מאזדה פורד".
מנהל המוסך טען שחובו של התובע למוסך עומד על סך של 10,617 ש"ח, חוב שלא שולם למרות מכתבי התראה שנשלחו לתובע, וכן שבסופו של דבר נאספו עבור התובע כל החלפים שהוחלפו ונשמרו עבורו במשך חודשים במרכז השירות מבלי שבא לאוספם.
העדים לא הופיעו, השופט התאמץ לחקור
במהלך המשפט התברר שמנהל המוסך כבר אינו עובד בו, אבל עובדי המוסך שהוזמנו כעדים מטעם התובע סירבו להגיע.
התובע הציג בפני בית המשפט הקלטת שיחה שערך עם מנהלת השרות של המוסך, ת.ז, אשר הייתה, לדבריו, עדה לשיחה בינו לבין המנהל. בהקלטה נשמעת ת.ז. כשהיא מאשרת לכאורה את קיומה של השיחה המשפילה ואף אומרת: "מה קרה פה? תגיד לי מה קרה פה? אלוהים, אני בחיים לא הייתי יכולה לעכל כזה דבר…. אתה ראית, אני באתי לעלות במדרגות לבוא אליך, הוא לא נתן לי את האפשרות. …אני הייתי בהלם. בהלם. אני הייתי בהלם …אתה יודע מה, זה היה לי, אין הזוי, הזוי, הזוי עם זה. ממש הזוי….אני שמעתי, למה אני יכולה להתכחש לזה שלא שמעתי? "
לאחר ששמע את הקלטת השיחה הוציא השופט צו הבאה לשלושה מעובדי המוסך אשר לא הופיעו לארבע ישיבות שאליהן זומנו.
מנהלת השרות טענה בבית המשפט שלא הייתה נוכחת בתקרית אבל מתוקף תפקידה יצרה קשר עם התובע לאחר שהודיעו לה שלא שילם תמורת הטיפול. לדבריה היא יצרה קשר עם התובע וניסתה לגרום לכך שישלם.
בעדותה עמדה על כך שלא שמעה את הנתבע אומר לתובע את המיוחס לו, אבל לאחר השמעת הקלטת השיחה איתה, כשהשופט ביקש הסבר להבדל בין הדברים היא איבדה את הכרתה והתעלפה, ובהסכמת הצדדים לא שבה להעיד.
"דומה שאין צריך לומר כי על רקע תוכן השיחה המוקלטת קשה לקבל את עדותה שלפיה היא לא נכחה באירוע וששמעה עליו בדיעבד" קבע השופט. "הואיל והעדה לא השלימה את עדותה ולא התאפשר לה להגיב לפשר הסתירה הלכאורית בין גרסאותיה, אסתפק בקביעה כי הגרסה המסתברת היא שהתוכן השיחה המוקלטת משקף את מצב הדברים, ולא הגרסה שנמסרה בבית המשפט".
עובדת נוספת שהעידה טענה גם היא שלא נכחה בעת חילופי הדברים אבל השופט מציין בפסק דינו ש"התרשמתי כי היא ניסתה לגונן על הנתבע ולהרחיק את עצמה ממקום האירוע ומנסיבותיו. היא השיבה לשאלות בקצרה; עדותה הותירה רושם מתגונן; ואיני מוציא מכלל אפשרות שהייתה נוכחת באירוע ואף על פי כן ביקשה להימנע מאי-הנעימות הכרוכה במתן עדות כגון דא הפועלת לחובת הנתבע. כמו כן, ייתכן שהיא העדיפה שלא לסייע לתובע מהטעם שגרם להוצאת צו הבאה נגדה ולחוויה הבלתי-נעימה הכרוכה בביצועו. עם זאת מציין השופט כי אינו יכול לקבוע שעדותה לא הייתה מהימנה.
בעדותו בבית המשפט אמר מנהל המוסך שהתובע נמצא ליד הרכב בכל משך התיקון וראה בדיוק מה נעשה בו. לדבריו, משסירב התובע לשלם הוא נקרא לשוחח איתו ובשיחה זו אמר לו התובע "אל תיתמם, תחזור לחולון, לא יודע מי הביא אותך לפה, אני לא משלם".
לגבי התקרית האמורה הוא העיד ש"היה דין ודברים אתו, לא זוכר בדיוק מה, בטח לא הדברים שהוא טוען להם. לא זוכר מה נאמר שם… לא היה לידינו אף אחד. זה היה במסדרון. חוץ ממני וממנו אף אחד לא שמע את זה. לשאלת בית המשפט מה היה תוכן השיחה, אני משיב שהתוכן היה שהוא לא רצה לשלם. אמרתי לו שאין דבר כזה שלא משלמים. אני לא זוכר שאמרתי לו מילים קשות. אני לא רוצה סתם להפליל את עצמי. לא זוכר אם היו קללות, זה היה בלהט הוויכוח, אך אף אחד לא היה. הוא ביקש שיתרחקו כולם לנסות לשכנע אותי לא לשלם."
בפסק דינו קיבל השופט חבקין את גרסת התובע, וזאת בין השאר בגלל "שפת הגוף" של הנתבע כאשר זה נשאל אודות חילופי הדברים: "פתאום הוא נתקשה להרים את ראשו; הביט למטה ולצדדים; עד שביקשתי ממנו להסתכל לעברי כדי שאוכל לראות את עיניו. התרשמתי שהנתבע מבקש להרחיק את עצמו מאחריות לאירוע וחש אי-נוחות ניכרת. כשהקשיתי עליו, השיב הנתבע כי הוא לא רוצה להפליל את עצמו – תשובה המעוררת שאלה כשהיא נשמעת מאדם המכחיש בתוקף כי אמר את הדברים שיוחסו לו… אני ער לכך שייתכן כי שפת הגוף של הנתבע ומחוות פניו נבעו מחוסר נוחות המאפיינת את המצב – הלא נעים מטבעו – שבו היה שרוי. ברם התרשמתי שהנתבע לא התקשה להעיד בתחילת דבריו; וששינוי חד ארע, כאמור, כשהוא נתבקש להעיד על לב המחלוקת: השאלה אם הטיח בתובע את הדברים האמורים. על רקע מכלול זה… באתי למסקנה כי הגרסה המסתברת היא שהנתבע אכן אמר את הגידופים והקללות שהתובע ייחס לו" – קבע השופט.
בסופו של יום חייב השופט את מנהל המוסך לשלם לתובע פיצוי של 12,500 שקל בגין הוצאת לשון הרע, וציין: "אכן, לא כל קללה או גידוף שפורסמו יקימו עילת תביעה בעילה של לשון הרע. קללות וגידופים הם למרבה הצער עניין שגרתי וכמעט יומיומי. בחוגים רבים בחברה הישראלית הם חלק בלתי נפרד מתרבות השיח וברור שלא רצוי שכל ויכוח שהתלהט ונגרר לדברי עלבון, חרפות וגידופים יסתיים בבית המשפט. לעומת זאת, יש שקללות וגידופים נאמרים בנסיבות שעמן אין להסכין ושאין לעבור עליהן לסדר היום. המדובר במצבים שבהם הפגיעה שנגרמת לניזוק מהדברים היא גדולה יותר, וחוצה את קו הגבול – הלעיטים מטושטש – בין לשון הרע שהוא עניין של מה בכך לבין לשון הרע המקים עילת תביעה שראוי לפסוק פיצוי בגינו…
התובע טיפל ברכב היוקרה שלו – מסוג BMW – במוסך היבואן. אדם כזה מצפה לקבל שירות ברמה ההולמת את סכום הכסף ששילם בעד המכונית. התובע ציפה לשירות טוב ומסור, והיה זכאי לצפות לקבלו. מחומר הראיות עולה כי התובע היה לקוח מוערך של המוסך. גרסתו של התובע כי המחלוקת הכספית שהתעוררה בינו לבין מוסך מרכזי יושבה בסופו של דבר, לאחר שטענתו ששילם עבור הבלמים בעבר התקבלה – לא נסתרה ולא הוגשה נגד התובע תביעה בגין החוב מהסיבה שנתקבלה הוראה מהמנכ"ל: "זה רכב שעולה קרוב ל-500,000 ש"ח ואל לקוחות כאלה מתנהגים בצורה אחרת". הדברים הללו לא נסתרו…
בין התובע לבין הנתבע התגלעה מחלוקת צרכנית בנוגע לתשלום. ניתן היה להתמודד עמה בדרכים המקובלות, כגון נקיטת הליך משפטי או הטלת עכבון על הרכב. הוצאת לשון הרע אינה דרך לגיטימית לטפל במחלוקת כזו. הנתבע אף לא עשה כל ניסיון לברר את טענותיו של התובע לפני שהגיב כפי שהגיב. נראה כי הוא התעצבן, איבד את העשתונות ונתן דרור ללשונו באופן פוגעני ובלתי מידתי".
בסופו של יום פסק השופט פיצוי בסך 12,500 ש"ח משום ש"מדובר בפרסום חד פעמי שנעשה בעל פה; נחשפו אליו מספר מוגבל ולא גדול של אנשים; לנוכח הזיכרון האנושי הקצר והעובדה שאין מדובר בפרסום מתועד בכתב, יש להניח שהוא נשכח יחסית מהר ולא הותיר חותם על מי שנחשפו אליו; בנוסף התובע לא הצביע על נזק קונקרטי שנגרם לו זולת אי הנעימות שספג ברגע הפרסום וזמן מה לאחר מכן; הוא אף לא טען שהפרסום הסב לו עגמת נפש ניכרת או שליווה אותו תקופה ארוכה."
השופט החליט שלא לחייב את הנתבע לפרסם התנצלות הן משום שמדובר בסעד שאינו אפקטיבי בחלוף זמן כה רב ולנוכח אופי הפרסום, והן מפני ש"ספק אם בית משפט זה מוסמך ליתן צו עשה מסוג זה"
ת"ק 17253-11-12
