יש מי שמאמינים שכאשר רואים "כוכב נופל" אפשר לבקש משאלה והיא תתגשם, ויש מי שסתם נהנים לראות את הפלא הקוסמי של מטר כוכבים נופלים. אלה וגם אלה עלולים להתאכזב אם יידעו מה באמת הם רואים, ושנראה כמו כוכבים שנופלים ממסילותיהם.
"כוכבים נופלים" הם בעצם גושי סלע, לרוב לא גדולים במיוחד, או אף גרגרי אבק, אשר נלכדים בכוח המשיכה של כדור הארץ וחודרים אליה במהירות אדירה. כתוצאה מן החדירה לאטמוספירה הם מתחככים באוויר ומתחממים לטמפרטורה עצומה אשר מאדה את המים ושורפת את רוב החומר המוצק. התוצאה הוויזואלית, גם אם מדובר באבק, היא אור בוהק יותר או פחות שמתעופף במסלול בליסטי עד שהוא נעלם.
ומהיכן מגיעים אותם חלקיקים קוסמיים? רובם נותרים כשובלים מאחורי כוכבי שביט, שהם גושים עצומים של אבן וקרח, ורבים מהם נעים בחלל במסלולים קבועים וידועים. אחת לתקופה כלשהי חוצה כדור הארץ את מסלולו של שביט זה או אחר, ואחד האורחים הקבועים שלנו הוא השביט סוויפט-טאטל שאת השובל שהוא מותיר אחריו אנחנו חוצים אחת לשנה.
תופעת חלקי הסלע והקרח שחודרים לאטמוספרת כדור הארץ מכונה "מטר פרסאידים", ובמפגש השנתי עם השובל של סוויפט-טאטל אפשר לחזות בגובה השמיים לכיוון צפון. אז חבל לנו להרוס סיפור טוב למבקשי המשאלות אבל מה זה משנה? איש באמונתו יחיה וכולנו יכולים ליהנות מקצה קצהו האחרון של מראה מרהיב ומיוחד.
כדי להגדיל משמעותית את הסיכוי ליהנות מפלא הבריאה הזה יש להרחיק אל מקומות שבהם אין זיהום אור, כלומר כמה שיותר רחוק ממקומות ישוב ומתאורה מלאכותית באשר היא, והשבוע נציע מספר נקודות חן בדרום הארץ שמהן אפשר לחזות במטר השמימי.
אישית, החוויה שזכורה לי טוב יותר מכל חוויות הכוכבים שלי התרחשה במצפה רמון וזאת במידה רבה בזכות ההנחיה שקיבלתי ואני מעביר אותה בזאת גם אליכם. בראשית צריך להגיע למקום חשוך, ולהשתדל להגניב כמה שפחות מבטים כלפי מעלה. להתעלם, במידת האפשר, משמי הליל.
או אז צריך למצוא משטח מתאים שאפשר לפרוש עליו מחצלת או סדין, לשכב עליו עם עיניים עצומות למשך אי אילו שניות, ואז לפתוח עיניים ולנעוץ מבט בכוכבים. המראה, ברגע הראשון, הוא של אלפי, עשרות אלפי, אולי אפילו מיליוני כוכבים שבוהקים בתוך החשיכה המרוחקת. התחושה היא שאנחנו חוסים תחת גג שנמצא רחוק מאד מאיתנו, והוא מנוקד בנקודות של אור חד וברור.
כעבור דקות אחדות של התפעלות, אחרי שמתחילים לזהות קבוצות כוכבים מוכרות יותר או פחות ורואים בברור את שביל החלב – מתחיל להתחולל נס: גשם של כוכבים חורץ לעצמו נתיב או מסלול בשמיים, בתחילה זה נראה כמו תזוזה אקראית של נקודת אור בודדת ומהר מאד נראה שנקודות נוספות נעות בדיוק באותו כיוון. נתיב הטיסה הזה מסומן בגוונים של לבן ואדום, ולפעמים נדמה שבשמים פעור חריץ שדרכו נופלים כוכבים.
מכתש רמון הוא האתר החביב עלי לעצירת ליל כוכבים שכזאת, וכמעט כל נקודה ספציפית בתוך המכתש טובה לצורך זה – ובלבד שהיא רחוקה מספיק מכל תאורה. מי שבוחר רק לעבור בדרך ולהמשיך הלאה יכול להסתפק בעצירה בכניסה הצפונית לעיר מצפה רמון ולפנות שם בכיכר לדרך עפר שמוליכה מזרחה. הדרך מתאימה לכל רכב עד נקודת תצפית על המכתש במישור הרוחות, וחשוב להמשיך בשביל עד שמתרחקים מספיק מאורות העיר.
המקום השני החביב עלי הוא פארק תמנע, בין הנקיקים והסלעים השחורים. בכל מקרה צריך לקחת בחשבון שהלילות חשוכים, כאמור, לכן עדיף לבחור נקודה ולהתמקם בה לפני אור אחרון, בעיקר אם זה מקום שמותר להעביר בו (או קרוב אליו) את הלילה.
מקום מתאים נוסף הוא חלקו של כביש 40 בדרך אל כביש הערבה (כביש 90), מצומת שיזפון אל צומת קטורה. מיד בתחילת הירידות צריך למצוא מקום בטוח להשאיר בו את הרכב ולמצוא נקודת תצפית לכיוון הערבה והרי ירדן. כאמור, חשוב להגיע לפני אור אחרון ולהחנות את הרכב במקום בטוח.
שלוש אפשרויות מומלצות נוספות:
'חורבת מואה', על כביש הערבה, בין צופר לצוקים. פונים מערבה אל דרך הבשמים ומחפשים נקודת תצפית גבוהה.
הר רמון, על כביש 171 (ליד בית הספר לקצינים). נוסעים עד הר רמון בקצה המערבי של מכתש רמון, וממשיכים בשביל שעולה אל ראש ההר. אגב, לא חייבים לטפס, אפשר להסתפק גם במרגלות ההר מפני שהחושך שם מוחלט.
אפשרות נוספת: התצפית של מעלה עקרבים.
לבעלי רכבי שטח יש אינספור אפשרויות נוספות, והנה רשימה קצרה. האהובה עלי במיוחד: מרומי הר חכליל ( פירוש השם הוא צבע אדמדמם שנגזר מהצבע האדום שהאזור עשיר בו. ממרומי ההר יש תצפית מרהיבה על הסביבה ועל פארק תמנע.
הר כיפה: הכניסה מכביש 40 בקצה הדרומי של "המיישר", פונים מזרחה בדרך עפר עד להר כיפה.
הר ארדון בקצה המזרחי של בקעת ארדון. הטיפוס בשביל לא קל, אבל שווה את ההשקעה.
מיותר להזכיר שכל היופי הזה הוא בחינם.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי.
