בשנת 1912 ניצוד באזור נחל תנינים התנין האחרון שתועד בארץ ישראל, ושרידיו שמורים כיום כחלק מן האוסף הזואולוגי של האב ארנסט שמיץ בירושלים. 35 שנים קודם לכן נתפסה ליד הנחל נקבת תנין גדולה, באורך שלושה מטרים ובבטנה 48 ביצים. עד היום לא לגמרי ברור כיצד הגיעו תנינים לנחל שנושא את השם המחייב הזה, אבל במאה החמישית והרביעית לפני הספירה התקיימה בתחום שבו נמצאת כיום שמורת נחל תנינים עיר בשם 'קרוקודילופוליס', או "עיר התנינים", וזה אומר דרשני.
בטיול שלנו השבוע אין תנינים חיים, אבל סיפורי תנינים אפשר לספר מכאן ועד מצריים, שגם בה הייתה עיר בשם 'קרוקודילופוליס', ובה חיים עד היום תניני יאור. אחת האגדות, שנוגעת לטיול השבוע שלנו, מספרת אודות שני אחים יריבים ששלטו בעיר קיסריה. האח הבכור, לפי אותה אגדה, רצה לחסל את אחיו שסבל ממחלה שבעטיה נאלץ לטבול בנחל, ולצורך זה הוא טרח והביא לנחל שלנו תנינים ממצריים. עד היום לא ידוע מי טרף את מי, אבל כל אחד ימצא בסיפור הזה את מוסר ההשכל שמתאים לו. על-פי אגדה אחרת, תנינים הובאו לעיר קיסריה על-ידי הרומאים כדי לשמש בקרבות הגלדיאטורים ולצורך תצוגה, ואחדים מהם הצליחו להשתחרר ולהתבסס בטבע.
נחל תנינים, שנקרא גם "הנחל הכחול" (ואדי א-זרקע) הוא אחד מנחלי האיתן האחרונים בישראל, והוא נובע ברמות מנשה, בין הקיבוצים דליה לעין השופט. משם הוא זורם דרום מערבה לכיוון קיבוץ מעגן מיכאל עד לשפך שלו אל הים התיכון. לפני כשלושים אלף שנים סתם סחף את הפתח שפוער נחל תנינים ברכס הכורכר שמקביל לקו החוף, והשטח שממזרח לו הוצף. כך נוצרה ביצה גדולה שבה חיו בעלי חיים לרוב. באותה תקופה פרה היסטורית חיו במורדות הדרומיים של רכס הכרמל מינים שונים של בני אדם, והם צדו ודגו בביצה הזאת.
30,000 שנים מאוחר יותר, בתקופה הרומית, כאשר המלך הורדוס הקים את קיסריה ובנאיו בנו מפעלי מים כדי למלא את המרחצאות המפוארים שלה, נבנה על ערוץ הנחל סכר גדול ומרשים שנועד להעלות את מפלס המים במאגר. כך הוגדל הפרש הגבהים והמים הוזרמו באחת משתי אמות מים אל העיר. מפעל הבניה הרומי המתוחכם שרד וניקז את שטח הביצה במשך יותר מאלף שנים.
בשנת 1265 נכבשה העיר קיסריה בידי הממלוכים ובראשם הסולטאן ביברס, והיא הוחרבה יחד עם כל ערי החוף ומעוזי הצלבנים. הארץ הפכה שוממה ונותרה בשיממונה מאות שנים, ערוץ הנחל נסתם מחדש, והביצה הקדמונית שבה להתפתח ונקראה לימים "ביצת כבארה".
שטח הביצה שב להתמלא חיות בר, אך הפך גם למדגרת יתושי אנופלס נושאי מלריה. בשלהי התקופה העות'מנית התיישבו בשולי הביצה בדואים משבט ערב אל-ע'וארנה, שמוצאו המקורי לא ידוע, והביאו איתם סיפור מאלף. שבט ערב אל-ע'וארנה נדד בשטחי דרום האימפריה העות'מנית החל במאה ה-19 וקיבל את שמו מן העיר ע'ור שבבקעת הירדן. בשנות ה-30 של המאה ה-19, לאחר שאבראהים פאשא כבש את שטחי ארץ ישראל וסוריה מידי העות'מנים, התקבצו לשבט חיילים מצרים שערקו מצבאו של פאשא, עבדים נמלטים, ומשפחות שברחו מכפריהן בעקבות סכסוכים פנימיים וחשש מנקמת דם. כמי שנרדפו בידי החוק, ונודו מן החברה הערבית, נאלצו בני השבט להידחק מאזורים פוריים אל שטחי ביצות, למשל באזור החולה ובכבארה, ושם התפרנסו מגידול צאן וג'מוסים, דיג, וקליעת מחצלות מקנים וגומא. חלקם הועסק כאריסים בחקלאות, והם חיו כנוודים בבקתות קש ארעיות.
בתקופה העות'מנית יושבו באזור הביצות גם ערבים מאזור החורן שבסוריה של ימינו, ובתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1922, החלו נציגי הברון רוטשילד במפעל אדיר לייבוש ביצות כבארה. אנשי הברון השקיעו כסף רב בניקוז הביצה – מפעל שארך למעלה מעשור, ולצורך זה הובאו לסביבה ויושבו בה פועלים ממצרים וסודאן ונשכרו גם אנשי שבט ערב אל-ע'וארנה. בשנת 1926 רכשו אנשי הברון שטח אדמה חלופי לאנשי השבט על רכס הכורכר הסמוך, והקימו עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא. כיום שוכן כפר זה באחד המיקומים המופלאים בארץ, אבל זה אחד הישובים הצפופים והעניים ביותר בישראל.
אחרי הקמת המדינה, בשנת 1949, הוקם על שטח הביצה שיובשה קיבוץ מעגן מיכאל, אבל עד לקראת סוף שנות ה-60 של המאה הקודמת נוצרו שם מידי חורף שלוליות גדולות. מאמצע ועד לקראת סוף שנות ה-60 הקימה המדינה את מפעל המים של נחלי מנשה כדי לאגור את מי הנחלים ולחלחל את חלקם אל אקוויפר החוף, ורק אז נוקזה סופית כמעט כל ביצת כבארה.
חפירות ארכיאולוגיות שונות שנערכו באזור חשפו אמנם את שרידי הסכרים הרומים אך לא נחקרו ביסודיות עד לחורף הגשום במיוחד שבין 1991 ל-1992. באותו חורף הוצפו מחדש שטחי הביצה, ובעת פינוי הסחף לצורך ניקוזה התגלה מפעל הבניה הרומי הזה במלוא הדרו. הסתבר שהרומים בנו שני סכרים: אחד חוסם את הפרצה של נחל עדה ונחל תנינים ברכס הכורכר, והאחר, שנבנה כשני קילומטרים מצפון אליו, חוסם את בקעת כבארה. מי הנחלים, ומי המעיינות של בקעת כבארה, הצטברו בין הסכרים ויצרו מאגר מים ענק על שטח של כ-6,000 דונמים. הסכר שעל ערוץ נחל תנינים, למעשה קיר אבן עצום, נבנה לאורך כמעט 200 מטרים עם בסיס ברוחב של כעשרה מטרים וחלק עליון ברוחב ארבעה מטרים. במהלך השנים נבנו עליו תמיכות שונות לצורך חיזוקו. הסכר העלה את מפלס המים בשלושה מטרים, וזאת בנוסף להפרש הגובה הטבעי של אפיק הנחל מעל לגובה פני הים, שמגיע באזור זה לשלושה מטרים נוספים.
בלב הסכר נבנו דלתות עץ גדולות שאותן אפשר היה להרים כדי להזרים מים מן האגם אל אחת משתי אמות המים, וזו הצטרפה אל אמה גבוהה יותר שקדמה לה והזרימה מי שתייה מן המעיינות העיליים של נחל תנינים, אשר נובעים בסמוך למושב עמיקם של ימינו. הסכר והדלתות שוחזרו, וכיום זה אחד המקומות היחידים בעולם שבהם ניצב סכר בן קרוב לאלפיים שנים כשהוא משוחזר במלואו. למרגלות הסכר, ממערב, אפשר להבחין בחציבות על רכס הכורכר ובהן שרידי טחנות קמח שפעלו בתקופה הביזנטית בכוח המים, באמצעות גלגל כנפיים אנכי. בכל שטח ארץ ישראל לא נמצאו מתקנים אחרים כאלה. מספר גלגלי כפות שוחזרו, ושניים מהם מופעלים מידי פעם כתצוגה למבקרים על ידי אנשי השמורה.
דרומית לשפך של הנחל לים נישאים מעל לחוף שרידי העיר קרוקודילופוליס במקום שנראה כיום 'תל תנינים'. העיר התקיימה בתקופת הכיבוש הפרסי ובתקופה ההלניסטית, ועד לתקופה הביזנטית, ובחפירות ארכיאולוגיות נמצאו בה שרידי מתקנים להפקת מלח, שרידי מגדל ובריכה מן התקופה הצלבנית. בסמוך לתל בנוי על שפך הנחל גשר אבן שנבנה בחיפזון על ידי העות'מנים לקראת ביקורו בארץ של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898.
שמורת הטבע 'נחל תנינים׳ משחזרת ומשמרת את מפעל המים הרומי האדיר, ומי נחל תנינים ונחל עדה זורמים בתוכה כיום ממש כפי שזרמו בתקופה הרומית, ובלי ליצור הצפות וביצות. בלב שמורת הטבע נמצא כיום השריד האחרון לביצת כבארה, שנקרא 'ברכת תמסח', ויש בה ארבעה מסלולי טיול נהדרים למשפחות עם ילדים.
מסלול הסכר עובר בין מתקני המים הקדומים וטחנות הקמח, והוא מותאם גם למוגבלי תנועה. מסלול האמה מאתגר יותר, ומהנה במיוחד עבור ילדים, מפני שהוא עובר בין אמות המים ומאפשר דישדוש במים שעומקם עד 45 סנטימטרים. חשוב כמובן להצטייד מבעוד מועד בנעלים מתאימות לצעידה בתוך מים. מסלול הנחל עובר על גדות נחל תנינים בין צמחי קנה, פטל ותאנים, ואילו מ"תצפית הסכר" אפשר לתצפת על הסכר הרומי המרשים ולראות את מערכת הסכרים המשוחזרת. כל המסלולים קצרים יחסית, הארוך ביותר מהם אורכו כשלושה קילומטרים בלבד, ואפשר – אפילו מומלץ – לאחד את כולם כדי שלא לפספס אף חוויה.
בבריכות שאליהם מוזרמים כיום מים דרך מערכת הסכרים אפשר לראות דגי שפמנון גדולים, את לבנון הירקון שהוא דג נדיר ואנדמי לאזור מישור החוף, צבים רכי שריון, צבי ביצה, וגם את נחש המים המשובץ (שאינו ארסי). בסבך צמחי הקנה ועצי האשל הצפופים חיים חתולי ביצות שהם בין החתולים היחידים שלא סולדים ממים ויודעים לצוד שם את טרפם. יש גם מיני ציפורים שמקננות בסבך הקנים ועוד.
הכניסה לשמורת נחל תנינים כרוכה בתשלום, ובתקופת הקורונה נדרשת גם הרשמה מראש. ובכל זאת מדובר בטיול יפה, מפתיע, עם מסלול טיול מתאימים לתקופת הקיץ, ובשבתות אפשר לחזות באנשי האתר כשהם מפעילים ומדגימים את מערכת הסכרים.
כך מגיעים: נסיעה על כביש 4 ("כביש החוף הישן"), בפניה מערבה אל ג׳יסר א-זרקא לפי כיוון השלט ׳שמורת הטבע נחל תנינים׳. בכניסה לשמורה יש מגרש חניה.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
