ארץ ישראל גדושה במספר עצום של אתרים מעניינים, רבים מהם טעונים במשמעות ותוכן היסטורי או אף פרה היסטורי, אבל עבורנו, הישראלים, יש מעט מקומות חדשים לבקר בהם, כאלה שלא יכולנו להגיע אליהם אך לפני שנה או שנתיים.
אז בשעה שרבים מתלהבים מנסיכות מדבר לא גדולה במיוחד לחוף המפרץ הפרסי, אנחנו נבקר השבוע באזור טעון במשמעות היסטורית עצומה – אשר עד לא מכבר אי אפשר היה להגיע אליו (ולכל הפחות כמעט שלא היה סיכוי לחזור ממנו בשלום…).
חלקו הדרומי של נהר הירדן, מדרום ל'גשר אלנבי', נחשב – לפי המסורת היהודית, לאזור שדרכו חצו בני ישראל את הירדן אל ארץ ישראל לאחר 40 שנות נדודים במדבר. באופן טבעי מדובר במסורת בלבד, וכמובן גם שאין נקודה מדויקת עם ציון פיזי לאותה אמונה, ובכל זאת זה האזור שעל-פי האתוס היהודי הפך אותנו מעם נודד לשוכני ארץ.
אמונה יהודית אחרת מייחסת לאזור זה של הירדן את המקום שבו אליהו הנביא נפרד מאלישע ועלה במרכבות אש השמיימה, אם כי שתי המסורות האלה לא הפכו אותו "קדוש" או מקודש במובן הפיזי. עבור הנוצרים מדובר באזור עם משמעות חשובה בהרבה. לפי אמונתם, יוחנן המטביל – אחת הדמויות החשובות בסיפורי הברית החדשה (וכנראה גם דמות היסטורית) – הטביל כאן את ישו ובכך סייע לו לעבור לפזה רוחנית אחרת. זה הפך את המקום לשלישי בחשיבותו מבין כל האתרים הפיזיים הקדושים לנצרות.
כבר במאה החמישית או השישית לספירה החלו נוצרים לבנות בדרום הירדן כנסיות לציון סיפור ההטבלה, ומכיוון שהאזור מהווה צומת דרכים חשובה הוא נכבש שוב ושוב בכל הזדמנות שבה עלה לגדולה כוח אזורי חדש. כנסיות ומנזרים שנבנו כאן בוצרו כמבצרים כדי להגן על יושביהם ועל עולי רגל שהגיעו כדי לשחזר בגופם את הטבילה בירדן, וכמו מספר אתרים אחרים בישראל גם כאן נשמרה נוכחות נוצרית קבועה, גם אם מצומצמת, לאורך מאות שנים וגם בתקופות השונות של כיבוש מוסלמי.
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל הייתה לאזור הזה עדנה, וקהילות נוצריות רבות ושונות מימנו את בנייתם מחדש של מנזרים ואת הקמתם של כנסיות ומנזרים חדשים. בין השאר נבנו או שוקמו אתרים עבור הכנסייה החבשית, הרומנית, הרוסית, הקופטית, הסורית ועוד. מבין כל אלה, ומיד תבינו מדוע, מי שהקנה לאזור כולו את שמו המודרני – 'קאסר אל יהוד' – הוא מתחם בשטח של 329 דונם ששייך לכנסייה היוונית אורתודוקסית. לאחר מלחמת העצמאות נותר אזור זה בשטח ממלכת ירדן, והירדנים החלו לפתח בו תיירות צליינית, אך בשנת 1956 החריבה רעידת אדמה קשה אחדים מן המבנים שנבנו באזור ופגעה באחרים.
במלחמת ששת הימים שוחרר אזור קאסר אל יהוד על-ידי צה"ל, אבל לא הוקמו בו ישובים אזרחיים או מתחמים צבאיים. מהר מאד הפך השטח לנקודת צליחה מועדפת על ארגוני טרור, ומחבלים שהגיעו מירדן אילצו את הנזירים שהתגוררו בשבעת המנזרים שבמקום להלין אותם בדרכם לפיגועים בארץ. אלוף פיקוד המרכז בשעתו, רחבעם זאבי, גירש בין לילה את כל תושבי המנזרים ומיקש את האזור כולו באלפי מוקשים נגד אדם ונגד רק"מ.
הגירוש החפוז הותיר את כל המבנים באזור נטושים, ואדמות שעובדו במשך שנים על-ידי הנזירים לחקלאות שסיפקה את צרכיהם חזרו להיות מדבר ציה שומם. בשנות ה-80, לבקשת הפטריארכיה היוונית, הוכשר שטח קטן סביב הכנסייה היוונית שעל 'קאסר אל יהוד' לשהיית צליינים בדרכם לטבילה. תיירות נוצרית, בתחילה יוונית ולאחריה של שאר הקהילות, החלה למלא את האזור, ובשנת 2000, לקראת ביקור האפיפיור בישראל, ביצעה רשות הטבע והגנים עבודות הכשרה שהקלו על הגישה לנהר הירדן. שלוש שנים לאחר מכן עלה הירדן על גדותיו וסחף איתו את כל העמל הזה (שרידי השיטפון ניכרים באתר עד היום), אולם הוא שוקם מחדש.
במהלך העשור הראשון של שנות ה-2000 פינתה הרשות לפינוי מוקשים חלק קטן מן המוקשים שהונחו בסביבות 'קאסר אל יהוד', ובשנת 2011 נפתחה מחדש כנסיית 'יוחנן המטביל' המפוארת, שיסודותיה נטועים אי שם במאה ה-12, במצודה שנבנתה במקור במאה החמישית או השישית לספירה.
לפני כחמש שנים, בחסות הנשיא רובי ריבלין ובהסכמת ממשלת ישראל, גייסו כנסיות נוצריות מרחבי העולם כסף למימון פינוי של המוקשים שהונחו על-ידי צה"ל. הם שכרו את שירותיה של חברה בינלאומית שעוסקת בפינוי מוקשים באזורי סכסוך ברחבי העולם, וחברה זאת, בשיתוף הרשות הישראלית לפינוי מוקשים, פינתה עד לסוף 2018 את כל המוקשים בשלושה מבין שבעת המנזרים. לפני כשנתיים הושבו שלושה מנזרים ראשונים לידי בעליהם – הקהילות הנוצריות השונות, שהחלו לשקם אותם, ולפני כשנה וחצי, במאי 2019, הושלם הפינוי של שדה מוקשים נוסף. חודש לאחר מכן נפתח גם המנזר הרומני למבקרים.
ימי קורונה
בדצמבר שעבר, סוף 2019, הייתה ארץ הקודש גדושה בתיירים בכלל ובצליינים בפרט. רבים מהם הגיעו לכאן לקראת חג המולד כדי לפקוד אתרים קדושים לנצרות, ובהם גם את קאסר אל יהוד המשוקם. קבוצות צליינים רבות, מונהגות בידי הכומר המקומי שלהן, ערכו מיסות בשירת מקהלה כנסייתית ולאחריהן לבשו גלימות לבנות ונכנסו לטבילה במי הירדן הקרים. אחד אחרי השני הוטבלו הצליינים בידי הכמרים, ועבור מי שאספו גרוש לגרוש כדי לעשות מסע מפרך מכפרי יוון, מזרח אירופה, דרום אמריקה וכל קצוות תבל – זאת הייתה חוויה דתית חשובה ויחידה במינה.
מגפת קורונה, שבאה עלינו לרעה, חתכה באבחה חדה את תנועת הצליינים לארץ הקודש בכלל, ולקאסר אל יהוד בפרט, וכעת נותר אתר הטבילה המקודש שומם וריק ממטיילים. שני חיילים שבוזים נותרו לשמור על המקום, ושני עובדים באתר ובחנות המזכרות מסתובבים לבדם במקום היפה והמטופח. רק הירדן, שלא מבחין בנגיף, נהנה כעת מזרימת החורף הראשונה ומימיו מציפים את מדרגות אתר הטבילה שיורדות אל האפיק. ככל שיתחזקו גשמי החורף, במהרה בימינו אמן, צפוי מפלס המים לעלות עוד ועוד ולכבוש שטחים נוספים.
כאשר ניצבים על גדת הירדן מבחינים בחבל ועליו מצופים באמצע הנהר, וזה מסמן את קו הגבול עם ממלכת ירדן. מעבר לו, על הגדה המזרחית של הנהר, נמצא אתר טבילה מקביל, של הירדנים, ורק אם לא תגלו לאף אחד נספר לכם שלפי האמונה הנוצרית ישו הוטבל בכלל דווקא שם – מצידו המזרחי של הנהר… למזלה של התיירות הישראלית, בירדן אין כביש סלול שמוליך אל האתר, וכדי להגיע אליו נדרשת נסיעת שטח קשה על כלי רכב בעלי הנעה כפולה… כך או אחרת, בימי קורונה אלה שומם גם האתר הירדני ממבקרים.
כך מגיעים: בקיצור: "אתר הטבילה קאסר אל יהוד" ב'וויז'. בלי 'וויז': נוסעים על כביש 1 מזרחה, מירושלים לכיוון ים המלח, ופונים צפונה בצומת ׳בית הערבה׳ אל כביש 90 ("עוקף יריחו"). ממשיכים לאורך כ-5.8 קילומטרים עד לשלט שנטוע מצד ימין ועליו הכיתוב ׳קאסר אל יהוד׳.
בתקופת החורף האתר פתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 08:00 עד 15:00, ובימי שישי וערבי חג עד לשעה 14:00. בימי קורונה יש לאשר מראש את הביקור במקום במוקד ׳תיאום ביקור׳: 02-6504844. הכניסה ללא תשלום.
חשוב לשים לב לכך שהאזור משני צידי הכביש שמוביל למתחם חשוד כממוקש, לכן אסור לצאת מחוץ למתחם ולשבילים המסומנים.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
