נהר הירדן, שלאורך רוב אורכו מסמן את הגבול בין ישראל למדינת ירדן, הוא אחד הנהרות הידועים ביותר בעולם מאז שחר ההיסטוריה, והוא נזכר במקורות מצרים כבר לפני יותר מ-3,300 שנים. אורכו הכולל של הנהר – ממרגלות החרמון ועד לים המלח – כ-250 קילומטרים, אבל לא יהיה זה מופרך להבחין בין שני חלקיו השונים.
חלקו הצפוני, זה שיוצא לדרך בחרמון ונשפך אל הכנרת לאחר שבין השאר עבר גם באפיק מלאכותי, נקרא "הירדן ההררי", ומבחינת המבנה הפיזי שלו הוא נראה שונה למדי מן הנהר שיוצא מדרום הכנרת, זורם בתוך "בקעת הירדן" לאורך השבר הסורי-אפריקני ונשפך את צפון ים המלח. למעשה, בהלכה היהודית יש התייחסות אחרת ומיוחדת אל הנהר שמדרום לכנרת.
השבוע נטייל אל החלק הצפוני "נהר בקעת הירדן", אם תרצו, או פשוט אל חלקו הדרומי של הירדן, זה שמתחיל בסכר דגניה אשר הוקם בשנת 1932 כחלק ממערכת הסכרים של תחנת החשמל ההידרו-אלקטרית שהקים פנחס רוטנברג בנהריים.
מכאן, לא הרחק מקיבוץ דגניה א', מתפתל אפיק הירדן לאורך מעט יותר מ-100 קילומטרים בקו אווירי. אגב, הירדן הוא אחד הנהרות המפותלים יותר בעולם, ולכן האורך הפיזי שלו כפול מן המרחק האווירי שהוא מכסה. הרוחב הממוצע של אפיק הירדן בבקעת הירדן הוא 27–30 מטר, אבל במספר מקומות מגיע הרוחב ל-40 מטרים ובמקומות אחרים הוא צר מאוד, ובמהלך הקיץ ישנם מקומות שבהם אפשר לחצות אותו בהליכה. מאז שננטשה תחנת החשמל של נהריים שימש סכר דגניה כדי לווסת את זרימת מי הכנרת דרומה, אולם עיקר פעולת הוויסות מבוצעת בפועל כשני קילומטרים דרומה משם, בסכר אלומות שאליו מתנקז גם "המוביל המלוח" אשר מנקז ומרחיק מן הכנרת את מי המעיינות המלוחים שנובעים ממערב אליה.
למרבה הצער, לאורך השנים הוזרמו לאפיק הירדן לא רק מים מן הכנרת ומנחלים שמתנקזים לאפיק אלא גם מי שפכים, דשנים וחומרי הדברה שגרמו לנזקים אקולוגיים. מתחילת העשור הקודם בוצעו פעולות שיקום, בין 10 ל-20 מיליון מטר קוב של מים מוזרמים בכל שנה מן הכנרת דרומה באופן קבוע כדי להחיות מחדש את המערכת האקולוגית, רוב הזרמת השפכים והרעלים הופסקה והוקמו מכוני טיהור והשבת ביוב.
במקטע הקצר יחסית שבין סכר דגניה, ועד בסמוך לקיבוץ בית זרע שמדרום אליו, זורמים מי כנרת נקיים ונעימים. לא מפליא, לכן, שהוא היה אתר בילוי מועדף בימי קיץ חמים בעוד שמדרום לשם הוזרמו במשך שנים שפכים רבים לנהר. לפני שנים אחדות הפסיקה רשות הניקוז 'הירדן הדרומי' את הזרמת השפכים והסיטה אותם למכוני טיהור, ובמקביל החלה לטפח את החלק הפראי והיפה הזה של הנהר והקימה בו מסלול טיול נגיש לכל רכב. בשלב ראשון נסללה דרך כורכר לאורך האפיק, וכיום הולך ונבנה שביל אופניים יצוק בבטון ממש על קו המים.
מסלול הטיול שלנו הוא מדרום לצפון, ונקודת המוצא נמצאת בכניסה לישוב מנחמיה, על כביש 90. משם, ממש בצומת, פונים ימינה ומיד שוב ימינה אל 'זולת ימת מנחמיה'. בקטע זה מתרחב אפיק הירדן ויוצר מעין ימה זעירה שבה צומחים צמחי קנה לרוב. במקום יש גם חורש קטנטן של עצי אקליפטוס שמעניקים צל, וביניהם מספר סלעים שעליהם אפשר לשבת בנחת ללגימת קפה. אפשר גם להגיע עד למי הנהר ולטבול רגלים.
מכאן סלולה דרך כורכר שאפשר לצעוד לאורכה, או לרכוב על אופניים, או לנהוג בכל סוגי הרכב, ולאורכה אפשר למצוא שפע נקודות נעימות עם חורשות קטנות שבהן אפשר לעצור לפיקניק או ליהנות מן המפלים הזעירים שנוצרים בזכות זרימת המים בין צמחי הקנה. הנוף מסביב פראי ומשובץ באתרי מורשת והיסטוריה, ולאורך האפיק יש – כאמור – נקודות רבות לטבילה או לתצפית על פיתולי הירדן.
אל נהר הזמן
בערך במחצית הדרך בין מנחמיה לבית זרע נמצא תל פרה היסטורי בעל חשיבות אדירה מבחינה ארכיאולוגית, שנקרא 'תל עובדיה'. בתוך סבך הקוצים שעל התל ניכרים עדיין שרידי בתי הבוץ של הכפר הערבי 'עובדייה' שתושביו ברחו עם תחילת מלחמת העצמאות. כמה שנים לאחר מכן, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, עבד טרקטוריסט מקיבוץ 'אפיקים' הסמוך והכשיר שטח לחקלאות, ובתוך כדי עבודה הוא נתקל בממצאים שהזעיקו למקום צוותי ארכיאולוגים.
בשלב ראשון נתגלו שרידים שמתוארכים לתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת, שבה התקיימה במקום עיר בצורה ששלטה על צומת דרכים במעברי הירדן. בקרב הארכיאולוגים יש שמזהים את העיר הזאת עם 'ינועם', שמופיעה בכתבים מצרים מאותה תקופה. אלא שהעיר הזאת, מלפני 3,500 עד 4,000 שנים, צריכה להיחשב לצעירה מאד ביחס לממצאים מאלפים אחרים שנמצאו כאן.
בתל עובדיה נחשפו ממצאים שמתוארכים לתקופה של בין 1.5 ל-2 מיליון שנים (!) לפני ימינו, כאשר אחד או יותר ממיני האדם הקדמון נדדו לאזור זה מיבשת אפריקה. יש מי שמתארכים ממצאים שנחשפו כאן לתקופה קדומה בכחצי מיליון שנים (!) לאתרים העתיקים ביותר שנמצאו עד כה באפריקה, ולטענתם מדובר בממצאים הקדומים ביותר בעולם. אגב, קילומטרים ספורים מדרום לכאן, לא הרחק מקיבוץ גשר, נמצא אתר שנקרא ערק אל אחמר וגם בו נמצאו ממצאים מאותה תקופה פחות או יותר.
בחפירות שנערכו בתל עובדיה התגלו כ-60 שכבות קרקע ובהן שרידי עצמות אדם ובעלי חיים מן הקדומים ביותר בעולם, כמו גם יותר מ-10,000 כלי אבן קדומים. בחודש דצמבר האחרון פורסם מחקר מאלף של קבוצת חוקרים מהמכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית, בהובלת ד"ר גדי הרצלינגר, בשיתוף חוקרים מהמרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי (CNRS) ובמימון משרדי המדע הישראלי והצרפתי. מחקר זה מתאר את העדויות הקדומות ביותר באירו-אסיה להתנהגויות אנושיות שמעידות על יכולות קוגניטיביות מפותחות, ואלה באים לידי ביטוי, בין השאר, בכלי האבן שנחשפו בתל.
השנה פורסם מחקר נוסף אשר זיהה את עצם האדם הקדומה ביותר שנמצאה בארץ ישראל, ומדובר בעצם שנחשפה בתל עובדייה כבר בשנות ה-60 אבל רק כעת, תוך שימוש בטכנולוגיה מודרנית, אפשר היה לתארך אותה ברמת דיוק גבוהה יותר. עצם זאת היא השריד האנושי העתיק ביותר שנמצא מחוץ לאפריקה, ורק שריד אחד, מאפריקה, נחשב לקדום ממנה.
מכאן אנחנו ממשיכים צפונה וחולפים לצד גשר שנקרא "גשר נחום", על שמו של רועה הצאן של הקיבוץ שהקים אותו במקור בעזרת חבריו כדי לאפשר מעבר נוח של הצאן לשטחי המרעה. בהמשך הדרך מגיעים אל שתי לגונות, הראשונה בהן עונתית ומתייבשת והאחרת מכונה "לגונת השפמנונים" על שם הדגים ששוחים בה.
בהמשך חולפים על פני גשר אירי אל תצפית "אום ג'וני", שם היה מקום ההתיישבות המקורי של קיבוץ דגניה ושל קיבוץ בית זרע. אום ג'וני נזכרת בתלמוד הירושלמי, בתלמוד הבבלי ובמדרשים. בשנת 1903 נרכש השטח מידי משפחה פרסית באהיית יחד עם אדמות חוות כנרת. בשנת 1908 נשלחו לאום ג'וני פועלים מהעיר רומני שבאוקראינה, וזו התפתחה לקומונה שהוחלפה בקומונה אחרת ("החדרתית") שהקימה את קיבוץ דגניה (לימים התפצלה קבוצה זאת כמיטב המסורת היהודית).
בנקודה זאת אפשר לסיים את הטיול עם ארוחה קלה בצל האקליפטוסים, או לטייל ברגל אל המשך פיתולי נהר הירדן.
כך מגיעים: ב'וויז': 'מנחמיה'.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע באתר הבית של דובי זכאי
