תל חי, לפחות עבור כל יהודי ישראלי שגדל בארץ לפני עידן הזום, הוא הרבה יותר מאשר שם מותג, חווה חקלאית או מקום ישוב; זהו סמל ומיתוס להיאחזות בקרקע ולהקרבה עילאית במאבק על עצם הזכות לקיים מדינה לעם היהודי בארץ ישראל.
השבוע חל יום י"א באדר, שבו נפלה חצר תל-חי בידי חמושים בדואים מתושבי הסביבה, ואנחנו מנצלים את ההזדמנות, ואת מזג האוויר המושלם, כדי לבקר באחד האזורים היפים ביותר בארץ ישראל.
אדמות תל-חי, החלק הפחות אטרקטיבי מתוך כ-13,000 דונמים בצפון הגליל שנרכשו בשנת 1893 על-ידי הברון אדמונד דה רוטשילד, נמסרו בשנת 1905 לשישה חלוצים שהיו הראשונים להקים עליהן חווה חקלאית. ניסיון זה לא עלה יפה ובתוך מספר שנים התפרק, וההתיישבות במקום חודשה רק עם תום קרבות מלחמת העולם הראשונה ונסיגת הצבא העות'מני מארץ ישראל.
בשלהי שנת 1918 הוקם קיבוץ תל-חי בידי קבוצת פועלים אשר גילתה בתוך זמן קצר שחלוקת המזרח התיכון בין האימפריות המנצחות הותירה אותם בגבולות המנדט הצרפתי, בשעה ששאר ארץ ישראל נמצא תחת מנדט בריטי. לעובדה זאת הייתה משמעות קשה מבחינת כל מי שחי על אדמות הברון באזור הזה: ערביי המחוז הדרומי של האימפריה התורכית, באזורים שידועים כיום כסוריה ולבנון, החלו לתקוף את הצרפתים במטרה לסלק אותם, ואלה היו פחות חזקים או תקיפים מן הבריטים שמדרום להם.
כשנה לאחר מכן, כאשר גברו ההתקפות עליהם, נאלצו רוב תושבי כפר גלעדי, מטולה, חמארה ותל חי להימלט לעיר צידון, והנותרים שלחו קריאה בהולה לישוב היהודי בארץ ישראל בבקשה לסייע להם בהגנה על הישובים. קבוצת מתנדבים בראשות יוסף טרומפלדור נענתה לקריאה והתייצבה להגנה.
בחודשים שלאחר מכן סבלו המתיישבים והמתנדבים מהתנכלויות של בדואים תושבי הסביבה – רובן על רקע פלילי במטרה לגנוב ציוד ולגרום לחבלות. אגב, למרות שקצת קשה להאמין – מסתבר שגם 102 שנים לאחר מכן מתקשה מדינת ישראל העצמאית, החזקה והחופשיה להתמודד עם אותו סוג של שודדים וחבלני-חקלאות, ולא רק בצפון הארץ.
מכל מקום, באותה תקופה של מחסור כרוני בנשק ובכח אדם שילמו חלק מן המתנדבים בחייהם, ובכל זאת התעקשו להיאחז בקרקע (ולא רק בצפון). השבוע, לפני 101 שנים, ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרץ 1920, הגיעה אל חצר תל חי קבוצה גדולה של ערבים בדואים חמושים אשר דרשו כביכול לבדוק אם היהודים מסתירים שם כוחות צרפתים. בתוך כדי חיפוש במקום התפתח קרב שבמהלכו נהרגו או נפצעו רוב המתיישבים, בהם גם יוסף טרומפלדור, והנותרים – לאחר ששרפו את החווה – פונו לכפר גלעדי בסיוע אנשי הכפר. באותם ימים נאלצו המתיישבים לנטוש גם את כפר גלעדי ואת מטולה.
כשלושה חודשים לאחר מכן, בחסות הצרפתים, חזרו המתיישבים אל מטולה, כפר גלעדי ותל-חי, ובסוף אותה שנה הועבר האזור לשליטת המנדט הבריטי שהחיל שם חוק וסדר מסוג אחר. מיתוס הקרבות וההקרבה של תושבי אצבע הגליל טופח במהלך השנים בין השאר כדי להוכיח שעמידה איתנה מותירה בידי הישוב העברי חבלי ארץ שאחרת היו נמסרים לערבים, אם כי בראיה היסטורית יש שחולקים על כך. מה שלא שנוי במחלוקת הוא העובדה שמפעל ההנצחה, כחלק מבניית אותו מיתוס, החל כבר באותם ימים, ושתל- חי יצרה את האתוס הציוני של התיישבות וביטחון אשר לאורו חונכו דורות של חלוצים, מתיישבים וחניכי כל תנועות הנוער הציוניות.
הרוגי הקרבות באצבע הגליל, ובהם גם שמונת מגיני תל חי, נקברו בבית קברות שממוקם בין תל חי לכפר גלעדי, ולימים נקראה על שמם עיירת הפיתוח קריית שמונה, שהיא כיום עיר ואם בישראל. עוד הרבה קודם לכן, למעשה כבר באותה שנה, כתב אבא חושי את השיר 'בגליל בתל-חי' בהשראת עמידת הגבורה של טרומפלדור וחבריו לנשק. ברל כצנלסון חיבר לזכרם תפילת יזכור, וגם זאב ז'בוטינסקי כתב שיר שמתאר את מיתוס הגבורה והחלוציות של מגיני תל-חי.
לא מיותר לומר שאופן ההנצחה היעיל ביותר, במובן המעשי, לגבורת תל-חי וכפר גלעדי היה הוספת שמו של טרומפלדור ל'גדוד העבודה' שבו הוא היה חבר, והקניית מורשת בניין הארץ, ההתיישבות השיתופית וההגנה לאלפי חניכים – חלוצים וחלוצות – שיישבו את הארץ.
למרות כל זאת, ולמעט המשפט הנצחי אך השנוי במחלוקת שמיוחס ליוסף טרומפלדור ("לא נורא – טוב למות בעד ארצנו"), נדמה שאלמנט ההנצחה הפיזי המוכר ביותר לזכר אנשי תל-חי הוא פסל "האריה השואג" שפוסל בידי הפסל אברהם מלניקוב והוצב כאנדרטה בסמוך לקבר האחים שבו נקברו. למרגלות אנדרטה זאת – פסל "גור אריה יהודה" שפניו פונות אל עבר זריחת החמה במזרח ואשר נועד לסמל התחדשות ועוצמה – הושבעו ב-100 השנים האחרונות מאות אלפי חניכים של תנועות נוער שונות בארץ, מכל הזרמים הפוליטיים.
יש שמספרים שפסל האריה השואג הוצב בבית הקברות של כפר גלעדי, על גבעה קטנה שחולשת על המראות הנפלאים של עמק החולה, הרי הגולן ובקעת נחל עיון, ולנוכח רכס החרמון, לאחר שפוסל מאבן ענקית שאותה חצבו במורדות הרי נפתלי אנשי יצחק שדה – מראשי ההגנה ומפקד הפלמ"ח.
אנחנו מחנים את המכונית שלנו מול הנופים הקסומים שתוארו לעיל (כרגיל, לא נשאיר חפצים חמידים ברכב) ומכאן נתחיל ללכת במסלול יפה במיוחד בעונה זאת של השנה. ממש מתוך רחבת החניה יוצא שביל שמכונה 'שביל הפצועים' ומוליך אל חצר תל חי, שבה נמצא מוזיאון שמנציח את ההתיישבות בגליל.
מבין שפע אפשרויות לטיולים בסביבה אפשר לבחור בין שני מסלולים שמוצעים על-ידי החברה להגנת הטבע (שגם מציעה טיולים מודרכים). המסלול הקצר, שאותו אפשר לגמוא בתוך כשעה קלה (לא מתאים לילדים בעגלות ולמוגבלי תנועה) מתחיל בהליכה אל מוזיאון חצר תל-חי ומשם במעלה "שביל הפצועים" שדרכו פונו טרומפלדור וחבריו הפצועים אל כפר גלעדי, אל רחבת בית הקברות. משם אפשר לתצפת על עמק החולה, מורדות החרמון והגולן, ומשם אפשר לחזור בשביל שממנו הגענו או במסלול מעגלי ארוך יותר.
אפשרות אחרת, ומומלצת, אורכת (בהתאם לקצב ההליכה) כשעתיים-שלוש לאורך כשישה וחצי קילומטרים, והיא מתחילה במגרש החניה של מכללת תל-חי (גם מסלול זה לא מתאים לעגלות). מכאן נמשיך אל חצר תל- חי, נמשיך ב"שביל הפצועים" אל רחבת האריה השואג ונמשיך בעליה מתונה למרגלות מחצבות כפר גלעדי, בתוך יער קק"ל, עד למעיין 'עין רועים'. בהמשך, כבר בכיוון חזרה, נמשיך על מקטע דרך מתוך 'שביל ישראל' דרך עמק הפצועים, גן הפסלים, ובחזרה אל חצר תל חי.
כך מגיעים: נוסעים על כביש 90 צפונה, לכיוון קריית שמונה, ופונים מערבה לכיוון כפר-גלעדי / תל-חי.
הצעות נוספות לפעילויות בסוף השבוע: באתר הבית של דובי זכאי
