נהגת שמכוניתה נפגעה על-ידי רכב שכור תבעה את הנהגת הפוגעת ואת חברה ההשכרה. במקום לשלוח שמאי שייבחן את הנזק, לא עשו הנתבעות דבר במשך כשנה. רק יומיים לפני דיון בבית משפט נשלח שמאי, שבדק את המכונית בחניה וללא תיאום עם הנהגת. "בדיקת הרכב, שעה שהתאונה אירעה לפני שנה, היא חסרת ערך", קבע בית המשפט

גם מי שמכיר את התנהלותן הבעייתית של חברות ליסינג והשכרה כאשר כלי רכב בבעלותן מעורבים בתאונות דרכים, עשוי להיות מופתע מהמקרה של נ': לפני כשנה עמדה מחוץ למכוניתה שחנתה בסמוך, כאשר לפתע שמעה רעש. מיד לאחר מכן הבחינה שמכוניתה נפגעה על-ידי מכונית שכורה, שהייתה נהוגה על-ידי י'.

כמו אזרחית טובה, פנתה נ' למוסך וביקשה חוות דעת של שמאי רכב. השמאי העריך את גובה הנזק ב-9,982 שקלים, ובנוסף חישב ירידת ערך בסך 1,305 שקלים. נ' שילמה את עלות התיקון, ואף שילמה את שכר טרחת השמאי, בסך 850 שקלים. אולם, כאן מסתבך הסיפור.

הנהגת של המכונית הפוגעת אמנם לא ערערה על אחריותה לתאונה, אך ביחד עם חברת ההשכרה (הרץ) סירבה לשלם את תיקון הנזק. על-פי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בחיפה, הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה טענו כי "כל מה שנפגע באותה תאונה הוא לוחית הזיהוי, שנפלה, והתביעה שהוגשה תוך הסתמכות על חוות דעת (של השמאי מטעמה של נ') היא מנופחת, מופרזת וככל הנראה הנזקים שבחוות הדעת נגרמו בתאונה אחרת".

אמנם חילוקי דעות בין צדדים לתאונה הם עניין שכיח, אך במקום להוכיח את טענתן בחרו הנתבעות – הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה – לא לעשות דבר. רק כשנה לאחר התאונה ויומיים לפני הדיון בבית המשפט, נזכרו הנתבעות לשלוח שמאי מטעמן לבדוק את מכוניתה של נ', שכמובן הייתה תקינה בזמן הבדיקה המאוחרת. למעשה, לא רק שהבדיקה מטעם הנתבעות נעשתה בשיהוי ניכר, היא אף נעשתה ללא תיאום עם בעלת המכונית.

"לישיבת (בית המשפט) הגישו הנתבעות חוות דעת (של) שמאי, שהוצגה לראשונה בישיבת בית המשפט", כתבה השופטת אילת דגן בפסק הדין. "חוות דעת זו נערכה ביום 11 בספטמבר 2014 (יומיים לפני הישיבה, ש.ה) ולא הועברה לתובעת – לא בעת עריכתה ולא בכלל".

ומה טענו הנתבעות? על-פי השופטת דגן, "השמאי (מטעם הנהגת הפוגעת וחברת ההשכרה, ש.ה) טוען כי מניסיונו, הוא לא נתקל בעבר מעולם במצב שבו מעבה המזגן יתעקם בצורה כפי שנטען בסוג זה של הרכב. הנתבעות טוענות כי נזק בחזית, כפי שהוצג לשמאי של התובעת, לפיו היו פנסים שבורים, גריל שבור, נזק למגן קדמי, סותר את עדות הנתבעת לפיה כל מה שנפגע באותה תאונה היה לוחית הרישוי".

ושוב, סתירה בין עדויות הצדדים שכיחה מאוד בבתי המשפט, אלא שהנתבעות לא עשו כל ניסיון להוכיח את טענותיהן – מלבד הצגת חוות דעת של שמאי, שנערכה כשנה לאחר התאונה. ולכן, זה לא ממש מפתיע לגלות שתביעתה של נ' התקבלה במלואה, והנתבעות נדרשו לשלם את עלות התיקון, בסך 10,880 שקלים, וכן הוצאות משפט בסך 300 שקלים.

"התובעת עשתה את המוטל עליה, שעה שפנתה לשמאי, קיבלה חוות דעת בגין הנזקים שנוצרו בתאונה ואף תיקנה את הרכב בהתאם לחוות הדעת", סיכמה השופטת דגן. "חוות הדעת לא נעשתה במחשכים, והדרישה לתשלום הנזקים נמסרה לנתבעת באופן שאפשר לה לברר את חבותה על דרך שליחת שמאי שיבדוק את הרכב וייתכן חוות דעת נגדית".

בהמשך מפנה השופטת אצבע מאשימה אל הנתבעות, ובעיקר אל חברת ההשכרה, ומבהירה מה דעתה על הדרך שבה בחרו לנהל את ההליך: "תחת לפעול בהתאם לחובתה, בחרה הנתבעת לשלם סכום שרירותי על-פי ראות עיניה, מבלי שכלל שלחה שמאי… הנתבעת אף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעת, ולמעשה לא יידעה אותה כי בכוונתה להתייצב לדיון כשבאמתחתה חוות דעת שהוכנה יומיים לפני כן. בהתנהלות זו ובאי מתן אפשרות הוגנת לתובעת לבחון את חוות הדעת מטעם הנתבעת, היא גרמה לתובעת נזק ראייתי".

ובכך לא סיימה השופטת את ביקורתה הנוקבת. "הנתבעת למעשה הכשילה אפשרות בירור מקצועי, ואין לה להלין אלא על עצמה במחדל זה", סיכמה השופטת דגן את דבריה בעניין מחדלי הנתבעות. "לא מיותר לציין כי בדיקת הרכב לפני יומיים, שעה שהתאונה אירעה לפני שנה, היא חסרת ערך. אוסיף אף כי השמאי מטעם הנתבעת הודה שבדק את הרכב בחניה, מבלי שהבדיקה תואמה עם התובעת".