בסוף השבוע פרסמנו כאן את ההסדר החדש והמושחת מיסודו שרקחו בכירי משרד התחבורה כדי להתגבר על אחד המחדלים שלהם בהפרטת מבחני הנהיגה המעשיים: הצורך בהוספה מיידית של בוחנים בשירות החברות הפרטיות שמבצעות מבחני נהיגה.

בכירי המשרד אישרו לבוחנים לשעבר, עובדי מדינה אשר אמורים לשמש בתפקידי פיקוח על החברות הפרטיות, לעבוד במשך כשלושה חודשים בחברות שעליהן הם מפקחים ולקבל מהן כסף. לא ברור אם הרעיון האבסורדי הזה נולד בחברות הפרטיות או אצל אותם מנהלים שאחראים למשבר הנוכחי וכשלו בתכנון ובניהול של ההפרטה עצמה.

בעקבות הכתבה שפרסמנו כאן קיבלנו ייעוץ משפטי שממנו עולה שמדובר לא רק במהלך מסריח מבחינה אתית וציבורית, אלא גם בצרור של הפרות ברורות של תקנות שירות המדינה. ההסדר שאותו אישרו אותם בכירים איפשר לשתי הזכייניות – החברות 'מילגם' ו'טלדור' – לפנות בהצעה אל קבוצה של כ-30 בוחנים לשעבר אשר אמורים לבצע פיקוח על מערך המבחנים ועל בוחני הנהיגה שעובדים כעובדי קבלן עבור אותן חברות, ועצם הקשר הזה – פנייה של גוף מפוקח אל העובד שמפקח עליו בהצעה כספית, הינו פסול.

מנהל אגף הרישוי – המנהל הישיר של אותם עובדים – אישר (במבחן התוצאה) להוציא אותם לחופשה ללא תשלום – כלומר להביא למצב שבו העובדים המיומנים של מערך הפיקוח לא נמצאים על משמרתם, ובאותה עת לשמר את כל התנאים שלהם כעובדי מדינה.
חברת מילגם, כך לפי עדויות שהגיעו אלינו וכך גם לפי הפרסום שלה עצמה, מציעה לאותם מפקחים לקבל את המשכורת הרגילה שלהם בתוספת מענק על סך 25,000 ש"ח בסוף התקופה. חברת טלדור, כך נאמר לנו בשם אחד המפקחים, הציעה שכר שעתי של 135 ש"ח במקום סדר גודל של כ-35 ש"ח לשעה שהוא מקבל כעובד מדינה (יודגש שמדובר בעובד אחד, ייתכן שאחרים קיבלו הצעות אחרות).

לא ברור כמה מפקחים ייעתרו להצעה ויתחילו לעבוד עבור החברות שעליהן הם אמורים לפקח אבל סעיף 33.446 לתקנות שירות המדינה קובע ש"בתקופת חופשה ללא משכורת חלים על עובד כל האיסורים והחובות המוטלים בשירות", וסעיף זה מתייחס קונקרטית לכל התקנות שמפורטות בסעיפי משנה 42.3 עד 42.5 ולפרק 43.

למשל, סעיף 42.401, שכותרתו "איסור לעבוד עבודה פרטית", קובע ש"עובד המדינה הממלא תפקיד מטעם המדינה ומקבל את שכרו מאוצר המדינה, חייב להקדיש את כל תשומת לבו למילוי התפקיד שנתמנה לו. לכן, אין עובד רשאי לעסוק בכל עבודה פרטית מחוץ לתפקידו, אלא אם קיבל היתר לכך, כמפורט להלן בפרק משנה זה.

לכאורה, היות שהרעיון כולו מגובה על-ידי בכירי המשרד ואולי אף הומצא על-ידם, העובדים קיבלו היתר לעבוד עבודה פרטית. אלא שלהיתר כזה ישנם סייגים, וכדי להעניק אותו מלכתחילה נדרשים המנהלים לעמוד בתנאים ברורים.
התקנה הבסיסית, וההגיונית, אשר מנוסחת בסעיף 42.403, היא ש"עובד אינו רשאי לעבוד בכל עבודה, גם אם אינה מכניסה שכר, ואין הוא רשאי לעסוק בכל צורה שהיא בשום עסק, אם יש בכך משום התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו בשירות או אם עלול להיווצר מצב כזה. במקרה של ספק אם קיימת התנגשות כזו אם לאו, תכריע נציבות שירות המדינה". בהמשך לסעיף זה, למען הסר ספר, קובע סעיף 42.405: "אי מילוי הוראות פרק משנה זה בעניין עבודה פרטית ועבודה נוספת היא עבירה על חוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963".

האם יש ספק שקבלת שכר ו/או מענקים כספיים מגוף שמפוקח על-ידי עובד מדינה הינה "התנגשות אינטרסים עם תפקידו או עם עבודתו בשירות או אם עלול להיווצר מצב כזה"? האם נציבות שירות המדינה לא רואה את הבעיה והכריעה שאין התנגשות אינטרסים?

נגיע לשאלה הזאת אבל לפני כן ראוי לקרוא את פרק 42.41 לתקנות שירות המדינה, שכותרתו "היתרים, תנאים וסייגים לעבודה פרטית": הסעיף הראשון קובע ש"בעת מתן היתר לעבודה פרטית, במיוחד לבעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה, יילקחו בחשבון ההיבטים הנובעים ממתן היתר כזה, כגון השלכות ציבוריות, חברתיות, שיקולים של מעמד העובד ותדמית השירות וכן התנאים והסייגים שבפרק משנה זה".
ובאמת, מה הן ההשלכות הציבוריות והחברתיות במצב שבו אדם שתפקידו – בין השאר – לוודא שבחברות פרטיות שמספקות שירות ציבורי אין שחיתות ואין מושחתים – מקבל כסף מן החברה שעליה הוא אמור לפקח? כיצד נתפש מעמדו של עובד כזה בעיני הציבור?

השאלה הבאה היא אם לבכירי משרד התחבורה יש בכלל סמכות לאשר לעובדים לצאת לחל"ת ולבצע עבודה פרטית, ונראה שסעיף 42.414, שכותרתו "תנאים למתן היתר לעבודה פרטית" עונה עליה באופן מאד ברור. "היתר לעבודה פרטית", נכתב שם, "יינתן אם נתקיימו כל התנאים הבאים:
(א) היא אינה קשורה במישרין או בעקיפין בתפקידו של העובד;
(ב) היא לא תפגע ביכולתו של העובד לבצע את תפקידו ובטיב ביצועו;
(ג) היא לא תפגע באינטרס של שירות המדינה או באינטרס של הציבור הרחב;
(ד) היא לא תקשור את העובד עם יחיד, עם תאגיד או עם מוסד העומדים בקשר כספי, מסחרי או ענייני עם היחידה שבה מועסק העובד או עם כל יחידה אחרת שאיתה הוא נוהג לבוא בקשר לרגל עבודתו בשירות;
יחידה – יחידת הסמך שבה מועסק העובד; אם היחידה אינה יחידת סמך – היחידה המינהלית שבה הוא מועסק.

הנה כי כן: אפי רוזן, מנהל אגף הרישוי, אבנר פלור, הסמנכ"ל שממונה על רוזן, וקרן טרנר, מנכ"לית משרד התחבורה – נדרשים לעמוד בין השאר בארבעה תנאים אלה – כל אחד בפני עצמו – ולכאורה לא עמדו באף אחד מהם. אין מחלוקת שהעבודה הפרטית הזאת קשורה בקשר ישיר מאד עם עבודתם של המפקחים, ברור שלאחר שאדם קיבל כסף מחברה פרטית, וכל פרטיו האישיים מוזנים בהנהלת החשבונות של אותה חברה, נפגע שיקול הדעת שלו בפיקוח על אותה חברה, וברור שהאינטרס של שירות המדינה ושל הציבור הוא שמפקח לא יעבוד עבור הגוף שעליו הוא מפקח. ברור גם שהעובד נקשר גם עם יחידים וגם עם תאגיד שעומד בקשר כספי, מסחרי וענייני עם אגף הרישוי שבו הוא מועסק.

אגב, אם כל אלה לא מספיקים מעניין להציץ בסעיף 42.415 שכותרתו "סייגים למתן היתר לעבודה פרטית", אשר מתייחס באופן פרטני לשורת תפקידים רגישים במיוחד. בסעיף זה נכתב ש"נוסף על התנאים המנויים לעיל, יסויג מתן היתר לעבודה בסייגים הבאים", ואחד מהם, סעיף יב, קובע מפורשות ש"לא יינתן אישור לעסוק בהוראת נהיגה". הנה כי כן, הוראת נהיגה היא אחד התפקידים שבנציבות שירות המדינה מצאו לנכון שלא לאפשר לעובדי מדינה לעבוד בה כעבודה פרטית, וסעיף זה נוסח בימים שבהם שיפוט הידע והמסוגלות של תלמיד נהיגה לקבל רישיון נהיגה נמצאו באופן בלעדי בידי עובדי מדינה. אם לעובד מדינה אסור לעשות חלטורות בלימוד נהיגה – על אחת כמה וכמה ברור שעבודה פרטית בחברה פרטית שמבצעת את המבחן הינה בעייתית.

אין פיקוח בסוכות

כפי שפרסמנו כאן, לראשונה מעולם יתקיימו השבוע מבחני נהיגה גם היום, ערב חג סוכות, וגם במהלך חול המועד סוכות, כלומר בתקופה שבה רוב עובדי משרד התחבורה נמצאים בחופשה מרוכזת. המשמעות היא שבתקופה זאת המשרד לא מבצע כל סוג של פיקוח על החברות הזכייניות – וזאת בניגוד מוחלט למצג, השקרי בדיעבד, שהציגה המדינה לבית המשפט העליון בעתירה כנגד הפרטת מבחני הנהיגה.

כפי שפרסמנו כאן, פנינו אל דובר משרד התחבורה וביקשנו לקבל ממנו את פרוטוקול הדיון, אם היה כזה, שבו הוחלט לאפשר למפקחים, עובדי מדינה, לעבוד בחברות שעליהן הם אמורים לפקח ולקבל מהם כסף.
ביקשנו גם לקבל את נוהל הפיקוח, אם קיים כזה, אשר מגדיר את עבודת המפקחים ואת הנושאים שהם אמורים לפקח עליהם, וגם את חוות הדעת המשפטית, אם קיימת כזאת, אשר מאשרת למנהלי המשרד להוציא את המפקחים לחל"ת ולאפשר להם לקבל כסף מהגופים שעליהם הם אמורים לפקח.

צריך להניח שאם במשרד התחבורה היה נוהל שמגדיר את עבודת המפקחים ומסדיר את עבודתם – כלומר מסביר להם ולנו על מה בכלל הם מפקחים וכיצד – ואם מדובר בנוהל ראוי – דובר המשרד לא היה מתבייש להציג אותו. סביר להניח את אותה הנחה גם לגבי חוות דעת משפטית כזאת. היות שהדובר בחר שלא להעביר לנו מסמכים כאלה הרי שעלינו לצאת מנקודת הנחה שבהחלט יש להם במה להתבייש.

צריך להדגיש שתקנות שירות המדינה לכשעצמן אינן חוק של הכנסת אלא קובץ תקנות שהתגבשו מאז שנות ה-50 ועד ימינו כדי להסדיר, בין השאר, את האתיקה ואת הפרקטיקה של עבודה בשירות המדינה. עם זאת, כפי שכותבים אנשי הנציבות בעצמם: "על-פי פסיקת בתי המשפט (בתי הדין לעבודה ובג"ץ), הוראות אלה שבתקשי"ר הינן תנאים בחוזה העבודה של כל עובד מדינה, במידה שהן מתייחסות אליו. עובד המדינה נטל על עצמו, בעת שהתקבל לעבודה, בין היתר, חיובים אישיים לצד זכויות אישיות, והם מפורטים בתקשי"ר. הוראות אלה מחייבות את העובד וכפי שציין בג"ץ, אין העובד יכול לסנן אותן ולבחור ביניהן בהוראות הנוחות לו ולדחות זו או אחרת מביניהן, מן הטעם שיש בה משום חיוב".

האירוניה, במצב שיצרו בכירי משרד התחבורה, היא שכך נשמטה אחת הטענות האתיות שעלתה בשעתו כנגד מהלך ההפרטה עצמו. אחת הבעיות הבסיסיות של ההפרטה היא שמי שמבצע בפועל את מבחני הנהיגה הם עובדי קבלן אשר לא כפופים לתקנות שירות המדינה, מה שמגביר את החשש מפני שחיתות. בפועל, כך מסתבר, גם בכירי משרד התחבורה שמים קצוץ על תקנות שירות המדינה.

פנינו אל נציבות שירות המדינה וביקשנו לדעת מה עמדתה בנוגע להפרות לכאורה של התקנות. כאשר נקבל את תשובתה נפרסם אותה.

צילומים: AIG, יח"צ