כולנו יודעים ומבינים ששימוש בטלפון נייד בעת נהיגה יוצר הסחת דעת רבה וגורם לתאונות, כולנו כועסים על נהגים אחרים שמשתמשים בטלפון שלהם תוך כדי נהיגה ולכן נוהגים חרא, וחלקנו מוצא כל מיני הסברים וצידוקים כדי לחטוא בחטא המשכר והמסוכן הזה.
מחקר חדש שפורסם השבוע בארה"ב אולי לא יהפוך את כולם לצדיקים, אבל לכל הפחות מסביר מדוע כתיבת הודעות טקסט באפליקציות השונות, או גלישה ושימוש אחר באפליקציות, מסוכנים הרבה יותר מאשר הרגלי נהיגה רעים אחרים שמתקיימים על הכבישים.
המעניין במחקר הזה הוא שהוא לא רק מזהיר אותנו מפני הסכנה עצמה על-ידי המחשה של נהיגה גרועה יותר תחת השפעה סלולרית – כפי שכבר הוכיחו עשרות מחקרים לפניו – אלא גם מסביר את המנגנון שגורם לפגיעה בנהיגה שלנו, ועל הדרך גם מגלה לנו דברים שלא כולנו ידענו אודות המוח האנושי.
על אף שהמושג "החוש השישי", שרבים מקשרים אותו עם "אינטואיציה" – הוא מושג מוכר – הקשר בינו לבין נהיגה מוגדר במחקר הזה כקשר פיזיולוגי מובנה במוח שלנו, והטענה היא ש"חוש שישי" הוא מנגנון שמאפשר למוח להתגבר על מצבי חרום ודחק על-ידי הפעלה פיזית של אברי הגוף שלנו, למשל הידיים.
מנגנון כזה, שמופעל על-ידי אזור ספציפי במוח שנקרא anterior cingulate cortex – "קליפת החגורה הקדמית”, או ACC – מפצה באופן שגרתי על העובדה שאדם לא מסוגל להתרכז במשימה מונוטונית אחת לאורך זמן ובמוקדם או במאוחר נודדות מחשבותיו, ואיתן גם תשומת ליבו, מן הנהיגה אל מחוזות אחרים.
מה שהיה קורה במצב כזה ללא מנגנון "החוש השישי" המובנה הוא שכל אובדן ריכוז בביצוע המשימה היה גורם לנו לאבד כיוון בנהיגה. במציאות, כל עוד שדעתנו מוסחת רק על-ידי מחשבות, שיחה עם אנשים במכונית או אפילו בגלל מצוקה נפשית שנגרמת בגלל לחצים וכאבים אנושיים למיניהם – ה-ACC האנושי פועל ברקע באופן אוטומטי ומאזן את התנועות הלא רצוניות של הגוף.
כך, למשל, כאשר אנחנו נוהגים לאורך זמן בתוך גבולותיו של נתיב נסיעה – גם אם אנחנו לא מרוכזים לחלוטין בנהיגה עצמה קיים קשר בין העיניים, המוח והידיים, כשה-ACC שומר עלינו ועל המכונית במרכז הנתיב.
ברגע שבו אנחנו מבטלים את "הטייס האוטומטי" במוח שלנו, למשל על-ידי ביצוע משימה של כתיבת הודעת טקסט, אין מה שישמור על הקשר בין העיניים לידיים דרך המוח והסיכוי שלנו להיכנס לתוך נתיב הנסיעה של מכונית אחרת, לפגוע בהולך רגל, ברוכב אופניים או במכשול קשיח – עולה בעשרות מונים.
כדי להוכיח את התאוריה הזאת ערכו מדענים מאוניברסיטת יוסטון שבטקסס, ארה"ב, יחד עם עמיתיהם מהמכון לתחבורה של טקסס, מחקר על 59 נבדקים שנהגו בסימולטור ונתבקשו לבצע שלוש משימות שונות תוך כדי נהיגת אותו “קטע כביש” ארבע פעמים ברציפות.
באחת הפעמים נהגו הנחקרים נהיגה רגילה כשהם מרוכזים רק בנהיגה, בפעם אחרת הם נהגו תוך כדי כתיבת הודעת טקסט במכשיר הטלפון הנייד שלהם, פעם נוספת כשהם נשאלים שאלות מסיחות דעת מבחינה קוגניטיבית, ופעם רביעית כאשר דעתם מוסחת על-ידי שאלות טעונות מבחינה רגשית. כדי שהתוצאות לא יושפעו מלימוד קטע הנהיגה, או מן המטלות עצמן, הוטל סדר המשימות על הנבדקים באופן רנדומלי.
התוצאות, לדברי יואניס פבלידיס – פרופסור למדעי המחשב במעבדה לפיזיולוגיה חישובית באוניברסיטת יוסטון שעמד בראש המחקר – חד משמעיות וברורות: בכל שלוש ההתערבויות אשר יצרו הסחת דעת לנהגים נמדדה, כצפוי, נהיגה פחות טובה אשר התבטאה למשל בפעולות היגוי עצבניות ולא סדירות – הכל ביחס לנהיגה מרוכזת ולא מוסחת. אלא שרק במצבים שבהם ביצעו הנבדקים את משימת כתיבת הטקסט הגיעה הנהיגה לרמה מאד מסוכנת שהתבטאה בסטיות משמעותיות מנתיב הנסיעה.
בשני מצבי הסחת הדעת האחרים הצליח "החוש השישי" לתקן את ההפרעות במידה רבה, לשמור על המכונית במרכז הנתיב ולעצור אותה בזמן ובמרחק בטוח כאשר נדרשה עצירה.
"ההסבר הסביר לתוצאות אלה", אומר פבלידיס, “הוא שה-ACC מתערב אוטומטית כ"מתקן שגיאה" כאשר מתקיים קונפליקט – במקרה זה בין פעולות שמבצע אדם לבין גורמי הלחץ שנבחרו, שבמקרה זה הם קוגניטיביים, רגשיים, או מוטוריים (כתיבת טקסט). המנגנון הפרימיטיבי במוח נועד במקור לקבל החלטות בסגנון של 'הילחם או ברח' ולבצע אותן על-ידי הזרמה מהירה של אנרגיה לגפיים. שיבוש המנגנון הזה על-ידי הסחת דעת הוא זה שגורם כיום לטיפול העצבני של הנהג בהגה".
פבלידיס מסביר שכאשר המנגנון פעיל ומתפקד הוא מאזן אוטומטית כל סטייה של המכונית מן הנתיב שמאלה או ימינה באמצעות תנועה לא מודעת לכיוון ההפוך, כלומר שהנהג מבצע את הפעולה בכלל בלי לשים לב שהיא מבוצעת. הוא לא צריך להשקיע מחשבה בביצוע הפעולה האוטומטית הזאת, והתוצאה הרגילה היא נהיגה בקו ישר בתוך גבולות הנתיב.
“כדי שה-ACC יבצע את פעולתו הוא חייב משוב קבוע בין העיניים לבין הידיים, וברגע שהמשוב הזה נקטע, למשל כאשר העיניים והידיים מופנות לביצוע פעולת כתיבה, מה שקורה בפועל הוא בעצם הכשלת מנגנון "הטייס האוטומטי" המובנה שלנו…
המחשבות של נהג יכולות לנדוד והרגשות שלו או שלה יכולות לסעור, וזה לא יפריע לחוש השישי מלשמור עלינו לפחות בהקשר של סטייה ממסלול הנסיעה. מערכות אוטונומיות אולי יכולות לסייע לנהגים לעקוף בעתיד בעיות כאלה ואחרות, אבל מוסר ההשכל של המחקר שלנו הוא שלבני אדם יש מערכות אוטונומיות פיזיולוגיות מובנות בתוכם משמחוללות נפלאות עד שאנחנו פוגעים בפעולה שלהן”.
לדברי פבלידיס, אסור להניח שמדובר רק במחקר תיאורטי שמתאר מצב קיים אלא צריך להתייחס למשמעויות המעשיות שלו לפחות בשני מישורים.
ראשית, צריך להבין את המנגנונים הפיזיולוגיים של בני אדם לפני שמתחילים לתכנן את הדור הבא של מערכות שישמשו אותם – למשל במכוניות אוטונומיות.
שנית, אפשר ליישם את הממצאים כבר כעת ולפתח מערכות שינטרו טוב יותר את הנהיגה של נהגים כדי למנוע מהם להיכנס למצבים תאונתיים: "אנחנו בוחנים בימים אלה פיתוח של מערכת אשר מנטרת התנהגויות נהג ובהן תנועות היגוי עצבניות או לא סדירות או סטייה מנתיב הנסיעה וזאת במקביל לבחינת הנהג עצמו – מי שגורם להן.
אני קורא למערכת הזאת "מודד לחץ" – 'stressalyzer' – על משקל "ינשוף" (breathalyzer, לבדיקת שכרות). מערכת כזאת יכולה לשמש כמנגנון להתראה לנהג ולמניעת תאונות, וגם כ"קופסא שחורה" לניתוח תאונות, והיא תנטר את הנהיגה ברציפות ותסייע למניעת נהיגה בהסחת דעת".
מעניין לציין שהמחקר של אוניברסיטת יוסטון מומן בחלקו על-ידי קרן לחקר הבטיחות בתחבורה אשר הוקמה במסגרת פשרה שהושגה בתביעה ייצוגית שהוגשה כנגד טויוטה בפרשת "התאוצה הבלתי נשלטת".
