נהג שקיבל דו"ח חנייה פנה לעירייה וטען שהתמרור הוצב בצורה לקויה. טענתו התקבלה והדו"ח בוטל. אלא שבמשטרה, שרשמה לנהג דו"ח בנוסף לזה שקיבל מהעירייה, התעלמו מפניותיו. כשלוש שנים טורטר הנהג, ורק בבית המשפט המחוזי השיג צדק: "העובדה שהמערער כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, אותה אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות המצדיקות פיצוי"
מחיר ההתעמרות באזרח: המשטרה התעקשה להגיש כתב אישום ולנהל הליכים משפטיים מיותרים, וכעת תידרש לשלם פיצוי בסך 5,000 שקלים. כמעט שלוש שנים טרטרה המשטרה נהג שהואשם בחנייה בניגוד לחוק בחניית נכים, בזמן ששיחת טלפון אחת לעירייה הייתה מבהירה שיש לבטל את כתב האישום, שכן התמרור ליד מקום החנייה הוצב בצורה לקויה והוחלף לאחר תלונה שהגיש הנהג. למעשה, דו"ח חנייה שנרשם לנהג על-ידי פקח עירוני, בנוסף לדו"ח שקיבל מהמשטרה, בוטל מיד לאחר פנייתו לעירייה. אלא שהתביעה המשטרתית התעקשה לנהל הליך משפטי ארוך ומיותר נגד הנהג, גם לאחר שהיה ברור כי טענותיו צודקות.
הנהג, שביקש להישפט לאחר שכל פניותיו למרכז הפניות הארצי של המשטרה לא הועילו, התייצב לארבעה דיונים שקיים בית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעניינו. רק בדיון האחרון הסכימה התביעה המשטרתית לחזור בה מכתב האישום המיותר. בהתבססו על סעיף בחוק העונשין המתיר לבית משפט להטיל על המדינה את הוצאות הנאשם, פנה הנהג לבית המשפט לתעבורה וביקש פיצוי בגין ההליך המיותר שניהלה נגדו המדינה. אלא שבתי המשפט ממעטים לאשר בקשות שכאלה, וכך בדיוק עשה השופט דן סעדון, שדחה את הבקשה והבהיר כי התביעה המשטרתית נהגה בהגינות ותום לב. הנהג לא הרים ידיים, והגיש ערעור נגד החלטתו של השופט סעדון לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.
"על-פי טענות המערער, שבסופו של דבר הוכחו כנכונות, התמרור הוצב בדרך נכונה (אך) באופן המבלבל את האזרח", כתב שופט המחוזי רענן בן-יוסף, שקיבל את הערעור שהגיש הנהג. "טענתו זו התקבלה על-ידי העירייה ועל-ידי רשות הרישוי העירונית, התמרור תוקן והדו"ח שנרשם על-ידי הפקח העירוני בוטל. לא כך נהגה משטרת ישראל – פניותיו של המערער לביטול הדו"ח גררו את התייצבותו לבית המשפט למספר ישיבות – הליכים שנמשכו מישיבה ראשונה בפני בית המשפט ביום 16 במאי 2013 עד סוף שנת 2014, כאשר קדמו להן תכתובות רבות בין המערער לבין משטרת ישראל".
בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הודתה נציגת התביעה כי ההליך גרם לטרטור מיותר של הנהג: "אני מסכימה עם המערער שהוא טורטר בצורה מיותרת", אמרה התובעת לשופט בן-יוסף. אלא שלמרות זאת, המשיכה התביעה המשטרתית להתעקש על כך שההליך עצמו נוהל כשורה. "בהתנהלות רשויות התביעה לא נפל פגם", הסבירה התובעת, "מאחר שהם החליטו על סמך החומר שהיה בידם". מה אם כן יעשה הנהג, שאף לשיטת התביעה טורטר לשווא? "שיגיש תביעת נזיקין נגד המשטרה", הציעה התובעת, תוך שהיא מבקשת מהשופט בן-יוסף לדחות את הערעור ולהימנע מלהשית על המדינה פיצויים מכוח חוק העונשין.
הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין מאפשר הטלת הוצאות נאשמים על המדינה בשתי חלופות: האחת, כאשר בית המשפט קובע שכלל לא היה יסוד להגשת כתב אישום, והאחרת – כאשר בית המשפט מוצא נסיבות אחרות שמצדיקות מתן פיצויים לנאשם. במקרה שלפניו מצא השופט בן-יוסף כי מתקיימות שתי החלופות גם יחד: "החזרה מהאישום, מעידה על ראשיתו שהוא היה ללא יסוד", כתב השופט בהחלטתו לקבל את הערעור. "אף באשר לעילה השנייה, של נסיבות אחרות המצדיקות זאת, העובדה שהמערער במשך שנים כיתת רגליו ומסר מסמכים שוב ושוב לרשויות כדי לשכנעם בצדקתו, (אותה) אפשר לברר ברגעים ספורים, מצדיקה קיומן של נסיבות… המצדיקות פיצוי".
בהמשך ההחלטה מתייחס השופט בן-יוסף גם לפסק הדין של בית המשפט לתעבורה, שדחה את בקשת הפיצויים של הנהג. לדבריו, גם אם צדק שופט התעבורה, והנהג אכן הגיש את החומר הרלוונטי לביטול כתב האישום רק בסוף ההליך, הרי שהיה בו די כדי להוכיח שמלכתחילה לא היה יסוד לגשת כתב האישום. "בנסיבות המקרה הזה – מדובר היה בקיום אי-יסוד לאשמה, והראייה (היא) שמיד אחר כך העירייה ביטלה את הדו"ח ושינתה את התמרור משהתקבלה טענתו של המערער שהתמרור הוצב שלא כהלכה", סיכם השופט בן–יוסף, וקבע כי המדינה תישא בהוצאות הנהג בסך 5,000 שקלים – סכום גבוה יחסית, כאשר עצם הטלת ההוצאות על המדינה היא בגדר צעד נדיר יחסית.
