יש מדדים שונים לבחינת התפקוד של נושאי משרה, אך ככל שהדברים נוגעים לתפקיד שר או שרת תחבורה המבחן החשוב באמת הוא מבחן התוצאה. כיצד הוא או היא מנהיגים את המשרד הכלכלי החשוב ביותר בממשלת ישראל אחרי משרדי האוצר והביטחון, והאם ניכרת השפעה חיובית או שלילית?
שר או שרת תחבורה שמסוגלים להנהיג, ויש להם חזון, דרך, ויותר מכל – נכונות להקשיב וללמוד – יכולים להזניק קדימה משרד שמשפיע השפעה אדירה על יעילות המשק ואיכות החיים של כל אזרחי המדינה, על התובלה, התעופה, הספנות, יחסים בינלאומיים, איכות הסביבה, וחשוב מכל: על הבטיחות בדרכים, כלומר על "החיים עצמם".
מרב מיכאלי זכתה בנקודת הזינוק הטובה ביותר מבין כל שרי התחבורה בישראל ב-40 השנים האחרונות, וזאת ראשית לכל מכיוון שהשר היחיד שבאמת השפיע על תחבורה בעשורים האחרונים – ישראל כץ – הותיר אחריו אזור אסון, תקע אותנו בפקקי התנועה הנוראים ביותר בתולדות המדינה, והרס בכוונת מכוון את מעט הדברים הטובים שבנו קודמיו בתחום הבטיחות בדרכים. בנוסף, כיום מונחים לפתחה כלים חדשים ופתרונות תחבורה שלא היו בעבר, ובאמצעותם אפשר לתקן באופן מידי חלק מתחלואי התחבורה בישראל.
אם לא די בכך – מיכאלי החליפה בתפקידה אישה רעשנית אשר לכל היותר תיזכר כהערת אגב שולית במשרד הזה. אבל האם מרב מיכאלי באמת שונה ממירי רגב, ואם כן – במה?
השורה התחתונה, נכון להיום, היא שככל שדברים אמורים בתפקודן כשרות תחבורה אין הבדל בין מרב מיכאלי לבין מירי רגב, ואין שינוי לטובה. שתיהן מסתמנות כפוליטיקאיות מהזן שמדבר אך לא באמת מסוגל לעשות, ובעוד שהשרה הקודמת לא הפגינה את היכולות הנדרשות כדי לחולל שינוי – זו החדשה עושה סימנים שהיא הולכת בדרכה.
רגב, למשל, מינתה כמנכ"ל אדם חסר כל רקע רלבנטי לתפקידו, וגם זאת שהבטיחה שינוי מינתה מנכ"לית חסרת רקע רלבנטי לתפקידה. ההבדל העיקרי הוא שהראשונה עשתה את זה משיקולי קרבה פוליטית ואילו זאת שהבטיחה שינוי עשתה את זה משיקולים אלקטורליים. שתי הפעולות פסולות באותה מידה ומינוי אדם לתפקידו רק מפני שהוא נולד אישה לא מועיל לתחבורה באופן מיוחד. למנכ"לית החדשה יש אולי יותר מליצי יושר שמאמינים בכישוריה, אבל אפילו הם מבינים שכולנו נשלם את שכר הלימוד שלה.
כפוליטיקאית בכלל, וכשרת תחבורה בפרט, מירי רגב תיזכר כדמות צעקנית, נמוכה, לא מבריקה בביטוי אינטלקטואלי, וחמור מכל: פלגנית וסכסכנית. כמו ישראל כץ גם היא מינפה את עוצמת משרד התחבורה לקידום צרכים פוליטיים אישיים ומפלגתיים, והדגש שלה היה על הסתה של תושבי הפריפריה כנגד תושבי המרכז (גם) סביב תשתיות הרכבת.
מיכאלי, בשלושת החודשים הראשונים במשרד, מנסה לרכוב על חמור אחר – התחבורה הציבורית – תוך התעלמות מבעיות זועקות של עומסי תנועה ותאונות דרכים. ההבדל מינורי, בעיקר מפני שתחבורה דורשת התייחסות הוליסטית ולא נשכרת מפתרונות נקודתיים, ומספר הרוגי ונפגעי תאונות הדרכים תחת שתי השרות שוב שובר שיאים.
אף דבר יוצא דופן לטובה לא קרה במשרד התחבורה ב-13 החודשים שבהם נמצאה שם רגב, אלא אם מתייחסים לזינוק של כמעט פי שלושה במספר ההודעות לעיתונות כדבר חיובי. ב-11 חודשי החלל שמילא בצלאל סמוטריץ' בין כץ לרגב הופצו, בממוצע, 3.36 הודעות לעיתונות בכל חודש, ורובן עסקו באותם נושאים משמימים של הודעות מנהליות, סיפורים על 'רב קו' ועל משרדי רישוי, ובהרבה הודעות על תחבורה ציבורית ועל חנוכת נתיבים ותחנות רכבת ואוטובוס שתוקצבו שנים ארוכות קודם לכן. רגב, לעומתו, גרמה לאגף הדוברות להתאמץ פי כמה, עם 8.9 הודעות בחודש, רובן באותם נושאים משמימים אבל עם הרבה יותר אזכורים של השם רגב בכותרות שלהן.
בתקופת מיכאלי, שפוסעת באותו נתיב, טיפס קצב הפצת ההודעות לעיתונות אל 9.6 הודעות בחודש, אבל לאף אחת מאלה אין משמעות של ממש. אף הודעה לא תיארה את מה שצריך לצפות משר או שרה שרוצים לחולל שינוי, למשל מינוי צוותים של אנשי מקצוע מצוינים או פרידה ממינויים פוליטיים ישנים. לא נתבשרנו על הקמת ועדות בדיקה לכשלים של המשרד – למשל בתחום הבטיחות בדרכים, הפרטת מבחני הנהיגה, קריאות לתיקון של כלי רכב, כשלון הרפורמה לייבוא רכב, וגם לא שמענו על קיום הכשרות מקצועיות לעובדי המשרד או הפקת לקחים מכשלים שגרמו בעלי תפקידים בעבר. הרושם שהולך ומתגבר מיום ליום הוא שהאישה הזאת לא באמת באה לשנות דבר, או שהיא לא מסוגלת לכך.
סיכום 100 ימי החסד של מרב מיכאלי בתפקיד שרת התחבורה עלול לייאש ולדכא. האישה הזאת עוסקת בהרבה מאד דברים, אבל מעט מאד מהם קשורים ישירות לתפקיד שלה, ואף אחד מהם לא מעיד על חזון, דרך, או על שאיפה להקשיב, ללמוד ולבצע שינוי שייזקף לזכותה.
כדי להבין היכן ממוקדת תשומת הלב הפוליטית והציבורית של מיכאלי אפשר לסקור את עמוד הפייסבוק שלה ולגלות ש-37.3% מן הפוסטים שפורסמו בו מאז תחילת כהונתה מוקדשים לנושאים פוליטיים כלליים שלא קשורים לתחבורה. 15.1% מוקדשים לתחבורה ציבורית – כמעט כולם ברמה הדקלרטיבית בלבד – ואילו 11.6% מוקדשים לשוויון בין המינים והמגדרים. נושאים כלליים, מנהלתיים, של משרד התחבורה מעסיקים 9.3% מן הפוסטים, ואילו 8.1% מוקדשים לענייני מפלגת העבודה. ב-5.8% מן הפוסטים ההתייחסות היא להחלפת השילטון, ואחוז דומה מוקדש לאלימות כלפי נשים. 3% מן הפוסטים מוקדשים להגנת הסביבה ואחוז זהה מוקדש לנושאים אישיים.
כמה פוסטים של מרב מיכאלי עוסקים בתפקידה, ובשליחות החברתית שלה, כ"שרת הבטיחות בדרכים"? ניחשתם נכון. אף לא אחד.
אז האם יש הבדלים בין מרב מיכאלי לבין מירי רגב? התשובה היא כן, יש הבדלים, והחשוב בהם הוא שרגב עסוקה בעיקר בפילוג ובהסתה בשעה שמיכאלי מקדמת אג'נדות חברתיות מועילות וחשובות כמו שוויון בין המינים והמגדרים, קידום נשים ומאבק באלימות נגד נשים, הגנת הסביבה ומעל לכל – מאבק ותרומה חשובה למען ממשלה שפויה שפועלת למען הציבור.
לזכותה של מיכאלי צריך לומר גם שבשונה מרגב היא גם מנהיגה פוליטית אשר לקחה מפלגה מתה והחזירה אותה לחיים, ובאופן טבעי מוקדש חלק ניכר מן הזמן שלה לענייני המפלגה.
אלא שזה לא מספיק. מיכאלי, ממש כמו רגב, התגלתה עד כה כפוליטיקאית מן הזן שעושה הרבה רעש אבל לא מסוגל להנהיג ולהניע משרד ממשלתי, וזה מנבא כישלון מהדהד בהצלת משרד התחבורה. מיכאלי, כמו רגב, עלולה להיזכר כהערת אגב וזה מאד חבל, אבל מה שהרבה יותר גרוע זה שמיכאלי מחממת את הכיסא שלה בדיוק ברגע הקריטי שבו כל התחבורה בעולם עוברת שינוי מהפכני, ואין לנו זמן לבזבז על טרמפיסטים שעסוקים בעצמם. לציבור הישראלי מגיעה שרת תחבורה שבאמת תחולל שינוי ותחלץ את משרד התחבורה הישראלי מעידן האבן.
עדיין לא מאוחר להתאפס ולממש את הבטחת הבחירות המרכזית של מפלגת העבודה, "להביא שינוי של אמת" למשרד התחבורה. זה קריטי מכיוון שכמעט כל נושא שקשור למשרד הזה זועק כרגע לשינוי, וכדי לבצע אותו נדרשים גיבוש מהיר ומעמיק של חזון שמבוסס על ידע ומידע, והכנת תוכנית אסטרטגית לעשור הקרוב לעיצוב עתיד התחבורה והבטיחות בדרכים בישראל. מירב מיכאלי יכולה להצעיד את ישראל אל עידן התחבורה החכמה והנקייה, החשמלית (והמימנית), המקושרת, המשתפת, הבטוחה והיעילה, וגם להציל חיים, לחסוך עשרות מיליארדי שקלים לאזרחי ישראל ולקדם את הכלכלה לרווחת כלל אזרחי המדינה. לחילופין היא עלולה להמשיך לעשות את מה שמירי רגב עשתה.
