הפעלת תחבורה ציבורית בשבת היא אחד המוקשים הפוליטיים הטעונים בישראל. לפיד מדבר, כץ מתנגד, וכנראה שדבר לא צפוי להשתנות
עם פתיחת מושב החורף של הכנסת, ב-14 באוקטובר 2013, הצהיר שר האוצר יאיר לפיד על רצונו לשנות את הסטטוס-קוו בעניין הפעלת תחבורה ציבורית בימי שבת. "במושב הזה נקדם חקיקה שתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצירי התנועה המרכזיים באזורים חילוניים", הבטיח השר בעמוד הפייסבוק שלו.
המטרה, לדבריו, היא הגשמת ערכים חברתיים. "זה לא נעשה כדי להתגרות בציבור הדתי, האוטובוסים לא יעברו בשכונות שלו", המשיך השר, "זה נעשה כדי שלא רק סבא עשיר יוכל להגיע לבקר את הנכדים שלו ביום שבת במונית או מכונית פרטית, אלא גם סבא עני יוכל לעלות על אוטובוס ולנסוע לבקר את הנכדים".
כדי לשנות את הסטטוס-קוו בענייני תחבורה יידרש לפיד לשיתוף הפעולה של שר התחבורה ישראל כץ, אשר מצהיר, מאז נכנס לתפקידו בשנת 2009, שיתנגד לכל שינוי שכזה. הנימוקים העיקריים של כץ הם חוסר רצונו לפגוע במצב הקיים ובציבור הדתי, והיעדר ביקוש משמעותי לשירותי תחבורה ציבורית בשבתות.
האם יצליח לפיד לשכנע את עמיתו לממשלה לשנות את דעתו ואת הסטטוס-קוו? ההצעה שהוא מעלה כעת, לפיה תופעל תחבורה ציבורית באזורים חילוניים ובהיקף מצומצם, עלתה בעבר פעמים רבות. הכנסת הקודמת, בתמיכה וגיבוי מלא של ממשלת נתניהו, אף דחתה הצעה דומה להפליא שהעלה ח"כ ניצן הורוביץ ביוני 2011.
השר, דאז, משה כחלון הציג לפני ההצבעה את עמדת הממשלה בעניין הצעת החוק של הורוביץ, והבהיר ש"כמובן שיש הרבה נימוקים (כמו) סטטוס-קוו ופגיעה ברגשות, ולכן הממשלה מתנגדת. אין שום צורך לשנות את הסטטוס-קוו".
האם באמת אין צורך לשנות את המצב הקיים?
למרות שהויכוח בעניין זה ניטש כבר יותר מ-60 שנים עד כה לא נמצאה תשובה או פתרון שיהיו מקובלים על הצדדים.
שורשי הוויכוח מגיעים עד לשנות הקמת המדינה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, קבע בשעתו את ההסדר הנהוג עד היום בענייני דת ומדינה במכתב ששלח (עוד לפני קום המדינה) לראשי הסתדרות אגודת ישראל.
באותו מכתב הוא הבהיר שבמדינה שתקום "יום המנוחה החוקי יהיה יום שבת", אך לבני דתות אחרות תינתן אפשרות לשבות ממלאכה ביום המנוחה הנהוג לפי דתם. עם זאת, באותו מכתב הוא לא פירט מה יהיו ההסדרים לפיהם תיושם הבטחתו, ולא התייחס כלל לנושאי תחבורה.
הסטטוס-קוו נוצר בפועל עם הקמת המדינה: באפריל 1949 הבטיח ראש הממשלה הראשון ש"שבת ומועדי ישראל יהיו על פי חוק המדינה חוקיים בישראל".
בשנות ה-50 החלה להופיע בהסכמים קואליציוניים הבטחה מפורשת לשמור על "הסטטוס-קוו", אלא שאותו "מצב קיים" מעולם לא הוגדר באף מקום באופן מפורש וחד-משמעי, וההסדר מעולם לא עוגן בחוק.
היות שהסטטוס-קוו נותר עמום וללא כללים ברורים, המריבות בין חילונים ודתיים לא איחרו להגיע, והן נמשכות עד היום.
היטיב לתאר את המצב המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט בדימוס מישאל חשין, בפסק דין שעסק בסגירת רחוב בר-אילן בירושלים לתנועה בימי שבת. "סטטוס-קוו 'נוסח ישראל' הוא מושג עמום, מעורפל וגמיש", הסביר. "האוחזים בו מזה ומזה ימשכו אותו, כל אחד לעברו הוא".
דבר אחד שבכל זאת התחדש הוא הוויכוח. אם בעבר המוקד היה דתי, הרי שבשנים האחרונות נוספים גם טיעונים חברתיים, ואלה מועלים גם על-ידי חברי כנסת חרדים. מי שמתנגדים לכל שינוי בגלל פגיעה בציבור הדתי עושים כיום שימוש בטיעונים שנשמעים כמעט סוציאליסטיים.
ח"כ משה גפני מסיעת יהדות התורה, לשעבר יו"ר ועדת הכספים, היה ממובילי הקו החברתי בדיונים שנערכו בעניין זה בכנסת הקודמת. ח"כ גפני הסביר שהפעלת תחבורה ציבורית בשבת תפגע בעובדים חלשים אשר ידרשו לוותר על יום המנוחה השבועי שלהם. "יצירת מעמד של עבדים", הגדיר גפני את תוצאות המהלך.
דיעה דומה אפשר למצוא גם אצל מי שמתנגד לכפיה דתית, למשל ח"כ שלי יחימוביץ' ממפלגת העבודה. "אם תהיה תחבורה ציבורית עם כל הפיח, הרעש והצפיפות של קווי אוטובוס כמו ביום חול", היא הסבירה בשנה שעברה בראיון בקול ישראל, "המון עסקים יפתחו בשבת, שלא נדבר על הנהגים שאני בטוחה שהם יהיו עובדי קבלן מנוצלים. כבר היום מועסקים 600 אלף עובדים בשבת, רובם בעל כורחם ובתנאי ניצול… המנוע לפעילות שבת כמו ביום חול הוא מנוע מסחרי, וכאן צריך לעצור (ו)לא להרוס את הציווי הסוציאלי הזה".
מאידך, גם התומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת מעלים טיעונים חברתיים.
השר לפיד, בעמוד הפייסבוק שלו, הסביר שאזרחים הנמנים עם השכבות החלשות אינם יכולים לרכוש מכוניות ולכן השבתת התחבורה הציבורית בשבת שוללת מהם את חופש התנועה.
טענה זהה העלתה ח"כ תמר זנדברג ממרצ, שיזמה בפברואר 2012 את פניית עיריית תל אביב למשרד התחבורה בבקשה להפעיל תחבורה ציבורית בשבת. בדיון שנערך בשנה שעברה בוועדת הכלכלה, הסבירה זנדברג ש"ל-40% מתושבי העיר אין רכב פרטי. זו סוגיה חברתית. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תושבים אלו נידונים להיות תקועים, כלואים ומוגבלים למרחק הליכה בלבד, בעוד שאזרחים שיש בבעלותם רכב יכולים לנסוע".
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה קיים פער עצום בשיעור הבעלות על כלי רכב בין העשירונים השונים. בעוד ש-94% ממשקי הבית בעשירון העליון מחזיקים במכונית אחת לפחות, בעשירון התחתון שיעור הבעלות הוא כ-21% בלבד. בעשירונים השני והשלישי עולה השיעור ל-39.7% ו-48.9% (בהתאמה) – נתונים נמוכים משמעותית מאלו של העשירונים השמיני והתשיעי, שבהם שיעורי הבעלות הם 84.6% ו-86.9%.
שני טיעונים נוספים שמעלים התומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, נוגעים לזיהום אוויר ובטיחות בדרכים. לאחר שנדחתה הצעתו בשנה שעברה, הסביר ח"כ הורוביץ כי הפעלת אוטובוסים בשבת תקטין את מספר המכוניות הנוסעות בכבישים ותסייע לצמצום הזיהום ולשיפור הבטיחות. "במצב הנוכחי, מאות אלפי מכוניות גודשות את הכבישים בשבת", כתב בגילוי דעת שפרסם אחרי ההצבעה במליאת הכנסת. "תחבורה ציבורית טובה רק תוריד את העומס והתאונות ביום המיוחד הזה".
כיצד אם כן אפשר לגשר בין עמדות הצדדים? השופט בדימוס חשין כתב בפסק הדין בעניין רחוב בר-אילן כך – "מה לנו שנדבר בסטטוס-קוו? נדבר באמנה, אמנה הנכרתת ביושר ובתום-לב. באמנה כל צד נותן וכל צד מקבל".
בצד של התומכים בתחבורה ציבורית בשבתות אפשר למצוא הצעות ברוח דומה. ח"כ זנדברג הציעה להגביל את פעילותם של בתי מסחר בשבתות בתמורה להפעלת תחבורה ציבורית.
מאידך, ביוני האחרון הציע ח"כ יעקב ליצמן מסיעת יהדות התורה להפוך את הסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה לחוק יסוד, שמעמדו הנורמטיבי גבוה מזה של חוק רגיל. הצעת החוק שהגיש אמנם נדחתה, אך אפשר לראות בדבריו סימן ברור להלך הרוח של חברי המפלגות החרדיות, שמייצגות את אחד הצדדים באותה אמנה החברתית שעליה דיבר השופט חשין.
"למה להתווכח כל פעם ולהתחיל לצעוק, להפגין, לעשות כל מיני מחאות נגד הסטטוס-קוו?", אמר ח"כ ליצמן במליאת הכנסת. "אני לא חושב, למשל, שמה שטוב היה לבן גוריון לא טוב לשרים אחרים היום".
