נהג הוכיח כי לא דיבר בטלפון נייד בזמן הנהיגה, ובעקבות זאת זוכה מכתב האישום שהוגש נגדו. אולם, בית המשפט לתעבורה נעתר לבקשת התביעה והרשיע אותו בעבירת אי-אחיזת הגה בשתי ידיים, לאחר שהנהג הודה שהחזיק בידו ברשימת קניות

לפני כשנתיים, ביולי 2012, נהג נ' בכביש מספר 70 מכיוון צפון לדרום. באזור כפר יאסיף עמדה ניידת משטרה ובה שני מתנדבים, כאשר אחד מהם חשב שראה את נ' מדבר בטלפון נייד בזמן הנהיגה.

כך תיאר המתנדב את מה שאירע: "לפתע ראיתי את הנהג נוהג ברכב… כשהוא אוחז בידו הימנית מול פניו טלפון נייד בצבע שחור. נסעתי אחריו, תוך שמירה על קשר מתמיד עם הרכב עד עצירתו". המתנדב דחה את טענותיו של נ', לפיהן כלל לא אחז בטלפון, ורשם לו דו"ח בגין דיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה.

נ' סירב להשלים עם הדו"ח שקיבל, וביקש להישפט. בבית המשפט לתעבורה בעכו הציג את פירוט השיחות של הטלפון הנייד, והוכיח כי בשעה שבה עצרו אותו המתנדבים לא נרשמו שיחות טלפון. השופט יעקב בכר מצא כי "גרסתו של המתנדב אינה נתמכת בגרסתו של המתנדב הנוסף אשר היה יחד עמו ברכב, ולעומת זאת גרסת הנאשם נתמכת בחלקה במסמכים שהוצגו על-ידו במהלך הדיון, ובמיוחד פירוט השיחות". לאור קביעות אלה, זיכה השופט בכר את נ' מאשמת דיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה.

עד כאן, סיפורו של נ' נראה כמו דוגמה (נדירה) לניצחון של האזרח הקטן במאבקו נגד הממסד. אלא שבמקום לזכות את נ' מכל אשמה, השופט בכר נענה לבקשת התביעה המשטרתית, והרשיע את הנהג בעבירה של אי-אחיזת הגה בשתי ידיים.

מתברר שכבר כאשר נעצר על-ידי שני המתנדבים, הציג נ' בפניהם פתק ובו רשימת קניות. כפי שנרשם בדו"ח, נ' הסביר למתנדבים כי "אני לא החזקתי טלפון ביד, אלא פתק קניות. אתה (המתנדב) זקוק לבדיקת עיניים, (ו)תרשום שהשוטר שלידך לא ראה את העבירה". בחקירתו הנגדית במשפט, חזר נ' על טענתו בעניין פתק הקניות: "עשיתי רשימה בבית לקניות… הסתכלתי על הרשימה… אמרתי לו (למתנדב) שלא דיברתי, ושהחזקתי פתק".

בנמקו את ההחלטה להרשיע את נ', כותב השופט בכר כי "אי-אחיזת ההגה בשתי ידיים לצורך עיון בפתק רשימת קניות, יש בכך פוטנציאל לסיכון תעבורתי ולהיסח הדעת והוא אסור על-פי דיני התעבורה… יש מקום להיעתר לבקשת המאשימה (התביעה) ולהרשיעו בעבירה של אי-אחיזת הגה בשתי ידיים". בעוד כשלושה חודשים ישובו הצדדים וייפגשו באולמו של השופט הבכר, כדי לדון בעונשו של נ'.

השופט בכר כמובן צודק: ראוי ומומלץ לאחוז בהגה בשתי ידיים בכל עת, וקריאת פתק – או כל חומר קריאה אחר – גורמת להיסח דעת מסוכן. אולם, האם קיים אינטרס ציבורי בניהול משפט פלילי נגד נהג שהחזיק בידו בפתק קניות? סעיף 34 י"ז לחוק העונשין קובע כי "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". סייג זה לאחריות הפלילית, הנקרא "זוטי דברים", חל בעניינו של נ' – וחבל שהשופט בכר בחר להתעלם ממנו.

למעשה, נראה שהחלטתו של השופט בכר להרשיע את נ' בעבירת אי-אחיזת הגה בשתי ידיים נועדה להשיג מטרה אחת בלבד: להפיס את דעת התביעה המשטרתית, שנאלצה לצפות בזיכויו של הנהג מעבירת דיבור בטלפון נייד בזמן הנהיגה.