לפני כמה שנים, בעת טיול ג'יפים אל מעיין קטן, נסענו בערוץ נחל זורם ופראי. טיפסנו על סלעים ועל בולדרים בוגדניים, או, בקיצור, על שביל 'רשע' שמתאים לג'יפים חסונים.
במקומות הנחוצים פסע אחד מאיתנו כמכוון לפני הג'יפים, וסייע לנהגים לתמרן בין הסלעים.
לאחר טלטולים רבים טיפסנו על המעלה האחרון והתפרסנו, בנהמת מנועים, על רחבה קטנה ליד המעיין.
שם, ברגיעה מוחלטת, ישב בדואי ועסק בדליית מים מהמעיין. באמצעות דלי הוא מילא מים לתוך חבית, ואילו זו ניצבה על… טנדר סובארו.
הסובארו, חבוט מכל הכיוונים, טנדר קטן בעל הנעה כפולה, נראה אדיש לג'יפים החסונים שסביבו. לאחר כמה מילות ברכה התפרצה הסקרנות. שאלנו את הבדואי: איך הגעת לכאן עם הסובארו החבוטה?
הבדואי, אפוף בשלווה, המשיך למלא את החבית, חסך במילים והצביע על השביל שממנו הגענו. איך יכול להיות? שאלנו אותו, עם הג'יפים שלנו בקושי הגענו.
הוא המשיך למלא בשקט את המים ואמר: "נכון, באמת קשה, פעם הייתי מגיע לכאן פעמיים ביום עכשיו אני מגיע רק פעם ביום. קשה"
נזכרתי בבדואי החביב עת חילצתי מתוך אגם בוץ, סמוך לתל גזר, מכונית סיטרואן נאה. משפחה ישבה בתוך המכונית בייאוש מוחלט. אב המשפחה הסתובב חסר אונים ורגליו מבוססות בבוץ. לאחר שחילצתי את הרכב, והוא עמד על שביל מבטחים, שאלתי אותו מדוע נכנס עם מכונית כזאת לשביל בוצי?
הוא ענה לי: "שטויות, זה בשבילי כמו ג'יפ. זה רכב חברה".
יותר ויותר אני נפגש ברכבי חברה בשבילים שמתאימים לג'יפים. נהגיהם "נועזים", חסרי אחריות, נכנסים לשבילים שלא מתאימים לרכבם. שוקעים, הורסים ולעיתים גם "שופכים" מנוע.
לא כל שביל קק"ל מתאים למכונית נוסעים, ודי באבן אחת בולטת בשטח כדי לבקע אגן שמן. כואב הלב לראות את הזלזול.
לכל הנהגים ה"נועזים" הרכובים על רכבי חברה אומר כך: דחילק חברים, אבירי ההייטק, קצת התחשבות. מצבנו הכלכלי מאפשר לנו לרכוש במקרה הטוב רק מכונית יד שניה מליסינג, והכוונה שלנו היא לקנות מכונית במצב טוב ובמחיר סביר. אז בחייכם, תשמרו על הרכבים. אם לא בשביל החברה לפחות בשבילנו.
אגב, מוזר ככל שזה נשמע, את חלקיו הקשים של המסלול עדיף לצעוד ברגל. לא רק למען הבריאות של המכונית, אלא בעיקר למען זאת שלכם.
