לפני שנים רבות-רבות, בטרם שלטה המלכה קורונה על הארץ, שלטו בה הפקקים. המוני העם עמדו אז בשורות ארוכות-ארוכות, ספונים בתוך מכוניותיהם הנוהמות, גודשים את האוויר בגזי-חממה ריחניים ומקללים בכל פה את המאניאק שעוקף מימין ונדחף לפניהם. מחקר סטטיסטי מדומיין העלה אז שהנהג הממוצע מבלה כ-67.35% משנות חייו במרחק 118 מטרים מרמזור אדום פלגמט.
כדי להבהיר עוד יותר את כוונת הדברים אתיר לעצמי באופן חריג להביא דברים שכבר כתבתי פעם כאן, באתר הזה ממש, בחודש מרץ של השנה שעברה: "פקקים לכביש הם כמו קקי של כלבים למדרכה: לא משנה איפה תלך, איך תלך, לאן תלך, מתי תלך – תמיד תמצא עת עצמך דורך בתוך אחד שכזה. למען האמת, כבר מזמן ראוי היה להדביק לפקק תנועה את השם "פְּקָקִי". רק הבדל אחד יש בין פקק לפקקי של כלב: כאשר מדובר בקקי-כלב, קורה לעתים שאיש מנומס עם שקית פלסטיק אוסף את הקָקִי לתוך השקית ומשליך לפח הקרוב. בפְּקָקִי בכביש זה לעולם לא יקרה, אף שפְּקָקִי-כביש מגעיל ומסריח לא פחות מחרא של כלב".
וכך, יום אחד בעודי תקוע בעיבורו של מגה-פקק, עלה רעיון במוחי: אנסה למצוא את מכונית-הבועה המושלמת. את חולצת הפקקים המוצלחת ביותר. זו שהיא כה נוחה, כה מפנקת וכה מנתקת את נוסעיה מן העולם האכזר שסביבם עד שהם ממש מצטערים כאשר הם מגיעים ליעדם ונאלצים לצאת מן המכונית.
המכונית הראשונה שנתבקשה להוכיח לי את יכולותיה המנתקות הייתה מרצדס S קלאס – יצירה מוטורית מרשימה ביותר שאכן ניתקה אותי לשעות רבות ונינוחות מן הסביבה. ימים ספורים אחר-כך הגיעה המלכה קורונה, והחיים השתנו לבלי הכר. שאיפתי להמשיך ולחפש אחר "הבועה המוטורית המושלמת" יצאה לחל"ת. ננעלנו בבתים ובמסכות, והכבישים היו ריקים כמו ביום כיפור.
קשה לבדוק חולצי פקקים בהיעדר פקקים. אז גם אני יצאתי לחל"ת. לא מכבר נדמה היה לכמה שבועות שגם הדוד COVID נטש אותנו (בינתיים הסתבר שרק הלך לחטוף תנומה מרעננת…), ואני ניצלתי את הטיים-אאוט הזה ואת חידוש הפקקים כדי לנסות עוד אחת מן הטוענות לכתר "חולץ הפקקים המושלם": לקסוס 500-LS היברידית. לימוזינת הדגל של לקסוס, שעברה לא מכבר מתיחת פנים וריענון.
בנסיעת ההיכרות עם הגרסה הקודמת (LS דור חמישי) זכיתי לבקר בהיכל הקודש של המפיק והבמאי ג'ורג' לוקאס (אבא של "אינדיאנה ג'ונס") שניצב בחצר חוותו שבפאתי סן-פרנסיסקו. משם יצאו מכוניות המבחן לדרכן, ועד שהן הגיעו הורשינו לעפעף בעיניים מעריצות מול ארונות הזכוכית שהכילו את כלי הקודש: השוט של אינדיאנה, האקדח של אינדיאנה, הפנקס של אינדינה וכמובן המגבעת של אינדיאנה. במו-עיניי יכולתי לספור את כתמי הזיעה שהוא הותיר על שולי מגבעתו! הו, איזו התרגשות…
חשבתי על-כן כי מטעמי נימוס וכבוד ראוי שגם עם ה-LS שלאחר מתיחת הפנים אסע לבקר באתר מקודש. ליד הכותל אין חנייה, לכן חשבתי שיהיה זה נאה לגרור את הלקסוס להר מירון, כדי להשתטח קצת על קיברו של רבי שמעון בר יוחאי. גם כדי להציץ באתר האסון, וגם מתוך תקווה נסתרת שאולי הקדוש יעזור לי להיפטר מן האקזמה שבין בהונות רגלי השמאלית. אומרים שיש לו לחש-בחש לכל נגע ומחלה.
נתחיל עם קצת פרטים עיצוביים וטכניים. לקסוס היתה ידועה בעבר כמכונית בעלת עיצוב סולידי להפליא. כמעט מצטנע. "הצנועה הידועה" כיניתי אותה אז בחיבה עמוקה. במהלך השנים ננטשה הצניעות, ובמקומה באו עיצובים חדים, קולניים, כמעט בוטים. וכך גם לאחר מתיחת הפנים: חרטום חד-קווים, לוע ענק ומרהיב בתלת-המימדיות המתוחכמת שלו, עיניים מלוכסנות של טורף וכונסי אוויר של מפציץ. הצדודית הרבה יותר רגועה, אך עדיין משדרת מידה של ספורטיביות. הירכתיים רגועים ממש.
המנוע הפעם היברידי. 359 כוחות סוס, תיבת הילוכים ייחודית (שילוב פלנטרי ורציף, לא מעוניין להסביר…) בת 10 הילוכים ומבריקה ממש. 0 ל-100 ב-5.4 שניות, מהירות מרבית 250 קמ"ש כמקובל. והכל שקט, חלק, רגוע, מרשים.
יצאנו לדרך. אני, ומטען מלא של נוסעים (כלומר שלושה). הוספת נוסע רביעי הייתה גוזרת צפיפות אוכלוסין מאחור. זו לא מכונית שנועדה להפגיש את הכתפיים של נוסעיה. יש אמנם "מושב-ילד", או נכון יותר שרפרף-ילד, אם מקפלים את משענת היד שבין צמד הכורסאות מאחור, אך עדיף לא לנסות זאת. גם לטובת הילד, וגם כי בתוך המשענת הזאת טמון טאבלט בקרה המאפשר שליטה כמעט בכל מה שמתחשק. מושבים, חלונות, מערכת קול, מיזוג, חלונות ומי יודע מה עוד.
עם פתיחת דלת הנהג גילה המושב נימוס מופלג והתחשבות חיונית, והחליק אחורנית כדי לאפשר גלישה נינוחה לתוכו. גם ההגה התרומם קמעה כדי שהכרס לא תסבול מחיכוך מעליב, ומול עיניי זהר צג ענק (12.5 אינטש) שהוא בעצם האדון האמיתי כאן. אני (כלומר הנהג) רק ממלא את הוראותיו, ולעתים גם תוהה מה הוא רוצה מהחיים שלי. על ההגה וסביבו – גודש של כפתורים, מתגים, לחצנים וחוגות, שלא ספק יעניקו אתגר מעניין לעקומת הלמידה שלי. לשם שינוי מבורך, משטח המגע שבעבר שלט בכל תפקודי המכונית, הורד בדרגה והעביר לא מעט מסמכויותיו לכפתורים שסביב הצג המגודל.
הנוסע שישב לצידי לא זכה לקבלת פנים כה מנומסת. הוא די חסון וגבוה – לא אקסטרה-לארג' אבל בהחלט לארג' – אך המושב שלו לא הואיל לזוז אחורנית בנימוס כדי לקבל את פניו ואת ישבנו. השתחלותו פנימה נזקקה – איך לומר בעדינות? – לקצת כישורים אקרובטיים. זווית הפתיחה של הדלתות הקדמיות כה נדיבה עד כי נדרשו השתרבבות וקידה עמוקה וארוכה כדי שידו תגיע אל הדלת הפתוחה ותטרוק אותה. טעות ארגונומית מפתיעה.
קודקודי היושבים מקדימה מצאו את עצמם קרובים קצת יותר מדי אל גג המכונית. עוד שגיאונת ארגונומית, אם כי הפעם יש לה סיבה מוכרת ונפוצה: הרצון העיצובי ליצור למכונית צדודית נמוכה וספורטיבית. לא אסון, אבל עוד שניים-שלושה סנטימטרים של מרחב-ראש היו מועילים לתחושת הרווחה. צמד נוסעי המושבים האחוריים צנחו אל חיק מושביהם, הורידו את המסעדים לתנוחת "ביזנס קלאס", וקולות הנחירה שלהם היו הרעש היחיד שנשמע במכונית גם כאשר היא כבר דהרה צפונה במהירות שאני מכחיש.
מסקנת ביניים: זו מכונית אשר בניגוד לכנסת, למשל, מעדיפה את יושבי המושבים האחוריים. המיניסטר ומנכ"לו ישבו בה בנדיבות של ליל-הסדר. הנהג ושומר-הראש – טיפונת פחות.
בדרך צפונה זימן לי מזלי הטוב, פיסת כביש ראויה בהחלט לסחיטת המצערת. סלול היטב, די ריק, מפותל מבלי להידרדר לסחרורי מיקי-מאוס של רכבת הרים. בדיוק הכביש המתאים ללימוזינה רחבת-ידיים ועתירת כוח שהנוהג בה מבקש "לבחון את יכולות מכוניתו". כלומר – להתפרחח קצת. ביקשתי בנימוס סליחה מנוסעי, ולחצתי. והופתעתי. ואפילו די התמוגגתי. גם ללא שימוש בכפתור "מצב ספורט", ועוד יותר לאחר שלחצתי עליו, הלקסוס המגודלת דהרה במעלה הכביש המתפתל באורח מרשים עד מרשים ביותר. גיר ומנוע עבדו בהרמוניה מוחלטת, ההנעה האחורית הוסיפה קצת לחדווה (או שכך רק היה נדמה לי), והכל במהירות מרשימה, בתחושת בטיחות מוחלטת, ללא דרמות, ומבלי להפריע יותר מדי את מנוחת הנוסעים. אפילו נהמה נעימה לאוזן ולאגו השמיע למעני המנוע. לא פשוט ליצור מכונית-פרימיום שתדע לעשות את כל זה בנינוחות כה בולטת.
זולת השתטחות על הקבר הקדוש במירון, היה לנו עוד יעד אחד: "צומת החביתה". זה שם המקום כמעט באופן רישמי. כביש 77, מול טורעאן, לא רחוק מצומת גולני. בשולי כביש צדדי הפונה למחנה שמשון ניצב צריף מט לנפול ומעליו שלט ענק: "צומת החביתה". כאן, כמה מפתיע, עושים חביתות. בלחמניה. עם כל מיני תוספות. עולה תשע שקל. והטעם? חביתה. זול, אכיל, שמיש. למען האמת התור לחביתה היה מעניין הרבה יותר מהחביתה עצמה: משאיות, מיכליות, חיילים, טנדרים, טרקטור אחד, שתי ניידות לפחות. וכולם עומדים עם האף בתוך הלחמניה ולועסים. הלקסוס בלטה שם כמו סנונית ראשונה של ג'נטריפיקציה.
המשכנו. כלומר כמעט המשכנו. הלקסוס סירבה להתניע. אולי רצתה עוד חביתה, או נהנתה להתנשא על כל שאר כלי הרכב בסביבה. עוד כמה ניסיונות והיא נענתה. כנראה גליץ' ב"קודנית", ב"איתורן", או שאר ההתקנים המעצבנים שנשתלים ברכב, לדרישתן הטרחנית של חברות ביטוח בישראל.
ואז הגענו לאתר הקבר במירון. גיבוב מזעזע ומוזנח, מכוער וקבצני, שנראה גם הוא כמו חביתה. אבל חביתה שנפלה מתוך הפיתה ותריסר קבצנים רקדו עליה. זהו מקום המשווע לבולדוזר חביב, עדיף די-9, שיישר אותו עד עפר. ואין זה מפליא כלל שאלוהים שפך עליו את חמתו לא מזמן.
בדרך חזרה חיפשנו פקקים דשנים כדי לבחון את נוחיות השהייה בפקק עם הלקסוס הזאת. זו הרי היתה המטרה. מצאנו אותם ללא קושי. ולהלן הממצאים, ותחילה כמה מגרעות קטנות (כי ממש גדולות – אין):
סבך הכפתורים, הלחצנים, הסוויצ'ים והשמיצ'ים: לא תמיד היה ברור לי האם ידיי המשוטטות תוך כדי נהיגה הפעילו זה עתה את בקרת השיוט, בחרו תכנית מסאז' במושב, או הוסיפו קצת צלילים עמוקים באיקוולייזר של מערכת הקול… מכונית המבקשת להצטיין בנוחיות צריכה גם להצטיין בנוחיות-תיפעול. למרבה הצער, זו מחלה בה לוקים הרבה יצרנים, המתחרים ביניהם גם בכמות הגאדג'טים שהם מעמיסים על מכוניותיהם.
מערכת בקרת השיוט: למרבה הצער, מהנדסי לקסוס החליטו כי מערכת בקרת השיוט במכונית הזאת לא תוכל לשוב ולנוע כאשר היא בעיבורו של פקק מזדחל. כל עוד המכונית שלפניה נעה, הלקסוס תעקוב בקפידה. כאשר המכונית שלפניה תעצור, גם הלקסוס תעצור. אך היא לא תדע לשוב ולזוז כאשר המובילה תזוז. הנוהג בה חייב ללחוץ לחיצונת על הגז כדי שהיא תואיל לשוב ולעקוב. חבל. כמה מן המתחרות דוקא יודעות לעשות זאת, וכך מקילות מאוד על ההתנהלות בפקק זחלני.
מערכת שמירת נתיב: זו המערכת המתריעה ואף יודעת לתקן בכוחות עצמה סטייה מנתיב (בכבישים מסומנים היטב). בלקסוס המערכת הזאת קצת כוחנית מדי לטעמי. יותר מדי רצון משלה יש לה. את רוצה לתקן את דרכי? בבקשה. רוצה להתווכח עם הנהג? אל תגזימי. זה לא נעים. וגם זו בעייה שמוכרת ממכוניות אחרות, אך כאן היא בולטת קצת יותר. ברוך השם, יש כפתור המבטל את המערכת, וזהו אחד הכפתורים הראשונים עליהם אני לוחץ, וכך חוסך לעצמי כמה קפצוצי הגה מטרידים וויכוחים מיותרים עם רובוט שתלטן.
מערכת תצוגה עילית: האמנם אין?? באמת? או שאולי לא הצלחתי למצוא את הסוויץ' המפעיל אותה? זה אולי "אקסטרה" הניתן לרכישה? אם ממש אין – זה חבל.
תא מטען: קצת קטן מן הצפוי. רציתם היברידי? זה המחיר. גם הסוללה דורשת מרחב מחייה. הנחמה תבוא בתחנות הדלק, ובשקלים. זהו. תמו הטרוניות ואפשר לעבור למחמאות.
נוחות: מאחורה – מוחלטת. מרחב מחייה מעוצב למהדרין ונדיב עד בלי די. שתי הכורסאות רכות, עמוקות, מפנקות, מתכווננות חשמלית, וצוללות בנדיבות לתנוחת "מחלקת עסקים" כולל הדום רגליים מתרומם. קשה לא להירדם מייד. מקדימה – קצת פחות מרחב מחייה, בעיקר כלפי מעלה. הכורסאות לא נופלות מאחיותיהן שמאחור אך כוללות גם מערכת עיסוי חביבה מאוד (למה לא גם במושבים האחוריים?)
רעש: אין. פשוט אין. היברידי, בידוד מוצלח, מנוע לחשני, איטום מושלם. שקט. דממה. כיף. ומערכת-קול של אולם קונצרטים. מארק לווינסון עם שני תריסרי רמקולים. (לו רק הייתי מגלה איך מעבירים ל"קול המוזיקה"…). וכאשר מדרבנים את הגברת לדהירה, נעתר המנוע ומשמיע את הקולות המקובלים, ללא שמץ של זיוף. כלומר, לא רק האוזניים אלא גם האגו מקבל מסאג'.
נהיגה: נוחה, מהירה להפליא, נטולת דרמות לחלוטין. מעל 500 קילומטרים של נהיגה ביום אחד לא העלו על מצחי אפילו טיפה אחת של זיעה. למרות הפקקים, למרות כבישים מחורבנים, למרות קטעי נהיגה שובבים. ושלל מצלמות המכסות את המכונית מכל עבריה מאוד מסייע להתרגל לממדיה המרשימים של ה- LS-500h (5.23 מטרים).
מחיר: קצת בושה להתייחס למחיר במכונית מן הזן הזה. כמאמר החידוד הידוע – "מי שמתעניין במחיר, זו לא המכונית בשבילו". ובכל-זאת: ה- LS-500h זולה בהרבה מכמה ממתחרותיה בצמרת. וההפרש יכול להגיע גם ל-200 אלף שקל.
סיכום קצר: מאוד נעים לשהות בלימוזינה הזאת. גם בנסיעה, גם בפקק, גם בעמידה. כמו בכורסה ביתית, כמו בחופשה, כמו במקום רחוק ומבודד. לו אני היצרן, הייתי מצרף לכל מכונית זוג נעלי-בית מסוגננות שימתינו ליושבים מאחור מתחת למושב שלפניהם (ולנהג – זוג נעלי SPARCO… בתקווה שיבין את הרמז, וכדי שלא ייעלב).
ואיך היא כחולצת פקקים? יש כמה טובות ממנה, אין הרבה טובות כמוה.
