בעצם, אאודי Q8 לא שייך לכאן. כלומר, לא שייך לאסופת הסקירות המבקשות לגלות את בועות-הכביש המושלמות. אלה המפנקות ביותר. אלה שההתנהלות עימן במרחב הפקקי של ישראל הוא הנוח ביותר. אותן מכוניות שעימן אתה לא רוצה להגיע ליעד כדי שלא תיאלץ להיעקר מן התא המבורך שמבודד אותך מן העולם האכזר, ולשוב ולהיבלע במציאות העצבנית, המיוזעת והמעצבנת. כבר התארחתי בחיקן האוהב של מרצדס S ו-לקסוס LS, צמד לימוזינות כביש נשיאותיות וגדושות דאגה ותפנוקים לנוסעיהן. עתה הגיע תורה של אאודי Q8.

Q8, לפחות לכאורה, לא שייך למשפחת הזאת. A8 מתאים יותר (אולי גם אליו נגיע בעתיד, בתקווה שאאודי לא תתייאש מייצור מכוניות סדאן). Q8 הוא כאילו SUV כזה, כמו שאומרים. עם גזרת פנאי-שטח ורמזים שהוא גם לא יתבייש לנטוש את האספלט כדי להעלות אבק באיזה שביל, רחמנא-ליצלן. אבל הוא אאודי, והוא ענק, והוא מרווח, והוא חזק, אז למה לא…

5 מטרים אורך, 2 מטר רוחב, גג קצת קמור בסגנון עדות ה-SUV חמישה נוסעים (עדיף ארבעה), 3 ליטר מנוע טורבו-דיזל, 8 הילוכים, 290 סוסים, 61 קג"מים, 0-100 ב-6.5 שניות, 250 קמ"ש מקסימום. כ-750 אלף שקל. ובזאת גמרנו עם המספרים. המכונית שנמסרה לי לבנה. אין רגוע ממכונית לבנה. זה לא הפריע לבני-אדם לנעוץ בה עיניים אכולות קינאה. כנראה יש משהו כריזמטי בנוכחות שלה. חרטום עז שמשדר "don't fuck with me" וחמוקיים עגלגלים שזורמים עד אל האקזוז.

שאלתי את אנשי אאודי אם מותקן נווט במכונית. אמרו – "אין. תשתמש בווייז". אוי-וייז-מיר. אני לא מת על וייז, ובעיקר שונא לחבר טלפונים למחשבים שאני לא מכיר. לא נורא. נסתדר. בני, שישב לצידי, פרט בזריזות על שלל קלידי, כפתורי ומסכי המכונית, וקול ענוג של גברת עם מבטא בריטי אצילי מילא את חלל הרכב: "In two hundred meters take the first exit". כלומר, האיש מאאודי טעה. יש בהחלט נווט "בילט-אין", אבל אנגלי. ונראה שהוא אפילו מתמצא לא רע בכבישי ארצנו (שהטובים בהם נבנו במקור על-ידי נתיני הוד מלכותה). שוב ושוב כפיתי עליו מסלולים שונים ומשונים רק כדי להתענג שוב ושוב על קולה האוקספורדי של הגברת מן הנווט. נוכחותה המלכותית גם השביחה עד מאוד את תחושת הניתוק מן המזרח-התיכון המאובק, והלא זה מה שחיפשתי.

שקעתי במושב הנהג ומייד ידעתי כי בעוד כמה דקות ארגיש ממש בבית. ככה זה עם הארגונומיה של אאודי (ושל יצרנים גרמניים בכלל): שלוש דקות של קללות על קשיחותו הרודנית של המושב, ואז שבועה חגיגית שלעולם לא אשב על מושב אחר. אני מכיר אנשים שבמקום ללכת לכירופרקט עושים סיבוב באאודי שלהם וחוזרים הביתה עם גב זקוף.

התרשמות ראשונה מן הנהיגה בעיר: על אף הממדים הדשנים קל להסתדר עם Q8 ברחובות עיר צפופה. ראות טובה ומערכת מצלמות ומראות היקפיות מקלות על המלאכה.

התרשמות ראשונה מן הנהיגה בכביש החוף: פשוט כיף לנהוג באוטו הזה. תנוחת הישיבה, תחושת ההגה, תגובת המנוע (אף שלמרבה הפליאה מורגשת השהיית-טורבו קצרצרה), זמינות הכוח ושיכוך פגעי הכביש – מרשימים.
בעצם, Q8 פשוט לחשש לי באוזן שהוא יודע הרבה יותר. שיש לו מה לתת גם בכבישים פחות מייגעים מכביש החוף. מעניין. האוטו הזה, שלכאורה נמסר לי כדי שאבדוק עד כמה הוא מפנק את נוסעיו, החל את מלאכתו בהתחנפות אל הנהג דווקא. מעניין.

אז הוריתי לגברת נווט להוליכנו אל היעד הבא: עין-חוּד. זהו הכפר ביערות הכרמל שבו גרים פליטי עין-הוד. ב-1948 הם נמלטו/גורשו מבתיהם, וכשוך המלחמה לא הורשו לשוב אליהם. געגועיהם לכפר הולדתם הביאה אותם להתיישב מנגד ושם הקימו לעצמם את עין-חוד. הנווטת צייתה, יצאנו לדרך, ו-Q8 החל לחשוף את כישוריו ואת שריריו. כבישי יער מתפתלים, מעט תנועה, הנעת קוואטרו, מצב "ספורט", הגה מדוייק. בפירוש תענוג. מהיר, יציב כקטר, לא מתרגש, מפתיע רק לטובה.

ואיך מרגישים הנוסעים? לא יודע. אין לי נוסעים. רק בְּנִי לצידי, והוא מחייך.

המשכנו ליהנות מכל רגע ומכל פנייה נעימה, נענים בצייתנות להוראות שזרמו אלינו מן העלמה הבריטית. חלפה שעה, חלפו שעתיים, אנחנו בכבישים שמעולם לא ראיתי, ועין-חוד לא נראית באופק. אבל אין מה לדאוג. אני אמנם נווט מחורבן להפליא ומכיר את קטלוניה יותר טוב משאני מכיר את הגליל. אבל הנווטת מדברת בשכנוע פנימי עמוק כל-כך. והיא גם אנגליה. היא בטח יודעת מה היא מדברת, לא?

לקראת תום השעה השלישית, כאשר נדמה היה לי שאני רואה באופק את הר אררט, עצרנו בצד הדרך לבדוק. מסתבר שנציגת הממלכה המאוחדת לא ממש מעודכנת במצב הגיאו-פוליטי השורר באיזור. היא כיוונה אותנו ביעילות, בנימוס ובביטחון מוחלט, לכפר עין-הוּר בסוריה. קצת צפונית לדמשק, לא הרחק מן הגבול בין סוריה לבין לבנון… אופססס. למרות הפיתוי החלטנו לוותר.

חזרנו לגוגל-MAPS ותוך שעה-שעתיים הגענו בשלום הביתה. מה רע? גם נהנינו וגם זכינו להכיר חבלי-ארץ שלא ידענו על קיומם. חשוב להבהיר כי זולת הטעות הגמדית הזאת, הגברת נווטת היתה ממש בסדר.
למחרת – שוב הגלילה. הפעם, עם מכונית גדושת נוסעים: אחד משורר, אחד עורך-דין, אחד ארכיטקט, ואחד (אני) חולה הגה. כל מה שצריך להרפתקה לוהטת בג'ונגלים של עמק יזרעאל ובפסגות הרי הגליל התחתון.
כמה מלים על עיצוב-הפנים. גם מקדימה וגם מאחור האאודי הזאת שבה ומוכיחה כי לעיצובי אאודי קשה למצוא מתחרים. אלגנטיות טובת-טעם, דייקנות יקית, איכות מופלגת של הרכבה ושילובים נפלאים של עור ומתכת, יוצרים מרחב פנימי פשוט יפהפה.

הבעיה שלי עם גודש מטורף של אביזרים, עזרים, מתגים, נוריות, חיישנים וכפתורים היא עניין עתיק. אבל הוא הולך ומחמיר עם השנים. גם סביבת הנהג ב-Q8 סובלת מן המחלה הזאת. שני מסכים מגודלים וכמיליארד שמיצ'יקים (ספרתי) סביב ההגה, לוח המחוונים, מערכות הקול, כיוונון הכיסאות, מיזוג האוויר ועוד מי-יודע-מה – הם לדידי די מטרד. וברדת ההחשיכה, כאשר נדלקות כל נוריות ההפעלה, ההתרעה, המידע, והניווט, הקונסולה המרכזית נראית כמו ליל סילבסטר בהונג-קונג. יש בטח אנשים שאוהבים את זה. אני מתחיל לצרוח. אולי אציע ליצרני הפרימיום שיחייבו להפעיל את מכוניותיהם עם צוות של שני אנשים. כמו מטוסי קרב: אחד נהג, ואחד נווט. או נכון יותר – מפעיל מערכות.

מרחב המחייה במחלקת הנוסעים נדיב באורח מעורר כבוד. גם אם היושבים מקדימה ישגרו את מושביהם אחורה ככל יכולתם, יוכל צמד שחקני כדורסל במושבים האחוריים לפשוט את רגליהם למלוא אורכם ללא בעיה. גם ליושבים מקדימה לא חסר מקום נינוח. אך לנוסעים ב-Q8 אין שלל פינוקים שיכול להתחרות עם ההיצע של לימוזינות-על. לא מסאג', לא שלל מצבי כורסה, לא מסך טלוויזיה או פיקוד, לא התחכמויות של תאורה, ובעצם גם לא כורסאות עמוקות ורכות, או תנוחת ביזנס-קלאס מיטתית. יש צמד מושבים נוחים, מרווחים, יעילים וחכמים, במיטב המסורת של אאודי.

תחילה מיהרנו אל כלא הגלבוע. אני התעקשתי לבדוק – לפני שאנחנו מתחילים להסתובב באיזור – האם בשדות המקיפים את הכלא עדיין מסתובבים אסירים נמלטים המחפשים שוטרים שיתפסו אותם, או מחפשים טרמפים. לא היו. אבל דומני שהצלחנו לעצבן קצת את שומרי הכלא.

עלינו לגלבוע, עלינו להר תבור, ולבסוף עלינו גם לירושלים. היה הרבה כביש. היו גם לא-מעט פקקים. לא היו תלונות. לא מקדימה ולא מאחור. דומני כי מערכת הקול המבריקה סייעה והשביחה את השהייה במכונית.

האם Q8 הוא חולץ פקקים מוצלח? האם הוא אכן מבודד את יושביו מן הכאוס התחבורתי המשתרע מעבר לחלונותיו? כן, ולא.

כן – כי הוא נוח, שקט, גבוה ומרווח. כן – כי נוסעיו יגיעו ליעדם ביעילות, בנעימות, בבטיחות ובשקט מבורך.

לא – כי אין בו את אווירת האולטרה-לוקסוס והתפנוקים שיש בלימוזינות-על. נוסעיו לא יוכלו לעצום עיניים מצועפות ולחלום שהם מיניסטרים, סלבריטאים או סתם טייקונים מדושנים.

אבל חשוב לזכור כי Q8 ישאיר בכיס בעליו את הפרש המחיר בינו לבין כמה ממתחרותיו: כמה מאות אלפי שקלים. גם זה שיקול.

אני – כלומר הנהג – נהניתי מכל רגע. גם בפקקים. גם בכבישים. נהניתי כי Q8 מאוד מהנה לנהיגה, ואפילו עתיר יכולת ספורטיבית הרבה מעבר למקובל במשפחת ה-SUV. חשוב לדייק: לא מדובר במכונית ספורט חורכת מסלולים. אבל בהחלט מדובר במכונית שגם הענקת חדוות-נהיגה לנוהג בה, ניצבת לנגד עיניה. ועל כך – תודה, בשמי ובשם כל אחיי האוחזים בהגה.