בכיר במשרד התחבורה במסר לרוכבי אופנועים: אתם מסוכנים, אתם מסכנים את עצמכם, אתם יוצרים סיכון בלתי נסבל להולכי רגל – ובמקום אופנועים אתם יכולים לעבור למכונות מעופפות. "חלק גדול מתאונות האופנועים הוא תאונות עצמיות", מבשר הבכיר, שבוחר להתעלם מהתרומה של משרדו ליצירת בעיות הבטיחות של הרוכבים

בכיר במשרד התחבורה במתקפה נדירה וחריגה נגד רוכבי דו-גלגלי: הרכיבה על אופנועים מסוכנת לרוכבים עצמם ולהולכי הרגל, וגם אם יש לרכיבה יתרונות כלשהם בצמצום הזיהום והפחתת עומסי התנועה – אין בכך כדי להצדיק את הסיכון. ואם לא די בטענות אלה, הבכיר מציע לרוכבים – במפגן של ציניות שאמור כנראה לחזק את טענותיו – לעבור מרכיבה על אופנועים לטיסה במכונות מעופפות. יתכן שמי שקורא את הדברים יחשוב כי מדובר בטקסט אשר פורסם לקראת ה-1 באפריל, אך דברי הבכיר פורסמו באופן רשמי, והם רציניים לעילא.

תחת הכותרת "אי-בטיחות בנסיעה ברכב דו-גלגלי", מתייחס זאב שדמי מיחידת המדען הראשי במשרד התחבורה לטענה שמעלים רוכבים רבים, ולפיה תאונות אופנוע רבות נגרמות באשמת נהגי מכוניות. "חלק גדול מתאונות האופנועים הוא תאונות עצמיות", כותב שדמי, "(ו)ניתוח אופן נהיגת אופנועים בכבישים עירוניים מצביע על תרומה גדולה של רוכב האופנוע לתאונה". לדבריו, גם אם הגורם לתאונה הוא נהג מכונית, "הזכאות של (הרוכבים) ההרוגים לכל היותר תונצח על מצבתם".

במאמר של שדמי אפשר למצוא כמה נתונים סטטיסטיים, שאינם חדשים אך עשויים להותיר רושם רב על קוראים שאינם רוכבים. "שיעור בעלי האופנועים המבוטחים בביטוח חובה שנפגעו בתאונת דרכים, על-פי רישומי דמי הביטוח ששולמו בפועל, היא כ-24% מכלל המבוטחים בקבוצת הגיל 16 עד 25. על-בסיס ממצא זה, ניתן להעריך כי ההסתברות הסטטיסטית המחושבת של צעיר בקבוצת הגיל הזו 'לשרוד' כרוכב אופנוע פעיל במשך חמש שנים רצופות ללא פגיעת גוף היא רק 25%".

בהמשך גם תוקף שדמי רוכבי דו-גלגלי שמסכנים את חייהם של הולכי רגל: "נסיעה הפקרותית – כן, אין מילה אחרת – של רוכבים על מדרכות, מהווה סיכון בלתי נסבל להולכי רגל". בעניין זה ראוי לציין כי שיעור התאונות הקטלניות שבהן נהרגים הולכי רגל כתוצאה מפגיעת אופנוע (שנוסע על מדרכה) זניח, לעומת מספר התאונות שבהן פוגעות מכוניות בהולכי רגל. למעשה, מומחי בטיחות מסכימים כי אחת הבעיות העיקריות כיום היא פגיעת קורקינטים ואופניים חשמליים בהולכי רגל – תחום שעל הזנחתו ארוכת השנים אחראי משרד התחבורה עצמו.

כדי להמחיש לרוכבים עד כמה מסוכנת הרכיבה על אופנועים, ועד כמה אין בה תרומה משמעותית לאיכות הסביבה או קיצור עומסי התנועה, מציע שדמי מעין ניסוי מחשבתי: במקום אופנועים, רוכבים יחלו לעשות שימוש ב"מכונה מעופפת אישית". ההשוואה בין אופנוע ואותה "מכונה מעופפת" משמש את שדמי להדגים את מה שהוא ודאי רואה כאבסורדיות הטמונה ברכיבה על כלי רכב דו-גלגלי.

וכך הוא כותב: "כלי מסוג זה ייתן אפשרויות ניידות העולות על כל אמצעי אחר – אין פקקים, אין רמזורים, אפשרות לתנועה בקו ישר בין שתי נקודות. דרישות החנייה אינן שונות מאופנוע. הכלי הזה יכול להיות תחליף נפלא לשימוש ברכב פרטי".

כדי ליצור את הזיקה בין המכונה המעופפת ואופנועים, מציין שדמי כי "הכלי קשה לשליטה, מחייב מיומנות גבוהה מאוד של המפעיל, ולכן צפוי שחלק קטן… מהרוכבים יהרגו… (בנוסף) במהלך ההמראה והנחיתה יוצרו משבי רוח עזים שיפילו הולכי רגל מבוגרים, ואולי גם תהיה פגיעה פיסית בהולך רגל לא זהיר, שבחוסר מזל יהיה על המדרכה סמוך לנקודת הנחיתה".

והנה השורה התחתונה, שוודאי נראית לשדמי כמו נוק-אאוט מרשים לכל מי שמעז לחשוב אחרת: "בגלל המחיר הגבוה של הכלי, והצורך בתהליך לימוד נהיגה ארוך, סביר שהוא יהיה חלופה אטרקטיבית לאנשים שנוהגים לנסוע ברכבי יוקרה גדולים ומזהמים", כותב שדמי בציניות בלתי-מוסתרת, "ולכן אולי ראוי לעודד את הכנסת הכלי לשימוש מנימוקים של תועלת לציבור. 'המחיר' הבטיחותי שקול כנגד התועלות".

במאמר של שדמי אי אפשר למצוא כל התייחסות לכך שממשלות ישראל לדורותיהן הזניחו את תחום הרכיבה: החל משלב לימוד הנהיגה (של רוכבים ונהגים) ועד הקמת כבישים חדשים שאינם "סלחניים" לרוכבים – בכל צעד ושעל אפשר למצוא ליקויים חמורים, שהביאו (ומביאים) לסיכון חייהם של אלפים רבים של רוכבים. אלא שהתייחסות לליקויים אלה תצביע על חלקו של משרד התחבורה בכשלים, וזה – כמובן – אינו מהלך קריירה נבון מצדו של בכיר במשרד.