בשורה רעה לעולם התחתון, אבל אולי גם לעוברי אורח תמימים: בית המשפט העליון דחה לאחרונה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה שבה נקבע שפיצוץ מטען חבלה ברכב – במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון, לא ייחשב כתאונת דרכים.
מי ששואל את עצמו "מה חשב לעצמו מי שבכלל ניסה לתבוע פיצוי כזה?" צריך לדעת שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (פלת"ד) הוא חוק ייחודי לישראל, ועולה ממנו שכמעט כל פגיעת גוף שקשורה ברכב, או בשימוש ברכב, צריכה להיות מכוסה על-ידי "ביטוח החובה" שמשלמים כלל בעלי הרכב.
מצד אחד, זאת אחת הסיבות לכך שפרמיות הביטוח שלנו כל כך יקרות, ומנגד – במהלך כל השנים מנסים המבטחים לצמצם עוד ועוד את "גבולות הגיזרה" של החוק הזה, אשר לפעמים מגיעים עד כדי אבסורד.
במקרה שלפנינו נפגע ג'לאל מרוח סילאוי מפיצוצו של מטען חבלה אשר הוצמד לרצפת מכוניתו. ג'לאל יצא מביתו ונכנס למכוניתו, התניע והחל בנסיעה, וכעבור זמן קצר הופעל במכונית מטען חבלה באמצעות שלט רחוק והפעלה סלולרית. כתוצאה מן הפיצוץ נפער חור ברצפת הרכב, וג'לאל נפצע מרסיסים בגפיו התחתונות.
היות שהפגיעה נגרמה בתוך כדי נסיעה במכונית תבע ג'לאל את המבטחת שלו, חברת שירביט, ודרש להכיר בפיצוץ מטען החבלה כתאונת דרכים, ובנזק שנגרם לרכושו כנזק לרכב (במסגרת "ביטוח מקיף").
משדחתה חברת שירביט את התביעה פנה ג'לאל לבית המשפט ועורך דינו, אבי גולדבליט, טען שם שהמבחן לקיום קשר סיבתי בין שימוש ברכב לבין פגיעה באדם – מבחן שנדרש בפלת"ד, הינו "מבחן הסיכון התחבורתי" אשר משלב את "מבחן הסיכון" עם "מבחן השכל הישר".
עו"ד גולדבליט טען שאירועי חיסול חשבונות כגון זה, באמצעות פיצוץ מטעני חבלה ברכב "הפכו כמעט לדבר שבשגרה במקומותינו ועל כן יש להכיר בהם כחלק מהסיכונים האופייניים והצפויים לנוסעים ברכב בישראל".
לשיטתו, הרכב אינו רק "זירה" שבה מתרחשת הפציעה אלא מלכודת ממש, ויש לשים לב לכך שעוצמת הפיצוץ מושפעת מגלי ההדף שנוצרים בחלל הרכב.
לחלופין, הוא טען שאפילו אם פיצוץ מטען לא מתאים להגדרה של תאונת דרכים – הרי שחלה במקרי פיצוץ כאלה חזקה של "מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב" – כך לשון החוק. לטענתו – במקרה שבו מדובר נחשבת "רצפת הרכב", שבה התרחש הפיצוץ, ל"רכיב חיוני לכושר נסיעתו של הרכב".
השופטת יעל וילנר מבית המשפט המחוזי בחיפה דחתה את התביעה וקבעה שעל-פי החוק נדרש קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין נזקי הגוף שנגרמו לנפגע לבין שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.
במקרה זה קיים אמנם קשר סיבתי עובדתי – אבל אין קשר סיבתי משפטי. "מבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר", קבעה השופטת וילנר, "מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד, ולא קיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם".
בית המשפט הרגיע אותנו גם כאשר קבע שהסיכוי להיפגע בגלל מטען חבלה ברכב של אזרח תמים אינו גדול או צפוי, או – כדברי השופטת: "גם אם אניח לטובת התובע כי רבו המקרים של 'חיסול חשבונות' תוך שנעשה שימוש בכלי רכב, הרי יהא זה מרחיק לכת עד מאוד לקבוע כי האדם מן הישוב הנכנס לרכבו צריך לצפות שתוך כדי נסיעתו יופעל ברכבו מטען חבלה, כחלק מהסיכון התחבורתי הגלום בשימוש ברכב…
פציעתו של אדם בעת נסיעה ברכב כתוצאה מהפעלת מטען חבלה אינה מהווה 'תאונת דרכים' בלשון האדם מן היישוב אלא אירוע עברייני. הרחבת ההגדרה כך שתחול בסיטואציה עבריינית, אינה מתיישבת עם המגמה המצמצמת של בית המשפט העליון לעיל, עם ההיגיון ועם השכל הישר".
השופטת וילנר קבעה גם שהפלת"ד "לא נועד לשמש אכסניה לנפגעי אירועים פליליים" ושהאירוע לא עומד בהגדרת "התפוצצות או התלקחות של הרכב" היות שמה שהתפוצץ שם היה מטען חבלה ולא "רכיב חיוני" של הרכב.
על קביעות אלה של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור לעליון, אלא שהשופטים יצחק עמית, נעם סולברג ואורי שהם דחו אותו. בפסק דינם נקבע שהגדרת החוק הרלבנטית לתאונת דרכים הינה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".
"בענייננו", קובעים השופטים, "המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף.
אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה, בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב).
במקרה דנן, היחס בין השימוש התעבורתי לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות, אלא יחס מקרי" – קבעו השופטים.
בנוסף, השופטים מציינים גם שהחוק קובע גם ש"לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".
הערעור נדחה, כאמור, והמערער ישלם הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.
ע"א 8238/14
