הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים משקיעה הון במסעות הסברה בנושא אלכוהול ונהיגה, אבל עד היום לא הציגה עמדה בנושא נהיגה תחת השפעת מריחואנה ותרופות מרשם. נכון להיום נגזרה שלילת רישיון נהיגה על 30 אלף משתמשים במריחואנה רפואית
עד כמה מסוכנת הנהיגה עם שיירי THC, החומר הפעיל במריחואנה, במחזור הדם? עד כמה מסוכנת נהיגה תחת השפעת תרופות "מעבר למדף", כמו משככי כאבים, ותרופות מרשם שונות? עד כמה מנסים מי שאמונים על הגברת הבטיחות בכבישים לעשות סדר ולספק תשובות לשאלות האלה?
התשובה לשאלה הראשונה לא ברורה, לפחות לנו, מפני שבעולם פורסמו מחקרים שמעידים, לכאורה, על שני הפכים: ישנם מחקרים שמהם עולה שדי בשרידי החומר כדי לפגום בכושר הנהיגה, ואילו מחקרים אחרים מעלים שגם מיד לאחר צריכת כמויות קטנות של החומר הפעיל כמעט ואין פגיעה ביכולות הקוגנטיביות שחשובות לנהיגה, לא כל שכן אם ממתינים כשלוש שעות לאחר השימוש.
הרושם של האדם הסביר שאינו איש מחקר או רפואה הוא שגם במקרה זה, ממש כמו בעצם הויכוח אודות הלגליזציה של שימוש במריחואנה, מתקיימות דיעות הפוכות אשר מסתמכות על פירושים הפוכים לנתונים שונים.
על דבר אחד אין מחלוקת: לחומר הפעיל במריחואנה יש שני סימפטומים – 'אקוטי', כלומר שלב שבו השפעת החומר מורגשת לא רק על-ידי המשתמש עצמו אלא לרוב גם על הסובבים אותו, ו'כרוני' – שהוא שלב שנמשך הרבה מעבר לשלב האקוטי ובו באמצעות בדיקה רפואית נמצאים שרידי THC בדם גם ימים רבים לאחר השימוש.
אצל מעשנים קבועים של מריחואנה, למשל מי שצורכים אותה כתרופת מרשם להקל על כאבים ("מריחואנה רפואית"), נמצאו שרידי THC גם 30 ימים לאחר תום הטיפול, והטענה של אחד המחנות היא שביצועיהם בנהיגה פחות ממוקדים ופחות טובים מאלה שבדמם אין שרידי חומר.
ציטוט של אחד המחקרים (אם כי ללא המקור שלו), טוען שמעשנים כרוניים מעורבים בתאונות פי עשרה ממי שאינם מעשנים – אבל מבלי לבדוק את שיטת המחקר ואת מהימנותו קשה לקבוע אם התוצאה הזאת (בהנחה שהיא נכונה) נגרמת בגלל שרידי החומר או בגלל מאפיינים אחרים של אותה קבוצה.
מנגד, המחנה האחר מצטט מחקרים שמדגישים שגם אם יש למריחואנה השפעה שלילית על הנהיגה היא בטלה בשישים יחסית להשפעת אלכוהול וחלק לא מבוטל של תרופות המרשם. תחנת טלוויזיה בוושינגטון, למשל, ערכה לפני כשנתיים "ניסוי שדה" לא מדעי בעליל שבו בחנה את ביצועי הנהיגה של שלושה מתנדבים במגרש סגור ותחת פיקוח מדריך נהיגה ושוטר, כדי לקבוע "כמה מריחואנה זה יותר מידי?"
התוצאות, וגם כאן תלוי היכן קוראים את התיאור שלהן, עושות רושם מפתיע לפיו עד רמה מסוימת – גבוהה פי כמה מן הרמה החוקית בארה"ב – רמת הערנות והנהיגה לא נפגעו. ה"ניסוי" בוושינגטון בוצע בשעתו כחלק מ"חגיגת" הלגליזציה של מריחואנה שם ובמדינות נוספות באמריקה – בהן קולרדו, אורגון ואלסקה.
מסך עשן
מבחינתנו, בישראל, עולות ארבע בעיות משמעותיות ממסך העשן שעוטף את האמת בסוגיה זו.
ראשית, הציבור בישראל לא נחשף מעולם, וגם כיום עדיין לא, לנתונים מוצקים ולמסע הסברה שאמור להשפיע על המשתמשים ועל סביבתם, בסגנון של "אם מעשנים לא נוהגים", וצריך להניח שרמת המודעות לנושא לא מספיק גבוהה.
סקר שערך ארגון הנהגים האמריקני, ה-AAA, למשל, מעלה שאפילו שם המודעות להשפעות של סמים קלים ותרופות מרשם עדיין נמוכה. בעוד ש-66% מן הנשאלים הסכימו עם הקביעה שנהיגה תחת השפעת אלכוהול פוגעת בבטיחות, רק מעט יותר מחצי (56%) הסכימו עם קביעה דומה בקשר להשפעת מריחואנה, ורק 28% חושבים כך לגבי תרופות מרשם.
אגב, 80% מן הנשאלים סבורים שתחילת נהיגה כשעה לאחר צריכת מריחואנה איננה מסוכנת, וישנם מחקרים שמהם עולה ש-3 שעות הן טווח זמן בטוח.
שנית, וזו אולי גם חלק מן הסיבה לבעיה הקודמת, הרבה יותר קשה למדוד את ההשפעה של כמויות ספציפיות של מריחואנה או תרופות מרשם על כושר הנהיגה מאשר את זו של אלכוהול.
בניגוד לאלכוהול, איתו אפשר להמליץ שלא לשתות יותר מכמות כזאת או אחרת של בירה או כמות מסוימת של משקאות חריפים, או לקבוע שלנהגים בפרופיל מסוים (צעירים, נהגים מקצועיים) אסור לצרוך ולו טיפת אלכוהול אחת – במריחואנה שאיננה רפואית אי אפשר למדוד את רמת החומר הפעיל ואי אפשר לקבוע "מנות" שמתאימות לאדם זה או אחר בהתאם למשקלו, למשל.
בנוסף, בעוד שכדי להילחם בתופעת הנהיגה בשכרות פותחו מכשירי מדידה – גם לצורך אכיפה אבל גם לטובת ריסון עצמי, והבדיקה עצמה (לפחות בדיקת הנשיפה המקדמית) די מדויקת, איתור שרידי סמים בדם אינו כל כך פשוט, וחלק עיקרי של האכיפה מבוצע לפי "סימנים חיצוניים" – כלומר לפי התרשמותו האישית של שוטר זה או אחר.
שלישית, וזה נובע כנראה משתי הבעיות הקודמות, הרושם הוא שכל מי שיכולים היו לתרום להבנה של הציבור בנושא – בראש ובראשונה משרד התחבורה ומשרד הבריאות – מתעלמים לא רק מסוגיית הסמים אלא גם מבעיה קשה עוד יותר של נהיגה תחת השפעת תרופות מרשם.
מחקרים שונים מעידים שצריכת תרופות גורמת לפגיעה די דומה בבטיחות לזו של אלכוהול, היא ודאי הרבה יותר נפוצה משימוש במריחואנה, ולמרות זאת לא שמענו עד היום ולו מסעון הסברה אחד קטן בנושא זה.
בארה"ב, למשל, גילה מחקר שמספר הנהגים שנהגו תחת השפעת תרופות שמשפיעות השפעה שלילית על הנהיגה גדול בהרבה ממספר הנהגים שנהגו בשכרות – ומדובר בתרופת מסוגים שונים, בהם כאלה שנועדו לצמצם בעיות קשב וריכוז, תרופות אנטי דכאוניות, משככי כאבים במרשם ו'כדורי שינה'.
בארה"ב מוצע כלי אינטרנטי פשוט שבו יכולים חולים כרוניים, או מי שמקבלים תקופת מרשם כלשהי, לכתוב את שם התרופה ולקבל תוצאה ברורה לגבי מידת ההשפעה החזויה שלה על הנהיגה.
אותם גורמים בישראל לא משתפים את הציבור במידע אודות הסכנות: ברשות הלאומית לבטיחות בדרכים מתמקדים אך ורק בקמפיינים שקשורים לאלכוהול, ובפועל מטילים על רופאי המשפחה את האחריות ליידע את המתרפאים שלהם אודות ההשפעות האפשריות של תרופות.
בעיה רביעית, שהיא בעיקר מקוממת, נוגעת לציבור של קרוב ל-30 אלף משתמשים קבועים במריחואנה רפואית.
הגדרות החוק בישראל קובעות חד משמעית שאדם שבדמו נמצאו שרידי THC נחשב ל"שיכור", גם אם השרידים נמצאו חודש לאחר השימוש האחרון במריחואנה, ולמרות שבתי משפט נדרשו לנושא הזה פעמים רבות, ואף הפצירו ב"מדינה" להסדיר את הנושא הזה – במבחן התוצאה מתקיימת גרירת רגליים מתמשכת במשרדי התחבורה והבריאות, ועל כל ציבור החולים נגזרת, בפועל, שלילת רישיון הנהיגה.
