האם מבוטח שמכוניתו הגנובה נמצאה על-ידי המשטרה רגע לפני שקיבל את סכום הפיצוי מחברת הביטוח חייב לדווח על כך לחברת הביטוח?

שופט בית משפט השלום בירושלים אלכסנדר רון קובע שהתשובה חיובית, ושאי דיווח לחברת הביטוח נגוע בחוסר תום לב. אלא שמסקנתו זאת לא לגמרי מתיישבת עם סכום הפיצוי שפסק לטובת המבוטחת.

פרשת התביעה נוגעת למכונית מסוג מאזדה 6 אשר נמכרה במקור מן היבואנית לחברת ליסינג, ונגנבה בדצמבר 2012 מן הבעלים הפרטי שלה, מבוטחת של חברת הביטוח שירביט.

21 ימים לאחר הדיווח על הגניבה לחברת הביטוח הכינה החברה צ'ק על חשבון הפיצוי ובהתאם לשווי המכונית במחירון הרכב, וזאת לפי תנאי פוליסת הביטוח. יום לפני מסירת הצ'ק העבירה המבטחת את זכויות הבעלות במכונית על שמה.
אלא שבטרם הספיקה בעלת הרכב לקחת את הצ'ק מחברה הביטוח הודיעה לה המשטרה על מציאת המכונית, והיא הוזמנה להגיע ולקחת אותה.

המבוטחת, במקום לאסוף את המכונית שנמצאה, העדיפה לאסוף את הצ'ק מחברת הביטוח, ואף לא טרחה ליידע את החברה על מציאת הרכב.
כאשר נשאלה בבית המשפט מדוע לא יידעה את חברת הביטוח היא השיבה: "אני לא אמורה להגיד לשירביט שאותר או לא אותר. מבחינתי הרכב רשום על שם שירביט ואני אמורה לקבל את הכסף שלי, היא אמרה לי לבוא לקחת את השיק".

חלפו ימים, שבועות וחודשים, המבוטחת סרבה ליטול בחזרה את מכוניתה ואף פנתה בתלונה אל המפקח על הביטוח אשר דחה (כעבור 5 חודשים מיום מציאת המכונית) את תלונתה.

חברת שירביט ניסתה במהלך התקופה לשכנע את המבוטחת שלה לאסוף את מכוניתה תוך נכונות לכסות את הנזקים שמקורם בגניבה ואת אובדן הערך שנובע מהעברת הבעלות (הוספת "יד" למספר הבעלויות).
משלא נענתה המבוטחת לפניות החברה, ולאחר שהתקבלה תשובת המפקח על הביטוח, תיקנה שירביט את המכונית והציעה אותה למכירה – לא לפני שהציעה למבוטחת למכור אותה בעצמה. לבסוף נמכרה המכונית תמורת 40,000 שקל.

השופט רון מציין בפסק דינו שהבעלות על הרכב הועברה על שם חברת הביטוח ומכאן שעליה לשלם למבוטחת את הפיצוי המגיע לה.
אולם, מוסיף השופט: "די בעובדה, שלא הודיעה התובעת שנמצאה המכונית, כדי לבסס מסקנות לחובתה במישור תם הלב… סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע כי "הופרה חובה…. או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה – פטור המבטח מחבותו".

השופט רון מותח ביקורת נוקבת על "הדרך המשובשת בה בחרה התובעת ללכת….כך, למשל, העיד בעלה של התובעת, שהתקשה לזהות את המכונית, זאת, למרות שהיה בעליה במשך שנתיים. בכל הצניעות, מתקשה אני להאמין, שמי שהיה בעליה של מכונית במשך שנתיים, אינו מסוגל אפילו לזהותה למרות שנגנבה והסכום שנצרך לתיקונה נותר מתון למדי 2,363 שקל…"

השופט רון מציין, לחובת התובעת, כי כשזומנה לקבל את השיק היא נמנעה מלספר שהובא לידיעתה שהמכונית נמצאה, "ואותיר לכל אחד מקוראיו של פסק דין זה לשקול לעצמו, האם ועד כמה מתיישב הדבר עם חובת תום הלב".
עניינית, השופט רון דחה את הטענה לפיה מרגע שהבעלות על המכונית עברה לחברת הביטוח היא אינה מכוניתה של התובעת ויש בכך להצדיק את קבלת הפיצוי. "ההעברה הפורמלית שנועדה מטעמים ברורים, אין בה כדי להצדיק דבר", קובע השופט, "וטענת התובעת בנסיבות אלה נוגעת בכשל עמוק במישור תום הלב… גרסת התובעת, בין היתר שאיחור של יום אחד בקבלת התמורה, מצדיק מבחינתה את סירובה ליטול את מכוניתה: "מבחינתי אם עבר יום אחד לא הייתי לוקחת אותו… גם אם האוטו ממורק עברו הימים, אני רוצה את הכסף… לא רוצה אוטו שנגנב" היא התנהלות העלולה להיחשב ככזו הנעדרת תום לב. כללו של דיון במסקנתי, שהדרך בה התנהלה התובעת, מראשית עד אחרית, נגועה בחוסר תום לב, ורצונה להתנער בכל דרך מזיקה למכונית שנגנבה ולקבל תחתיה את מלוא תמורתה, בנסיבות העניין, אינה מתיישבת עם חובתה להתנהלות בתום לב ובדרך מקובלת".

אלא שכאשר מגיע השופט רון לחישוב ערך המכונית נדמה שהוא לא מייחס ערך כלכלי רב מידי לחוסר תום הלב שהתקיים.

שירביט טענה שערך המכונית עמד על 69,810 שקל ועל כך מעיר השופט שהוא לא מבין חשבון זה שכן המבטחת לא טרחה להציג הערכת שמאי לשווי המכונית, בעוד שזו נמכרה בסופו של דבר תמורת 40 אלף שקל.

"על פני הדברים אין הדבר תקין, ובמידה מסוימת גרמה בכך הנתבעת לעצמה כעין נזק ראייתי… גם אם אהיה נכון לקבל שיש מידה של היגיון בטענת הנתבעת שמכירה באמצעותה תביא לתמורה נמוכה יותר מאשר מכירה על ידי התובעת, עדיין יש גבול לכל טענה. נמכרה המכונית, כזכור, תמורת 40,000 שקל כששוויה – כפול…"

בהעדר הערכת שמאי מטעם שירביט קבע השופט רון ששווי המכונית עומד על 69,353 שקל, ממנו יופחתו 29,760 שקל שכבר שולמו לה, וכן 3,540 שקל – עלות פרסום המודעה על-ידי המבטחת.
השופט חותם את פסק הדין בביקורת על המבוטחת ש"נושאת באחריות מלאה למעשיה ולמחדליה ונקלעה לכשל במישור תום הלב. ממילא, נושאת התובעת גם במשמעויות הכלכליות של מעשיה, ואם לבסוף תקבל לידיה סכום הנמוך משווי מכוניתה, אין לה להלין, אלא על עצמה.

בסיכומם של דברים חויבה שירביט לשלם לתובעת את יתרת הסכום, כלומר שבסך הכל היא תקבל את ערך המכונית בניכוי עלות המודעה, ואילו חוסר תום הלב שלה לא נלקח בחשבון, לפחות לא מבחינה כלכלית.

ת"א 5359-09-13