דמיינו לכם עולם מושלם (עם שמש בשמיים) שבו מותר ליהנות מן האהבה למכוניות.
בעולם המושלם הזה מותר לטפח מכוניות, לשפר אותן, להחליף בהן רכיבים מכאניים ואלקטרוניים כאוות הנפש – ובתנאי שהתאווה הזאת עומדת בדרישות תקינה ברורות, פשוטות וידועות לכל.
בעולם המושלם מותר ליהנות מחברתם של עוד אלפי אנשים שחולמים יחד איתכם את אותו החלום – האהבה למכונית.
דמיינו לעצמכם עולם מושלם שבו אלפי צעירים, צעירות, גברים, נשים, הורים עם ילדים, אנשים ונשים בני הגיל השלישי – אנשים אמידים למראה וגם כאלה שמסתדרים איכשהו – כולם משוטטים להם עם מבטים מוקסמים ברחובותיה של עיירה מכניסת אורחים לחופו של אגם פסטורלי מוקף הרים.
הרחובות נקיים, ובכל מקום פנוי חונה מכונית מטופחת – ותחת ההגדרה 'מטופחת' חוסות כל אפשרויות ה"טיפוח" שניתן להעלות על הדעת: החל מצביעה מרהיבה יותר או פחות או סט מדבקות, דרך חישוקי גלגלים מושקעים או שיפורי מתלים שניכרים חיצונית רק על-פי המנח הלא טבעי של המכונית על-פני הכביש, וכלה בשידרוג מוטרף של מנועים שמפיק מהם פי שבעה או עשרה מכפי שהניב המנוע הבסיסי שאיתו הן נולדו.
מכוניות בנות 39 או 50, גולף GTI דור ראשון או פולקסוואגן מיקרובוס למשל, מוצגות כשהן משוחזרות לפרטי פרטים למצבן המקורי, ולא הרחק מהן מוצגות מכוניות ותיקות אחרות שהפכו את עורן והן כעת אריה טורף בעור של כבש (או שירוקו דור ראשון שבתוכה מסתתרת מכונית מירוץ עם 600 כ"ס).
לכל מאווה שקשור למכונית ועשוי לצוץ יש פתרון בעולם המושלם הזה: עשרות סדנאות ויצרני רכיבים מציגים כאן את מרכולתם בתצוגות רבות ומגוונות שבהן אפשר לרכוש או להזמין כל דבר שזז.
בעולם המושלם הזה, ולכל הפחות עבור אותו קהל, מכונית היא לא כלי תחבורה שמקבלים כחלק מתנאי ההעסקה במקום העבודה, אלא פעילות מהנה בחיים, תחביב, קשר, בת לוויה, עיסוק, נשמה ממתכת שמעניקה חופש תנועה יחד עם אינספור תועלות ורגשות אחרים (החל באקזבציוניזם וכלה בחיסכון כלכלי על טיפולים פסיכולוגיים).
דמיינו עולם מושלם שבו אלפי אנשים שחולקים אהבה למכוניות נפגשים באותו מקום פסטורלי מבלי שאף אחד מפר את שלוות נפשם. הסדר מופתי, אף צפצוף צופר לא נשמע, כל חיוך נענה בחיוך והינהון ראש במילה טובה, בכל כמה מאות מטרים ממתין פח אשפה והרחובות אכן נקיים, ובכל רחוב שני מוצבת מכולה מדוגמת ובה תאי שירותים מצוחצחים.
דמיינו מקום שבו אפילו השוטרים נהנים מן הרעש וההמולה וזה ניכר בהם, הם משתפים פעולה עם כל בקשת 'סלפי' ומדברים לאנשים בנימוס כשעצם הנוכחות שלהם מספיקה כדי שלאף אחד לא יהיו רעיונות מפריעים לשאר הקהל.
כעת אפשר להפסיק לחלום: ברוכים הבאים ל-GTI Treffen 2015, המפגש ה-34 של אוהדי גולף GTI שמתקיים ממש כעת בעיירה וורטרסי על חוף אגם באותו השם במרכז אוסטריה.
מה שפעם התחיל כמפגש חובבים הפך זה מכבר להפנינג ענק, פסטיבל של אהבה למכוניות ולכל מה שסביבן, אירוע שהערך התדמיתי שלו לא חמק מעיניהם של אנשי יחסי הציבור של קבוצת פולקסוואגן והם אימצו אותו בחום רב.
כל מותגי המכוניות של קבוצת פולקסוואגן מיוצגים באירוע ותורמים לו – ביתני הענק של סקודה, סיאט, פולקסוואגן ואאודי מאפילים על כל התצוגות האחרות ומארחים פעילויות שונות לקהל, וכולם אף טרחו והכינו מכוניות מיוחדות לקראת האירוע.
פולקסוואגן, למשל, הפתיעה רבים כאשר חשפה את 'גולף GTE ספורט' – מכונית ספורט היברידית שנראית נהדר ומהווה רמז מאד עבה לגבי עתיד ההנעה של הקבוצה.
בכלל התרומה הגדולה של הקבוצה לאירוע השנה הייתה מספר דגמי תצוגה חשובים ובהם גולף 'ספורטקלאב' שתגיע לייצור סדרתי בשנה הבאה, הטנדר הקונספטואלי של סקודה שכנראה לא יהפוך למציאות, ואאודי TT קלאבספורט טורבו שהיא פלטפורמה לשפע עצום של טכנולוגיות (על אלה ואחרות תוכלו לקרוא בנפרד).
וורטרסי כבר מזמן לא מעדיפה את גולף GTI אלא מארחת הכל מכל בכל, אם כי הדומיננטיות של מותגי פולקסוואגן מוחלטת.
במהלך יום שלם פגשתי חמש, אולי שש מכוניות שאינן פולקסוואגן, אאודי, סקודה וסיאט, ומספר דומה של מרצדסים – אבל כמעט כל מכונית שהעין שוזפת היא יצירת אמנות שמצדיקה שיחה עם הבעלים שלה, וכזה עושר קשה למצוא אפילו בתערוכות רכב ידועות בעולם.
תתעורר, זה רק חלום
אפשר להבין ולקבל את המוטיבציה של קבוצת פולקסוואגן לנצל פסטיבל כל כך שמח ומהנה כפלטפורמה לחיזוק הקשר הרגשי בין באי האירוע למותגי הקבוצה, ולהישגי יחסי ציבור רבים, אבל בראיה הצרה שלי הסיפור האמיתי של המפגש הזה הוא אנחנו, הישראלים.
יסלח לי דורון גילר, האמרגן הבלתי נלאה שהקים וקומם את המותג 'אוטומוטור' ואת תערוכת הרכב השנתית בגני התערוכה, אבל אחרי כמה שעות בוורטרסי אני מתגעגע לאוטומוטור כמו לשפשפת בטירונות.
מספרים על זה שליד המקום שנקרא "הפיורד", בחוף אילת, נמצא קבר של נורבגי אחד.
הנורבגי, כך הולך הסיפור, מת מצחוק כשאמרו לו שמה שנמצא ליד החוף באילת זה "פיורד".
בתוך כדי שיטוט בתוככי הקהל שהלך והתעצם, עד שלקראת צהריים כבר פקק כמעט לגמרי את העיירה האוסטרית הקטנה, לא יכולתי שלא להרהר בנורבגי, בפיורד, בלמות מצחוק ובהתעקשות של לקרוא ל'אוטומוטור' "תערוכת רכב".
גילר, שאני מסיר בפניו את הכובע, מספר לנו כבר יותר מעשרים שנים על זה ש'אוטומוטור' מקדמת את "התרבות המוטורית" בישראל, ושזה עניין של זמן עד שהתרבות תחלחל לעם.
השנים חלפו ותרבות מוטורית לא ממש חלחלה אל העם, וכאשר בכל 150 מטרים של רחוב בוורטרסי יש יותר "תרבות מוטורית" מאשר בשתי תערוכות אוטומוטור, כאשר התרבות הזאת היא פולקלור עממי מודרני של אוהבי רכב שלא מחפשים שום דבר חוץ מאשר חיוך של השתתפות והערכה, וכאשר כל האושר הזה מוצע לקהל בחינם – רק תבואו, תשתו איזו בירה, תחייכו וסעו הביתה – קשה להאשים אותי על שאני לא מתגעגע לאוטומוטור.
בואו לא נתבלבל: אף אחד לא מינה את גילר להנחיל לעם ישראל תרבות מוטורית, הוא עשה בתחום הזה הרבה יותר ממני או מאלף קשקשנים שמבקרים אותו, והוא בוודאי לא אשם בכך שבמדינת ישראל פירגון הוא לא בדיוק משאב לאומי.
בעיקר הוא לא אשם שליותר מידי אנשים אצלנו קשה לראות אנשים אחרים נהנים מהחיים, שמכוניות סובלות ממיסוי ניכר, ושתרבות הפנאי שלנו, באופן כללי, לא ממש מפותחת.
גילר גם לא אשם בכך שאצלנו אוסר משרד התחבורה על כל אחד שלא עבר שבעה מדורי הכשרה לפתוח את מכסה המנוע של מכונית, ו"שיפורי רכב" מתוארים על-ידי מקצת ממגישי תוכניות הבוקר כפשע נגד האנושות.
צווחה מופלאה של עדר סוסים מבעד למפלט פתוח נחשבת בישראל לניסיון רצח באמצעות כלי נשק חם, ורק תעיז לחייך בנהיגה וכבר תחטוף על זה.
בכל הרעות האלה גילר לא אשם. אבל אחרי שיטוט בערפילי הדלק השרוף והמשכר על חוף אגם וורטרסי אני מעדיף לשקוע שוב בחלום מאשר להתעורר במציאות המוטורית המעייפת שלנו.
