Ad

שלישיית מכוניות האספנות החשובה בעולם מוצעת למכירה פומבית

אם יש לכם 20 מיליון דולרים להשקעה ייתכן שזאת ההזדמנות הטובה ביותר שתהיה לכם בתחום מכוניות האספנות. אם לא – קבלו לפחות כתבה מרגשת וצילומים מרהיבים
אוהבים את הכתבה? שתפו אותה עם חברים, בעמוד שלכם ובקהילות שבהן אתם פעילים
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

ביום רביעי השבוע יערכו בית המכירות הפומביות סות'ביס, בשיתוף סדנת שחזור הרכב הקלאסי RM, את אחת המכירות החשובות ביותר בשנים האחרונות בעולם אספנות הרכב. זאת ההזדמנות שלכם לשים יד על שלוש יצירות מוטוריות מופלאות מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת.

(עדכון: תוצאות המכירה בסוף הכתבה).

 

 

"מתחת לפטיש", תמורת סכום שמוערך בגבולות שבין 14 ל-20 מיליון דולר, יוצעו למכירה אינטרנטית שלוש יצירות אמנות שמוצגות ברגעים אלה באולם של סות'ביז בניו יורק, ואלה "מכוניות ה-BAT" אשר שוחזרו למצבן המקורי ובילו בשלושת העשורים האחרונים במוזיאוני רכב חשובים ובתצוגות בכל רחבי העולם. המכירה עצמה, אגב, תשודר בשידור אינטרנטי חי, ובמקרה המצער שאין לכם 20 מיליוני דולרים זמינים להשקיע תוכלו לכל הפחות להוריד לעצמכם מכאן את הקטלוג הדיגיטלי המרשים שהפיק בית המכירות לרגל המכירה.

Berlinetta Aerodinamica Tecnica, או בראשי תיבות B.A.T הוא שמו של פרויקט שיזמה אלפא-רומיאו יחד עם בונה המרכבים האיטלקי האגדי ג'וזפה "נוצ'יו" ברטונה, וזאת במטרה לחקור – באמצעות דגמי תצוגה – את גבולות האירודינמיקה בעיצוב רכב. התוצאה החד פעמית, כפי שבוצעה על-ידי פרנקו סקאליונה, היא BAT 5 שהוצגה לראשונה בתערוכת טורינו של שנת 1953, BAT 7 שהוצגה באותה תערוכה בשנת 1954, ו-BAT 9 שהוצגה אחריהן באותו מקום בשנת 1955.

את הרעיון המקורי הגו אנשי אלפא-רומיאו בהשפעת "עידן הסילון" שלאחר מלחמת העולם השנייה, בימים בהם העולם כולו התאמץ להתאושש מהשפעותיה ההרסניות. עצם הרעיון של "מכונית קונספט" – כלומר מכונית שלא מציגה דגם חדש אלא רעיון הנדסי או עיצובי – עדיין נחשב באותה עת לחדש ולא נפוץ, והאיטלקים רצו לחקור את היישום של עקרונות העיצוב התעופתי על מכוניות נוסעים, ולבנות מכוניות עם מקדם גרר נמוך ככל שאפשר.

כמו אירופה כולה, ואיטליה בפרט, גם סדנת בניית המרכבים של ברטונה נאבקה באותה תקופה על קיומה לנוכח צניחה בביקוש של עשירי עולם למכוניות "תפורות לפי מידה". עם זאת, בידי נוצ'יו ברטונה היה "נשק סודי" בדמותו של פרנקו סקאליונה, אדם שאמנם לא נולד בתעשיית הרכב אבל החזיק בכישרון נדיר.

סקאליונה, יליד פירנצה (1916), היה בנם של רופא צבאי ואחות ראשית בצלב האדום האיטלקי, והוא עצמו השתתף במלחמת העולם השנייה, כנראה כדי לגלות שהאיטלקים הרבה יותר טובים בעיצוב רכב מאשר במלחמות. לאחר המלחמה הוא נסע לבולוניה – ה'מכה' של תעשיית הרכב האיטלקית, כדי למצוא עבודה ולהפוך למעצב רכב. את תחילת הקריירה שלו הוא נאלץ להעביר בעיצוב בגדים, אבל מהר מאד הוא התגלגל אל העיר טורינו בדרכו אל סדנת בניית המרכבים המפורסמת של פינינפארינה. הקשר הזה אמנם לא התממש, אבל זמן קצר לאחר מכן פגש סקאליונה את ג'וזפה ברטונה ונוצר ביניהם חיבור מיידי. לסקאליונה לא היה אמנם רקע בעיצוב רכב אבל היה לו ניסיון בעיצוב תעופתי. ברטונה הפקיד בידיו את עיצובה של אבארת' 1500 Biposto שהוצגה בשנת 1952, והתוצאה הייתה מרהיבה.

אנשי אלפא רומיאו, יחד עם ברטונה, בחרו כפלטפורמה לפרויקט שלהם את אלפא 1900, וציידו אותה במנוע שסיפק בשלב ראשון קצת יותר מ-90 כוחות סוס, אדירים לשעתם. סקאליונה רצה לשלב בין תחומי העניין שלו במדע ובמתמטיקה לבין כשרון העיצוב שלו, ובמאמר שפרסם בשנת 1954 במגזין Auto Italiana הוא כתב שהיעילות של מכונית נגזרת ב-85% מן התכנון האירודינמי שלה. מאליו ברור שמכוניות התצוגה שהוא פיסל – הרבה לפני שלמעצבי רכב הייתה גישה למחשבים ולמנהרות רוח, ניכרו בראש ובראשונה בעיצוב האירודינמי שלהן. למרות שלא היה לו ציוד מתאים, כאמור – מקדם הגרר של BAT 7 מוערך ב-0.19 – נתון שכמעט אף מכונית לא מצליחה לשחזר עד ימינו אלה.

 

 

מה שמדהים הרבה יותר זה שכאשר מביטים במכוניות האלה, שעוצבו לפני כ-66 שנים, הן עדיין נראות מרשימות ומרהיבות, וקשה לשער שמי מאיתנו לא היה רוצה לנהוג בהן. אגב, שלוש המכוניות – כפי שגם נספר בהמשך – נבנו לנהיגה ממש, והן לחלוטין "חוקיות לכביש".

לסקאליונה היו רעיונות פורצי דרך בכל הקשור למזעור הגרר של מכונית באמצעות עיצוב זרימת האוויר על גבי משטחי המרכב, ואת תהליך העיצוב של המכונית הוא ביצע על גבי ארבעה דגמי עץ וחימר בגודל מלא לפני שהמשיך אל השלב החמישי והאחרון – עבודת בנייה ידנית של חלקי המתכת שלך המכונית. התוצאה הוויזואלית, גם 67 שנים לאחר שנוצרה – מהממת. הפגוש הקדמי – בולט וייחודי -מסיט את זרימת האוויר מעל מכסה מנוע עם פרופיל נמוך (שעבורו בוצעה התאמה של המנוע, והצבת הקרבורטורים בצדדים במקום למעלה). משם, כמו במטוסי קרב מאותה תקופה, מוסט חלק מן האוויר אל פתחי חזית כפולים עם חריצים אופקיים שמזינים אותו ישירות את ליבת הרדיאטור.

 

 

 

רוב זרם האוויר מוזרם הלאה באופן אופטימלי לכיוון השמשה הקדמית אל פרופיל דמוי טיפת מים, כאשר בצידי המרכב בנויים חלקים שמסיטים את רוב האוויר מן הגלגלים ואת חלקו לכיוון הבלמים לצורך קירור. חלונות הצד משופעים לזווית של 45 מעלות ביחס למרכב, והשמשה הקדמית הגדולה מסיטה את האוויר אל עבר גג כמעט שטוח, ומשם, על גבי שמשה אחורית מחולקת לשניים ומעל כתפיים אחוריות, אל עבר סנפירי זנב מעוקלים בעדינות ולכיוון החלק האחורי המחודד. בה בשעה מייצב עמוד שדרה אחורי מרכזי חלק מזרם האוויר מאחור. התוצאה של כל זה היא שמקדם הגרר הפנטסטי שלBAT 5 הוא 0.23 בלבד.

BAT 5, כאמור, הוצגה בתערוכת טורינו במאי 1953, והעיצוב שלה התבסס על הידע המתקדם ביותר באותן שנים בתחום האווירודינמיקה. גם המשקל שלה, כמקובל במטוסים, נמוך: 1,100 קילוגרם בלבד. התוצאה היא מכונית כביש דו-מושבית שהגיעה למהירות פנטסטית לשעתו של כ-200 קמ"ש. באופן טבעי, הלסתות של כל באי תערוכת טורינו נשמטו, ומכונית התצוגה זכתה לסיקור נלהב מהעיתונות הבינלאומית.

בסמוך לאחר נעילת תערוכת טורינו החלו סקאליונה והצוות של ברטונה לעבוד על מהדורה חדשה של מכונית תצוגה אירודינמית, שהיא, למעשה, אבולוציה של המכונית המקורית ולכן נקראה BAT 7. הבסיס המכאני היה זהה – אלפא רומיאו 1900, אבל הפעם שאף סקאליונה להדגיש מספר אלמנטים של המכונית המקורית ולהפוך אותה לעוד יותר אירודינמית. סקאליונה הצליח לשפר את זרימת האוויר על החזית, בין השאר באמצעות הנמכה של 2 סנטימטרים של מכסה המנוע והטמנת הפנסים בתוך המרכב כך שהם נשלפו רק בעת שימוש בהם. זרימת האוויר מאחור שופרה באמצעות הארכת הסנפירים האחוריים, הגדלתם ושינוי הזוויות שלהם כך שהם מעוקלים יותר. הוא הותיר את הרכיבים שעשו עבודה טובה, כמו חצאיות הגלגלים ופתחי האוורור הבולטים, ובסופו של דבר יצר פסל קיצוני יותר מבחינת אווירודינמיקה. התוצאה: מקדם הגרר של BAT 7 הוא 0.19 בלבד, והטוב ביותר מבין השלוש, והמשקל נמוך יותר בכמעט 10%.

גם אנשי אלפא רומיאו עשו מאמץ, והמנוע שלהם שופר עד לאזור ה-100 כוחות סוס, וגם הפעם חוברה אליו תיבת הילוכים ידנית עם חמישה יחסי העברה. המהירות המרבית, אגב, הייתה 201 קמ"ש.

 

 

האגדה מספרת שהעבודות על המכונית הזאת נמשכו ממש עד לרגע האחרון, בין השאר מכיוון שתערוכת טורינו 1954 נערכה באפריל, ובסופו של דבר נאלצו ברטונה וסקאליונה לנהוג בעצמם במכונית מן הסטודיו ועד להיכל התערוכות. התגובות של מבקרים בתערוכה היו נלהבות אף יותר, B.A.T. 7 זכתה לשבחים נלהבים של התקשורת, ומיד לאחר מכן אף כיכבה על השער של מגזין הרכב השוויצרי החשוב Automobil Revue.

בעקבות ההצלחה של 5 ו-7 החליטו האיטלקים להמשיך הלאה בכל הכח, אלא שהפעם בחרו לשנות כיוון. לקראת תערוכת 1955 ביקשו אנשי אלפא מברטונה ומסקאליונה לעצב מכונית שתיראה הרבה פחות עתידנית ומוזרה ויותר כמו דגמי אלפא רומיאו הסטנדרטיים של אותם ימים. ואכן, 9 BAT היא מכונית מהממת, לדעתי היא גם היפה מבין השלוש, אבל הכי פחות אוונגרדית.

במכונית הזאת חיסל סקאליונה את קווי הכנף האופייניים לדגמים הקודמים, והעיצוב הכללי שלה נקי וריאליסטי יותר. סנפירי הזנב מעוצבים כמו כנף אמיתית, אלמנט עיצובי שהיה די נפוץ באותה תקופה בעיקר במכוניות אמריקניות, והפעם הם לא מסתירים את שדה הראיה לאחור. גם ה"חצאיות" שכיסו את הגלגלים האחוריים בוטלו ומאחור התווסף "קו חגורה" בולט. בשבכה הקדמית שולב, לראשונה, ה"גריל" הסטנדרטי של אלפא רומיאו ג'ולייטה וסוף סוף אי אפשר היה לטעות במכונית ובעומדים מאחוריה. מה שלא השתנה זה שגם הפעם התבססה המכונית על המכלולים של אלפא רומיאו 1900.

 

 

 

 

ההיסטוריה המטורפת של העברות בעלות

ביום רביעי השבוע, כאשר אספן מכוניות זה או אחר ירשום צ'ק מכובד ויעביר לחזקתו את שלישיית מכוניות האספנות הייחודית ביותר שנוצרה אי פעם, לא נוכל שלא להרהר במה שעבר על כל אחת ואחת מהן מיד לאחר התערוכות שבהן הן הוצגו ועד שנאספו יחד.

מעט לאחר התערוכה של 1953 מכרו אנשי ברטונה את BAT 5 לאחד מיבואני אלפא רומיאו לארה"ב, סטנלי ארנולט, אשר הציג אותה במספר תערוכות רכב, צבע אותה לגוון כסוף וכהה יותר, ונהג בה בעצמו במשך מספר שנים במדינת אינדיאנה, ארה"ב. שלוש שנים לאחר מכן הוא מכר את המכונית לידידו ג'ו פריסק, אף הוא סוחר מכוניות, אשר תלה אותה בדרך יצירתית מתקרת אולם התצוגה שלו למשך 30 שנים…

בשנת 1987 מכר פריסק את BAT 5 לאספן הרכב סעיד מארוף מקליפורניה, אשר שלח אותה לשחזור ושיקום שנמשך שנה שלמה ובמהלכו הוחזרה למצבה המקורי.

 

 

גורלה של BAT 7 לא היה טוב יותר. אחרי התערוכה של 1954 היא נשלחה על-ידי אנשי אלפא-רומיאו לתצוגות בתערוכת הרכב של ניו יורק ושיקאגו ונמכרה מיד לאחר מכן לצ'ארלס רזאגי, יבואן של אלפא מסן פרנסיסקו. לימים מכר רזאגי את המכונית למסעדן ידוע בעיר, שקישט באמצעותה את אחת ממסעדותיו, ובהמשך היא הועברה לדרום קליפורניה ופתחה, בשנת 1955, את מירוצי ה-SCCA בפאלם ספרינגס, משם הועברה לאולם התצוגה של ביל דוני בלוס אנג'לס, שבו נמכרו מכוניות מתוצרת פרארי.

לאספנים חובבי מכוניות עדיף לא לקרוא את הפסקה הבאה, מכיוון שבשלב הבא נרכשה המכונית על ידי אדם ששמו שמור במערכת, והוא הסיר ממנה את הסנפירים האחוריים. להגנתו נאמר שהסנפירים האחוריים של המכונית אכן חסמו את שדה הראיה לאחור, ושהוא השתמש בה לנהיגה יום יומית לפני שמכר אותה הלאה. מכאן עברה המכונית מספר גלגולים נוספים לפני שהגיעה לסדנת שחזור רכב בחוף המערבי, שם נשארה למשך 17 שנים. בשנת 1986 נמכרהBAT 7 לאספן פרטי ששלח אותה לשיפוץ יסודי שארך שנתיים. במסגרת שיפוץ זה הותקנו עליה הסנפירים מחדש, והיא הושבה לתצורה המקורית שלה.

 

 

 

מבין השלוש, נדמה שההיסטוריה של BAT 9 היא המרגשת ביותר. גם היא, כמו שתי אחיותיה, נמכרה על-ידי ברטונה מיד לאחר התערוכה וגם היא התגלגלה לאמריקה בדרך לא ברורה. במרץ 1956 היא הופיעה כמכונית שפתחה את מרוץ הסיבולת המפורסם של סברינג, ושם גם נרכשה על-ידי סוחר משיקגו בשם הארי וודורת' יחד עם שותפו – טום בארט. המכונית עברה מספר ידיים, מתי שהוא אף נצבעה באדום והתגלגלה לתצוגה בסוכנות רכב במישיגן, ושם היא המתינה בסבלנות עד שבשנת 1962 עבר במקום נער צעיר, בסך הכל בן 16, בשם גארי קאברל.

קאברל נדלק על המכונית ורדף ללא הרף אחר בעל הסוכנות בניסיונות לרכוש אותה. לאחר אינספור ניסיונות רוקן קאברל על שולחנו של סוחר המכוניות ערימת מזומנים שהרוויח בעבודות מזדמנות, והצליח לרכוש אותה. הילד בן ה-16 השתמש ב-BAT 9 כמכונית היום יומית שלו באופן רצוף במשך 28 שנים (!) שבמהלכן למד רפואה והתמחה כרופא. מידי פעם הוא דאג להציג אותה בתערוכות רכב ברחבי המדינה, ובשנת 1987, לאחר שהוזמן להציג את BAT 9 באחת התערוכות, החליט ד"ר קאברל לצבוע אותה מחדש לצבע האפור המקורי שלה.

 

 

 

למרבה התדהמה, מאז ששלוש המכוניות הללו נוצרו – באמצע שנות ה-50, ועד לשנת 1989, הן לא נפגשו יחד ולא הוצגו במשותף באף מקום. מצב זה השתנה כאשר בשנת 1989 הוזמן ברטונה כדי לקבל תואר דוקטור של כבוד מן הקולג' לעיצוב של המרכז לאמנות בפסדינה, קליפורניה. מארגני תערוכת המכוניות המפורסמת של פאבל ביץ' ניצלו את ההזדמנות ויצרו קשר עם שלושת הבעלים ברחבי המדינה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה הצליחו לאחד אותן למפגש משותף, ובעקבותיו קיבל כל אחד מן הבעלים הצעה מאספן מכוניות פרטי שרכש אותן ואיחד אותן אחת ולתמיד.

בתחילת שנות ה-90 הועברו שלוש המכוניות לאירופה ומאז הן נודדות בין תערוכות רכב, תצוגות ומוזיאונים ברחבי העולם, ומידי פעם אף משתתפות באירועי נהיגה שונים.

למכירה הפומבית לחצו כאן

 

 

אֶפִּילוֹג

קשה להגזים בערכן האספני של מכוניות ה-BAT, אבל סביר להניח שבעולם מסתובבות כיום מעט מאד מכוניות חוקיות לנסיעה בכביש שהחלו את דרכן כמכוניות קונספט פורצות דרך. הוסיפו לכך את שמות המותג האקזוטיים אלפא-רומיאו וברטונה, את התיעוד המדויק למדי של ההיסטוריה של כל אחת מן השלוש, ועיקר העיקרים – את פריצת הדרך הטכנולוגית שהן הציגו עם לידתן, ותקבלו פריט אספנים נדיר מאין כמותו.
בשנת 2008, יותר מ-50 שנים לאחר שנוצרו, החליטו אנשי פיאט וברטונה ליצור מחווה מרגשת לטריפטיק ההיסטורי. לקראת תערוכת ז'נבה של אותה שנה הם בנו את מכונית התצוגה 11 BAT שהתבססה על אלפא רומיאו C8 קומפטיציונה וכוללת רמזים לאבות אבותיה המיתולוגיות.

 

 

עדכון: המכירה הפומבית של סות'ביס RM נערכה בלילה שבין רביעי לחמישי שעון ישראל, ואולי בגלל תקופת הקורונה מי שרכש אותה עשה עסקה טובה. הקונה המאושר רכש את שלישיית המכוניות המדהימה הזאת במחיר מציאה של 14.84 מיליון דולר בלבד (13.25 מיליון לפני עמלות), כלומר רק 840,000 דולר מעל מחיר המינימום שנקבע למכירה זאת. למי שהכין 20 מיליון דולר כדי לקחת את השלישייה נותר כעת לא מעט עודף ליצירות נוספות…

אנשי סות'ביס, אגב, מרוצים מאד ובהודעה שפרסמו הם כתבו ש"כמעט מיליון צופים צפו במכירות הפומביות האמנותיות המקוונות של סות'ביס, עם התמודדות פעילה במיוחד במכירה של שלישיית אלפא BAT. זה לא מפתיע לנוכח הנדירות והנחשקות של הדוגמאות המעוצבות והפיסוליות להפליא של אמנות הרכב".

  • Ad
  • Ad
  • Ad
    שינוי גודל פונט
    ניגודיות