בבקשת אישור לתביעה ייצוגית שהוגשה שלשום (ד') לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד נטען שניסאן מבצעת ריקול עולמי לכלי רכב מדגם ניסאן קשקאי שיוצרו בבריטניה בשנים 2021-2024, ולמרות שהיא מכרה כלי רכב זהים להם גם בישראל – היא לא מבצעת בארץ את אותו תיקון.
התביעה החלה להתגלגל בעקבות כתבה שפרסמנו כאן בסוף נובמבר, כאשר התובע, ג.פ. מראשל"צ – שהוא בעלים של רכב מן הדגם הזה – קרא אותה ופנה אל היבואנית, חברת קרסו מוטורס, וביקש לדעת אם גם הרכב שלו נדרש לתיקון.
לאחר שקיבל תשובה שלילית הוא ביצע בדיקה ומצא שניסאן זימנה מאות אלפי כלי רכב מאותו דגם לתיקון במדינות שונות באירופה, כמו גם באוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה.
באמצעות עורכי דינו – מוריה שלו, סאלח דיואני וולריה פלקסברג – מבקש ג.פ. מבית המשפט להורות לניסאן וליבואנית שלה לבצע ריקול זהה גם בישראל ולפצות את בעלי הרכב בגין נזקים שלדעתו נגרמו להם.
ברמה הטכנית – הטענות שנטענות בבקשת האישור זהות לאלה שהבאנו כאן: תיאור הריקול מדבר בעד עצמו ומזהיר מפני אפשרות שחיכוך של צינור דלק יגרום לפריצה שלו ולדליפת דלק שעלולה לגרום לאובדן כוח מנוע בתוך כדי נסיעה, או לשריפה ולתאונה. התובע אף זיהה לטענתו את הכשל ברכב הספציפי שלו, והתיעוד שלו מופיע בבקשת האישור. הוא מעריך שהתיקון נוגע לאלפי כלי רכב מדגמי קשקאי שנמכרו בישראל בשנים הרלוונטיות.
צל"ש או טר"ש: האם בית המשפט יחייב ביצוע ריקול
נכון לכתיבת שורות אלה מונחת התביעה על שולחנו של השופט רמי חיימוביץ שהוא אחד השופטים המנוסים ביותר בתביעות ייצוגיות בתחום הרכב בישראל.
בהתאם לטיעונים המשפטיים שהועלו בבקשת האישור, ולאלה שיתקבלו בעוד מספר חודשים בתגובה של ניסאן והיבואנית שלה לישראל – עשוי השופט חיימוביץ להידרש לאחת ההכרעות העקרוניות החשובות ביותר בתחום הרכב: באילו מצבים יש לאמץ בישראל ריקול שמוכרז בחו"ל. החלטה כזאת, בוודאי אם תעבור גם את מבחן בית המשפט העליון – עשויה לשנות את ההתייחסות של המערכת המשפטית כולה לתחום הקריאות לתיקון של כלי רכב בישראל.
אם ההליך יתקדם קיימת אפילו אפשרות סבירה ששוב נוכל לחזות במו עינינו באופן שבו משרד התחבורה הישראלי פועל באופן אקטיבי כנגד אזרחי ישראל, ומסכן את הביטחון של כולנו על כבישי הארץ, כפי שיוסבר בהמשך.
חשוב להדגיש: כל עוד שהנתבעות לא הגישו את תשובותיהן אנחנו נסמכים כאן רק על טענות של צד אחד, ועל עובדות שלא יכולה להיות לגביהן מחלוקת. בהחלט יתכן שתגובת הנתבעות תהיה מספיק טובה ותכלול עובדות או טענות משפטיות שלא ידועות לנו, או כאלה שעדיין לא נחשפו פומבית. זה עשוי להפוך את הקערה על פיה ואולי גם לגרום לדחיית בקשת האישור. כל מה שאפשר לומר בוודאות כרגע, בדיוק כפי שתיארנו בכתבה המקורית שלנו, זה שנכון ליום הגשת בקשת האישור במדינת ישראל עדיין לא הוכרז ריקול זהה לזה שהוכרז בחו"ל.
השאלה העקרונית, שנוגעת לכל אזרח במדינת ישראל, היא איך אפשר (או באילו מצבים) לגרום ליצרניות הרכב לבצע בארץ את אותן קריאות לתיקון שהן מבצעות בחו"ל, ולכך יש שלוש אפשרויות טובות.
"דרך המלך", שיכולה להתקיים במדינה שיש לה משרד תחבורה עם רמת תפקוד סבירה ומעלה, היא שהמשרד הממשלתי שאחראי על הבטיחות בדרכים יפעל באופן אקטיבי ויגרום ליצרניות הרכב לעשות את הדבר הנכון.
למשרד התחבורה הישראלי יש את כל הכלים ואת הגיבוי החוקי לפעול למען אזרחי ישראל אבל לא רק שהוא לא מבצע את תפקידו – הוא אפילו מכשיל באופן אקטיבי חלק מן הניסיונות להביא לאותה תוצאה בדרכים אחרות.
דרך שנייה, שמתקיימת במדינות שבהן נציגי ציבור פועלים למען הציבור, היא פעולה בכנסת של כל אחד מ-120 חברי הכנסת שנבחרו על-ידי העם. בצרפת, למשל, הביאה פעולה פרלמנטרית כזאת לריקול הגדול ביותר בתולדות המדינה ולהוראה על הפסקת נסיעה של מיליוני כלי רכב. אצלנו יכול כל חבר כנסת לפעול לשיפור החקיקה הקיימת או לזמן לברור את נציגי משרד התחבורה במסגרת ועדת הכלכלה של הכנסת.
הדרך השלישית, זו שמונחת כרגע לפנינו, היא פעולה משפטית באפיק של תובענה ייצוגית שבה יצרנית רכב שלא מבצעת ריקול נחשפת לטענות לפיהן היא עוברת על מספר חוקים של מדינת ישראל, רובם מתחום הצרכנות.
אם בית משפט מקבל את הטענות הוא עשוי להטיל על יצרנית רכב חיובים שיעלו לה הרבה יותר ממה שהיא סבורה שתחסוך לעצמה באמצעות אי-ביצוע של ריקול.
איך עובדת המערכת המשפטית?
בתיאוריה, בית משפט אמור לשפוט בהתאם לחוקי המדינה, לטענות שנטענות בפניו ולראיות שמוצגות לו. במציאות, שופטים הם בשר ודם והם לא עוסקים במתמטיקה – במובן זה שלכל בעיה שמונחת בפניהם יכול שיהיה יותר מאשר פתרון מובהק בודד.
לא נייגע את הקוראים עם טיעונים משפטיים שהועלו בבקשת האישור הספציפית הזאת – בעיקר מפני שעדיין אין לנו את תשובות הנתבעות שיוצבו מולם בעתיד. אבל כן חשוב להביא שתי דוגמאות בולטות לאופן שבו אותה סוגיה עקרונית נבחנה בעבר באותו בית משפט והסתכמה בתוצאות הפוכות.
מקרה ראשון, שעליו דיווחנו כאן בעבר, נוגע לבקשה של מרצדס והיבואנית שלה לישראל לדחות על הסף בקשה לתביעה ייצוגית שבה היא נדרשה לבצע ריקול של כריות-אוויר קטלניות מתוצרת טקאטה.
באותה פרשה טענה מרצדס שהעובדה שהיא ביצעה ריקול לכריות האלה במדינות מסוימות לא מוכיחה שקיים כשל זהה במכוניות דומות שנמכרו בישראל, ואי אפשר לחייב אותה לבצע ריקול כזה כאן.
בהחלטה אמיצה ומנומקת היטב של השופט עוז ניר נאוי הוא דחה את הטענות האלה, קיבל את טענות התובעים, ואישר להמשיך את ההליך כנגד מרצדס במסגרת תובענה ייצוגית. בין השאר, השופט ניר נאוי – לאחר ששמע גם עדים של מרצדס, קבע ש"הגעתי לכלל מסקנה כי הוצגו די עובדות וראיות המצביעות על תשתית ראשונית לבקשת האישור, בדבר קיומה של תקלת בטיחות סדרתית אשר הצדיקה ריקול. ראיותיה של המשיבה, אך חיזקו וביססו את החשדות שעלו מבקשת האישור… אמנם, קיומם של הליכי ריקול במדינות אחרות אינם מלמדים בהכרח על קיומה של תקלה סדרתית המצדיקה קריאה חוזרת אף במדינתנו. עם זאת, התנהלותה של המשיבה עצמה, במסגרת הדיון בבקשת האישור, הביאה אותי למסקנה כי אין לסלק את התובענה על הסף, ואף השתכנעתי כי יש מקום לאשר את הבקשה, ולהמשיך ולברר את התובענה כייצוגית".
עד כמה מדובר בהחלטה נכונה ואמיצה? בואו נאמר את זה כך, ונשים בצד את הטיעונים המשפטיים: העובדה שממש בימים אלה מבוצע באירופה הריקול במתכונת חרום הנרחב ביותר בהיסטוריה, ובמסגרתו מתוקנות מיליוני כריות אוויר מאותו סוג בעשרות מותגי רכב שונים – מדברת בעד עצמה.
אותה טענה – תוצאות הפוכות
הליך אחר, שבו התקבלה תוצאה הפוכה, התקיים באותו בית משפט בפני השופט אבי סתיו, וגם בו נטען שיצרנית רכב, במקרה הזה ב.מ.וו, חייבת לבצע בישראל את אותו ריקול שהיא מבצעת במכוניות דומות במדינות אחרות. כדי להפיג את המתח נאמר שבסופו של דבר דחה השופט סתיו את בקשת האישור הזאת אבל יש להדגיש שהוא נסמך על לא מעט בעיות וחוסרים בבקשה עצמה, ושככלל ההחלטה שלו מנומקת היטב ותואמת את העובדות שהונחו בפניו.
במאמר מוסגר נאמר גם שהשופט סתיו אף הוסיף קביעה עקרונית חשובה כשכתב בפסק דינו ש"העובדה שהתממשותו של סיכון מסוים תלויה בנהיגה לא זהירה או לא "לפי הספר", אין פירושה כי לא נדרש לנקוט אמצעים אחרים כדי למנוע אותו. העובדה שנהג עלול לטעות, ואף לנקוט בחוסר זהירות מסוים, היא נתון שיש להביאו בחשבון, ודומה כי הדברים ברורים מאליהם".
מה שיותר חשוב בהחלטה הזאת הוא התייחסות להחלטה הקודמת (עניין כריות האוויר במרצדס) והאמירה לפיה "יש להדגיש כי העובדה שהיצרן מצא להכריז על ריקול במדינה אחרת עשויה בהחלט להיות בעלת משקל ראייתי, ודאי בהצטרפה לראיות אחרות. התשובה לשאלה מה המשקל שיש לייחס להכרזת הריקול עשויה להשתנות בהתאם לטיבו של הליקוי בו מדובר ולמכלול הנסיבות".
"מכלול הנסיבות", במקרה זה, לא חצה לדעת השופט רף ראייתי שמצדיק ניהול תביעה ייצוגית, ודברים אלה חשובים במיוחד לעניין שבפנינו – כלומר לפרשת הריקול של ניסאן קשקאי.
בשורה התחתונה של פסק דינו כותב השופט סתיו כי "ער אני לכך שמדובר בטענה לליקוי ברכב העלול לגרום לסיכון בטיחותי… מטבע הדברים, כאשר מדובר בטענה הכרוכה בעניינים בטיחותיים בית המשפט יבחן את הדברים ביתר תשומת לב. יחד עם זאת, טענה לליקוי בטיחותי אינה "מילת קסם", ונדרש לבסס אותה בראיות מספיקות. בענייננו, כאמור לעיל, אני סבור שהראיות שהמבקש הביא אינן מספיקות".
במילים אחרות, "מכלול הנסיבות" נכון גם לבקשת האישור בעניין ניסאן קשקאי. זה אומר שעצם העובדה שמבצע ריקול בחו"ל לא מספקת, ועל התובעים מוטל נטל לשכנע את בית המשפט שיש לבצע את אותו ריקול גם בישראל.
משרד התחבורה נגד אזרחי ישראל
ישנם מקרים שבהם מסתתרים "דברים גדולים" בתוך הליכים שגרתיים, ופרשת הריקול של ב.מ.וו באולמו של השופט סתיו מדגימה לנו את האופן שבו משרד התחבורה הישראלי פועל נגד אזרחי ישראל.
השופט סתיו, בתמימותו, סבור שמשרד התחבורה של מדינת ישראל אחראי על בטיחות תושבי הארץ, ולכן כתב באחת מהחלטותיו ש"נוכח העובדה שהמבקש טען לתקלה בטיחותית שיש בה כדי לסכן חיי אדם… יש להביא את ההליך לידיעתו של … משרד התחבורה באמצעות הפרקליטות, על מנת שישקול אם ברצונו להתייצב בהליך".
ואכן, משרד התחבורה הגיש את עמדתו המקצועית באמצעות הפרקליטות, והיא הוסיפה למשקל הראיות שהביאו לדחיית בקשת האישור. לדברי השופט סתיו: "משרד התחבורה הגיש עמדה אשר עולה ממנה כי אין די בהכרזה על ריקול בארצות הברית כדי לחייב תוצאה דומה בישראל… כלומר, מעמדתו של משרד התחבורה עולה שהוא אינו סבור שבמקרה הנוכחי הוכח שישנה תקלה בטיחותית המצדיקה הפעלה של מנגנון הריקול הקבוע בחקיקה הישראלית… לעמדה זו של (משרד התחבורה) יש לייחס משקל משמעותי".
כדי לנתח לעומק את עמדת משרד התחבורה, כפי שהוגשה, נדרשת כתבה נפרדת אבל אפשר לסכם בקצרה ולומר שמתוך 1,500 המילים שכתובות בה מוקדשות 651 ל"סיקור האירוע" כאילו שמשרד התחבורה הוא פרשן משפטי של ההליך הייצוגי. רק לאחר מכן מגיע סעיף שכותרתו "עמדת המדינה ביחס לבקשה לחייב את המשיבות לבצע ריקול", אלא ש-600 המילים הבאות מוקדשות אך ורק לציטוט של "חוק רישוי שירותים ומקצועות בענף הרכב" אשר מסדיר באופן כללי את נושא הריקולים בישראל, וממנו אמורים היו להיגזר תקנות שמתקין שר התחבורה ונהלים של משרד התחבורה.
לאחר מכן מוקדשות 50 מילים למסקנה שמסיק כותב המסמך מנוסח החוק ("אם לדעת יצרן הרכב קיימת תקלה בטיחותית סדרתית, והיצרן הודיע על תקלת בטיחות סדרתית אזי על היבואן חלה חובה לפעול בהתאם לחוק"), ואז מגיעות 50 המילים הכי דרמטיות והכי מטומטמות במסמך כולו.
מחבר המסמך, שאמור להציג בפני בית המשפט את עמדת משרד התחבורה בנושא קריאות לתיקון בטיחותית בכלי רכב, כותב ש"מטענות הצדדים עולה כי היצרן לא הכריז תקלה בטיחותית סדרתית, ולא סבור שקיימת תקלה מסוג זה, על הרכב מושא בקשת האישור. לאור האמור לעיל, היבואן אינו רשאי לפרסם הודעת קריאה חוזרת לבעלי הרכבים. אין באמור, כדי לאשר או לשלול את האפשרות לקיומה של תקלה כלשהי ברכבים, אף אם היא לא מסווגת כתקלה בטיחותית סדרתית".
כאמור, כדי להבין עד כמה מופקרת עמדת משרד התחבורה, וחשוב יותר – עד כמה היא מסוכנת, נקדיש לכך כתבה נפרדת. בשלב זה נסתפק בנקודה פשוטה אחת שלמרבה הצער נעדרת גם מבקשת האישור בעניין ניסאן קשקאי וחמור יותר – מעמדת משרד התחבורה שהוגשה לשופט סתיו.
"חוק שירותי רכב" קובע באופן מפורש שיבואן רכב נדרש לדווח למשרד התחבורה לא רק במקרה שיצרנית הרכב מודיעה לו על תקלה סדרתית בטיחותית, אלא גם אם "נודע לו על כך בדרך אחרת". במילים אחרות, כאשר משרד התחבורה כותב לבית המשפט ש"היבואן אינו רשאי לפרסם הודעה" הוא לכל הפחות מפרש לא נכון את החוק, ובוודאי מועל בתפקידו כמגן של תושבי ישראל.
נתקלתם בתקלה סדרתית ברכב? כתבו לנו אל: editor.thecar@gmail.com
לקריאה נוספת:
חלק מבעלי אופל בישראל נדרשים להשבית את הרכב שלהם באופן מיידי. אז איך זה שאתם לא שמעתם על זה?
+
בצרפת מכוניות עם כריות אוויר קטלניות לא יעברו טסט. בישראל משרד התחבורה ממשיך לישון על האף ולסכן אתכם
בעלי הונדה סיוויק 1.0 ליטר צריכים מנוע חדש. בינתיים הם יקבלו 4 ליטר שמן מנוע
