(עדכון 25 אוקטובר: עם הפרק המלא)

צוות תכנית התחקירים 'שטח הפקר', אשר משודרת בערוץ הטלוויזיה 'כאן 11', ערך בחודשים האחרונים תחקיר מקיף אודות מצלמות המהירות האלקטרוניות שמותקנות בישראל על-ידי המשרד לביטחון הפנים ומתופעלות על-ידי משטרת ישראל.

הסרט חושף בין השאר את תהליכי קבלת ההחלטות שהביאו להצבת המצלמות מלכתחילה, וגם את השקרים והטיוח של בעלי תפקידים בכירים במהלך המשפט המתוקשר אשר ניהלו עו"ד תומר גונן וצוות שותפיו בבית המשפט בעכו. תזמון ההקרנה כמעט מושלם: כ-24 שעות לאחר שחלף המועד החוקי שבו יכולה הייתה המשטרה לערער על פסק הדין של שופט בית המשפט בעכו, יעקב בכר, מה שאומר שאנשי הפרקליטות שקלו היטב את הסיכויים שלהם להפוך את ההחלטה או להפסיד בערעור ואולי אף לחטוף ביקורת חריפה יותר מבית המשפט – והחליטו שעדיף להם לקבל את הדין.

בתחקיר של 'שטח הפקר' מובאת לראשונה תגובת משטרת ישראל לפרשה, וזאת לאחר חודשים ארוכים שבהם סרבו נציגי משטרת ישראל להתראיין ולהסביר את עמדת המשטרה – בטענה שהעניין נדון בבית המשפט. גם לאחר הכרעת הדין בעכו הסתפקה המשטרה במשלוח תגובה לאקונית וסטנדרטית לכל כלי התקשורת. בתחקיר 'שטח הפקר' טוען, כמובן, נציג המשטרה שמצלמות המהירות אמינות ומונעות תאונות, אלא שטענתו זאת לא מגובה במחקר ובעובדות שניתנים לבחינה.

השאלה שמלווה את התחקיר כולו היא אם מצלמות המהירות בישראל באמת מסייעות לשיפור הבטיחות ולהפחתה במספר תאונות הדרכים, או שמדובר במערכת שבסך הכל מייצרת הרשעות רבות לנהגים, והכנסות אדירות למדינה ולחברות שהתקינו ומתפעלות אותה.

ראשי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אומרים בתחקיר באופן ברור שיש לבטל את הפרויקט, לאחר שזה כבר עלה מאות מיליוני שקלים לאזרחי ישראל, והשאלה שצריכה ללוות את הצופה לכל אורך הפרק היא מדוע מי שאחראים לביזיון הידוע מראש הזה לא משלמים מחיר אישי בקריירות הממשלתיות והציבוריות הנוחות שלהם.

אחד הדגשים בתחקיר, למעשה פרשה צדדית אך חשובה מאד מבחינה ציבורית אשר עלתה במהלך המשפט בעכו, הוא פרשת עדות השקר של אילן כרמית, מי שמנהל בפועל את מכון התקנים הישראלי. השופט יעקב בכר, מבית המשפט בעכו, קבע לגביו שהוא לא אמר אמת בעדותו בבית המשפט, והשאלה הציבורית היא אם אדם ששיקר בבית משפט ראוי לעמוד בראש גוף שקובע סטנדרטים של איכות בישראל, ואת העמידה בהם?

נאחזים בקרנות המזבח

שאלה חשובה מאד שצריך לשאול את עצמו כל מי שיצפה בפרק הזה, ובכלל, נוגעת לאדישות הציבור גם בנושאים שאמורים להימצא מעל לכל מחלוקת פוליטית, שבהם פקידים ובעלי סמכות פועלים כנגד האינטרס הציבורי – בין אם במעשה ובין אם במחדל.

העובדה היא שהציבור הרחב נותר אדיש גם לאחר שנחשפו עובדות שמוכיחות באופן ברור את רשלנותם המקצועית של רבים מבין מי שהיו מעורבים בפרויקט מצלמות המהירות, כולל גם מספר מרואיינים בתחקיר של 'שטח הפקר'. אדישות זאת מאפשרת לאותם רשלנים להמשיך לפעול כנגד האינטרס הציבורי, ובמקום לבחון מחדש את הפרויקט כולו הם מעדיפים להסתיר את המחדלים האישיים שלהם על-ידי הנצחתו.

כך, למשל, הפרקליטות קיבלה לאחרונה את עמדת המשטרה לפיה יש להמשיך ולהשתמש במערכת המצלמות, וזאת על בסיס דוח של הטכניון שלא פורסם לעיון הציבור. שאלת התרומה, או הפגיעה, של מצלמות המהירות בבטיחות בדרכים לא נדונה כלל, למרות שזאת כביכול הסיבה שמאות מיליוני שקלים מכספי הציבור נשפכו מלכתחילה לפרויקט חסר התוחלת הזה.

לקריאה נוספת: חמש הערות על מצלמות המהירות ושקרים כנגד האזרח

לפני כשבועיים, בבית המשפט המחוזי בלוד, הושג זיכוי חשוב בתיק שבו כפר נהג באישום כנגדו, ונקבע שבניגוד להודעות של המשטרה לעיתונות, שבהן נטען שהמצלמות אמינות – משטרת ישראל ומכון התקנים עדיין לא הצליחו עד כה להוכיח את אמינותן בבתי משפט. מצב כזה מותיר עשרות אלפי נהגים מבולבלים, והבלבול הזה עלול לגרום שני סוגים של נזק. ראשית, נהגים רבים עלולים לשלם את הקנסות ולחטוף את העונשים שכרוכים בהם (ובכלל זה נקודות, העלאת דמי הביטוח לרכב, ואף שלילת רישיון בפועל) – וזאת למרות שייתכן שכלל לא עברו עבירה.

שנית, וזאת בעיה חמורה יותר, נהגים רבים עלולים לנסות ולהישפט מבלי שיהיו מצוידים בידע המתאים או בעורכי דין מקצועיים ונחושים – ובכך לגרום לנזק גדול לכלל הנהגים.

ניסיון העבר מלמד שמשטרת ישראל משחקת "משחק מלוכלך" בזירה המשפטית, תוך חתירה ליצירת "מסה קריטית" של הרשעות, שאיתה היא מנסה לשכנע את בית המשפט המחוזי, ולאחריו את בית המשפט העליון – שהציוד בו היא משתמשת אמין, כלומר שחלה עליו "חזקת האמינות" מבחינה משפטית, ולכן אי אפשר לתקוף אותו בבתי משפט.
השיטה פשוטה: בכל פעם שהתובעים המשטרתיים חשים שהנאשם, או עורך הדין שמייצג אותו, עושים עבודה גרועה – הם מנהלים את התיק עד להכרעת דין שבה קובע שופט שהנאשם אשם. לעומת זאת, כאשר המשטרה נתקלת בעורך דין מקצועי, והרושם של התובעים הוא שהם עומדים להפסיד את התיק – הם מציעים לנאשם פשרה (למשל להודות בעבירה קלה יותר), או שהם מבטלים את האישום. כך, בסופו של יום, נצבר מספר רב של הרשעות ומעט מאד זיכויים, אם בכלל, ועם ה"מאזן" הזה משיגה הפרקליטות את מבוקשה בזירה המשפטית.

להישפט או לא?

כל עוד שלא התעוררה מחאה חברתית כנגד האחראים לפרויקט – ובראשם השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, ניצבים עשרות אלפי נהגים שקיבלו דוחות ממצלמות המהירות בפני דילמה מאד מעשית: האם לשלם את הקנס ובכך להודות בעבירה, שזאת פעולה שאין ממנה דרך חזרה, או לנסות ולהיאבק באישום בבית המשפט, וזאת החלטה שעלולה להיות כרוכה בעלויות לא מבוטלות ובהשחתת זמן.

המצב כרגע הוא שככל הידוע, המשטרה פועלת כדי לקיים את ההליכים המשפטיים הראשונים בתיקי מצלמות המהירות בתחילת השנה הבאה, כלומר בתוך כשלושה או ארבעה חודשים. בינתיים ינסו אנשיה, בסיוע מכון התקנים, לבסס את הדוח של הטכניון ולחזק אותו כדי שיעמוד במבחן משפטי. היות שיוקרתם האישית והמקצועית של לא מעט אנשים במשטרה, בפרקליטות ובמשרד לביטחון הפנים תלויה בכך – אפשר לצפות שמצד אחד הם יעשו עבודה אינטנסיבית "למען" המערכת, ומנגד יתאמצו להסתיר כל פיסת מידע שעלולה לפגוע במאמצים אלה.

כל נהג שמואשם בעבירת מהירות על סמך המצלמות האלקטרוניות צריך לפעול בהתאם למצבו האישי, ובין השאר בהתאם למספר ההרשעות הקודמות שלו, ורצוי לקבל ייעוץ משפטי כדי להבין היטב את כל המשמעויות של הודאה באשמה או של בקשה להישפט. בכל מקרה, הדרך המומלצת כרגע לכל מי שמחליט להישפט ולטעון לחפותו, תוך התבססות על פסקי הדין מעכו ומלוד, היא להתארגן בקבוצות של כמה עשרות נהגים במטרה לממן ייצוג משפטי ברמה גבוהה, תוך חלוקת הנטל הכלכלי בין מספר רב של חברים.

כרגע עדיין מוקדם לדעת אילו "קלפים" מחזיקה המשטרה בידיה, שכן היא מתייחסת אליהם כאל רכוש שלה ולא כאילו שמידע זה שייך לכלל הציבור, אבל נראה שבמישור המשפטי נוטה הכף לכיוון שסותר את חזקת האמינות של המצלמות.

דעה: גלעד ברח

במדינה מתוקנת צריך היה לצפות מן השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, שינחה את אנשיו לפעול הפעם לטובת הציבור ולא נגדו, כלומר לעצור את הפעלת המצלמות ואת כל ההליכים המשפטיים ולכנס, במקביל, ועדה ציבורית שקופה ואובייקטיבית שתבחן לעומק את הפרויקט ואת כל המשמעויות וההשלכות שלו.
אם ועדה כזאת תוכיח תועלת בטיחותית לציבור כתוצאה מהפעלת המצלמות אפשר יהיה לכל הפחות לשפר את הפעולות הבאות שיינקטו, למשל על-ידי הצבתן במקומות מועילים והסרת מצלמות שרק גובות כסף.
למרבה הצער, ההתנהלות של ארדן בנושא זה מאז שנכנס לתפקידו מעידה שאין לו את האישיות של מי שיעשה את הדבר הנכון, וחבל.

צילומים: שטח הפקר