ההתעקשות של "ממשלת השינוי" לבצע את אחת הרפורמות התחבורתיות החשובות ביותר בישראל דווקא במסלול הקומבינה של 'חוק ההסדרים' מובילה אותנו למציאות חלמאית שבה "גם נאכל את הדגים המסריחים וגם ניתקע בפקקים בדרך אל העיר". חוק מס הגודש, אם יאושר במסגרת 'חוק ההסדרים' במקום שיועבר למסלול חקיקה רגיל וישולב בתוכנית תחבורתית כוללת – יטיל מס נוסף על פלח יצרני מאד ספציפי באוכלוסייה הישראלית אך לא יקיים את המטרה שלשמה נוצר: כולנו נישאר תקועים באותם פקקים ואף ניאלץ לשלם תמורת תענוג מפוקפק זה.
אתמול (ה') דנה ועדת הכספים של הכנסת דיון שני בהטלת מס נוסף על בעלי רכב בישראל, בהיקף משוער של 1.2 מיליארד שקלים בשנה. מס זה יוטל בעיקר על אוכלוסייה מאד ספציפית של אנשי מעמד ביניים שמתגוררים בפריפריה הקרובה לגוש דן, ובתושבי השוליים של גוש דן עצמו. בתוך כדי שני הדיונים שנערכו עד כה נחשפו שתי עובדות מטרידות במיוחד, והראשונה בהן היא עבודה רשלנית ומגמתית של אנשי האוצר אשר נטלו לידיהם רעיון הגיוני ונכון ועיצבו אותו בדרך היחידה שהם מכירים – ראייה פיסקאלית צרה. חטא זה של אנשי האוצר כלפי רעיון תחבורתי ניסיוני יגרום לאובדן אמון הציבור בכנות הכוונות שלהם, ומה שיותר חמור: אין כל סיכוי שהוא יפתור את הבעיה שבשמה הוא מוטל.
עובדה מטרידה לא פחות היא שחברי הקואליציה שנכחו בדיונים אינם טיפשים מכדי להבין את הקומבינה שהאוצר מניח לפתחם, את האופן שבו "משחקים להם במוח", ואת המוצר המרושל והמזיק שעליו הם יהיו חתומים חלילה. למרות זאת – בשם משחק פוליטי שבו כל שאלה נבחנת אך ורק במונחים של "הישג פרלמנטרי" לממשלה או לאופוזיציה – הם מתעקשים שלא לעשות את הדבר הנכון שהוא להעביר את רפורמת הגודש למסלול חקיקה רגיל ואחראי.
לוליינים בקרקס פוליטי
בפתח הדיון שנערך אתמול הדגים יו"ר הוועדה, אלכס קושניר (ישראל ביתנו), את אחת הדרכים שבהן משטים אנשי האוצר בחברי הכנסת כאשר הכריז בחגיגיות על "סיכום עם האוצר" על הוצאת כלים דו-גלגליים מחיוב במס החדש. כל מי שעיניו בראשו מבין את התרגיל השקוף והילדותי של "הרבי והעז": קודם מכניסים מוקש בגודל הר, שעצם הימצאותו זועקת לשמיים, ואחר כך מעניקים "הישג" קטן לנציגי הציבור בתקווה שלא ישימו לב לשאר התקלות שעליהן הם נדרשים לחתום.
אלא ששפת הגוף של רוב חברי הקואליציה שנכחו בדיון, אפילו מי שמתיימרים לייצג את העוסקים העצמאים מחד או את העובדים השכירים מאידך, מעידה שבכוונתם להתפתל כלוליינים ככל שיידרש אפילו סביב השגות שהם עצמם העלו ובלבד שהשיירה תעבור בכל מחיר. אחדים מהם ציטטו סיסמאות שמתארות היטב את הבעיה שאגרת גודש יכולה לפתור אך התעלמו במפגין מן "הפיל שבחדר": בלי אלטרנטיבות תחבורתיות הבעיה לא תיעלם מעצמה, ממש כפי שהעלאת מס על הדלק לא מצמצמת נסיעות.
אחד החשדות כלפי המס החדש הוכח בשני הדיונים כעובדה: מדובר בתוכנית שנוסחה בחיפזון רב על-ידי אנשי האוצר ללא שיתוף או עבודה מקצועית רצינית של משרד התחבורה. כך נותרו רק הקווים הכלליים של רעיון "אגרת הגודש" ללא כל האמצעים שבאמת יכולים לצמצם את הגודש. חיפזון זה מניח כעת לפתחם של חברי הכנסת "קווים כלליים" של שלוש טבעות גיאוגרפיות לגביית מס שעליהם הם אמורים לחתום, והיחיד ששם לב לאחד העיוותים שנוצרים כך הוא חבר הקואליציה ח"כ צבי האוזר (תקווה חדשה) שהעז לדבר בשם תושבי גוש דן ולהציג את המכה שהם עומדים לחטוף. השרטוט הסכמתי שצירו אנשי האוצר יוצר מצב שבו חלק מתושבי גוש דן ייכלאו במתחמים בגודל של קילומטרים בודדים סביב בתיהם, וכל נסיעה להקפצת הילדים לגן או לחוגים, או נסיעה עם ההורים הקשישים לרופא, תחויב במס. לעומתם יהיו מי שייסעו 20 קילומטרים בתוך הטבעות, למשל בין בני ברק לחולון, אך לא יידרשו לשלם ולו שקל בודד למרות שהם יוסיפו לגודש התנועה ממש כמו כל האחרים.
בעיקר יסבלו תושבי הפריפריה הקרובה שנוסעים לעבודתם מידי יום אך לא התברכו בתחבורה ציבורית מתפקדת ולא יכולים ללכת ברגל או לדווש על שבילי אופניים לפני שאמצעים כאלה מוקמים ומתפקדים, וגם נותני שירותים שלא יכולים לעלות עם כלי העבודה שלהם לאוטובוס.
עובדים עליכם בעיניים
חלק מתרגיל ההטעיה של האוצר הוא חיבור תודעתי בין אגרות שימוש – כמו אלה שמוטלות בכבישי אגרה שמהווים אלטרנטיבה לכבישים אחרים, לבין אגרות גודש שנועדו לשנות הרגלים ולעודד משתמשים לבחור באמצעי ניידות אחרים במקום במכונית שלהם. אגרות שימוש נפוצות מאד בעולם, למשל בכבישים מהירים ועל גשרים, ורוב ההכנסות מהן משמשות כדי לבנות ולתחזק את אותם עורקי תנועה. מס גודש, במתכונת המוצעת אצלנו, מוטל כיום ב-5 ערים בלבד מתוך 10,000 ערים בעולם. עובדה זאת לא מעידה על-כך שהעיקרון עצמו פסול – אלא לכל הפחות על כך שצריך לתכנן אותו בקפידה ולבצע אותו באחריות. אגרת גודש היא כלי מאוד לגיטימי בארגז כלים שכולל גם פתרונות נוספים, אבל אי אפשר לתקן הכל רק עם פטיש, בדרך כלל צריך גם מברג ומקדחה.
בחוק ההסדרים הנוכחי סוללים אנשי האוצר את "המסלול עוקף הכנסת" לא כדרך חירום צדדית אלא כנתיב מהיר. החידוש שלהם הפעם הוא ניסוח חוק שיוצג בעתיד כחוק עצמאי וחקיקה חפוזה של רפורמות מרחיקות לכת באמצעות הליך מזורז תחת לחוץ של חוק הסדרים. כך יימחק בעתיד הזכר המביש של אופן לידת החוק – אבל התקלות והמוקשים שנשתלו בו לא ייעלמו.
את ואתה הפרה החולבת
המס החדש ייכנס אמנם לקופת המדינה אבל יתווסף לעול אדיר שממילא מוטל על בעלי רכב בישראל: מיסי קניה, מכס, מע"מ, בלו על הדלק, אגרות רישוי, וביטוח החובה היקר ביותר בעולם. המהלך המקורי שהוצע בשעתו – גם על ידי אנשי האוצר עצמם, כלל הפחתת מיסים אחרים באופן שבו סך היקף הגבייה לא אמור היה להשתנות, כלומר שהכוונה הייתה שלא להעלות את יוקר המחיה בישראל. כאשר החוק מוגש דרך מסלול הקומבינה שבו יגדל נטל המס על בעלי הרכב ב-1.2 מיליארד שקלים בשנה, ורוב הסכום הזה יגולגל הלאה ויעלה את יוקר המחייה.
מעבר לחוסר התועלת המעשית, ולאופן המקומבן והאנטי דמוקרטי שבו מועברת הרפורמה הזאת, הפספוס הגדול ביותר של ביצוע רפורמה אך ורק מבעד לחור של הגרוש נגרם בגלל עיסוק בסימפטום במקום במחלה. ב-50 השנים האחרונות מדינת ישראל "ריכזה את עצמה לדעת" בתוך גוש דן וב"מדינת תל-אביב", וגם הממשלה הנוכחית ממשיכה לעשות את זה תוך כדי הזנחה פושעת של כל שאר המדינה. כך, למשל, הממשלה מתכננת להשקיע 150 מיליארד שקלים ב"תוכנית המטרו" במקום להוציא לפחות חלק מן הפעילויות אל שולי גוש דן ולהקים אמצעי תחבורה שיוליכו החוצה במקום פנימה. במקביל הממשלה מוסיפה להשקיע באמצעי תחבורה בני 200 שנים, כמו רכבות כבדות, בעידן שבו שאר העולם משקיע באמצעי תחבורה וניידות חדישים וצופי פני עתיד.
