נהגת חזרה לחניית מרכז קניות וגילתה שבמכוניתה פגעה מכונית חולפת. עובר אורח השאיר על חלון המכונית פתק ועליו פרטים של הנהגת הפוגעת, ובעקבות זאת החל בעלה של הנהגת, שמועסק במשטרת ישראל, במבצע בילוש. עד מהרה התברר שבעלת המכונית הפוגעת מוכרת לבעל, שכן גם היא מועסקת במשטרה. הפרשה הסתיימה רק בבית משפט לתביעות קטנות

למרבה הצער, נהגים רבים מכירים היטב את הרגשת חוסר האונים שמתעוררת כאשר הם מוצאים את מכוניתם עומדת בחניה ועליה סימני נזק שגרם נהג חסר אחריות, שפגע במכונית החונה וברח מהמקום מבלי להשאיר את פרטיו. כך בדיוק קרה לד', שחזרה יום אחד למכונית שהשאירה בחניה של מרכז קניות גדול בנתניה, וגילתה נזק חדש שנגרם מפגיעת מכונית חולפת.

למזלה של ד', עובר אורח אלמוני השאיר על חלון המכונית החונה פתק, ועליו הודעה בזו הלשון: "'בחורה צעירה נכנסה ברכבך מאחור, ראיתי את מספר הרכב XX-XXX-50 בשעה 19:50 ונסעה לדרכה". ד' לא התעצלה, ופנתה למשטרה בבקשה לגלות את זהות בעל המכונית שפגעה במכוניתה. עד מהרה התברר שהנתבעת הייתה מוכרת לבעלה של ד', שכן שניהם עבדו במשטרת ישראל (עובדה שוודאי הקלה על ד' במלאכת בירור זהותה של הנהגת הפוגעת).

בעלה של ד', כראוי למי שמועסק בשורות המשטרה, פתח במבצע בילוש: הוא נסע למקום עבודתה של בעלת המכונית הפוגעת, וגילה נזק בצדה הקדמי-ימני ואף שרידי צבע התואמים את צבע המכונית של אשתו. מבצע הבילוש הנועז הסתיים בתיעוד המכונית הפוגעת באמצעות מצלמה, כאשר מבצע שני – שנערך זמן מה לאחר מכן – העלה שהנזק למכונית הפוגעת תוקן.

בעקבות מסעות הבילוש הנועזים, הגישו ד' ובעלה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בנתניה, ובה ביקשו לקבל פיצויים בסך 5,405 שקלים בגין הנזק שנגרם למכוניתם. הראיות שהציגו בני הזוג שכנעו עד מהרה את השופט הרווי גרובס: "אני משוכנע שהנזק לרכב התובעת נגרם על-ידי הנתבעת אשר התחמקה וברחה מהמקום, כאשר היא ידעה היטב שגרמה נזק לרכב התובעת", כתב השופט בפסק הדין.

לשכנועו של השופט תרמה התחמקותה הנהגת הפוגעת מהופעה בפני בית המשפט. "אזרח אנונימי הצביע על רכבה של הנתבעת כרכב הפוגע ובורח, וכפי שברחה מהאירוע, הנתבעת לא הייתה מוכנה להתייצב לדיון ולטעון את טענותיה", הבהיר השופט גרובס, "יש לציין גם שהנתבעת התחמקה ממסירת הזמנה לדין, עד שפעלה התובעת לבצע מסירה אישית… לכן, אין ספק שעל הנתבעת לשלם את כל נזקי התובעת".

אולם, בכך לא הסתיים ההליך: השופט נדרש להכריע בשאלה האם יש לחייב את חברת הביטוח לפצות את בני הזוג. נציגת חברת הביטוח טענה בפני השופט כי "יש לחברת הביטוח את הזכות לבדוק את החבות שלה (…) מי נהג ברכב, בשלב זה אין לנו שום הוכחה מי היה הנוהג ברכב, ואין כל ידיעה על הנהג ועל שיתוף פעולה שלכאורה קיבלנו מהמבוטחת שלא היה ולא נברא".

הטיעון לא שכנע את השופט גרובס: "יש בטיעון זה סתירה מסוימת", כתב השופט. "לחברת הביטוח הייתה הזדמנות נאותה לחקור את המבוטחת ולבדוק מולה את האפשרות שאדם אחר נהג ברכב – אולי שלא ברשותה – בעת התאונה, ולעשות חקירה לעומק על מנת לשקול את עמדתה. דברים אלו לא נעשו מפתיחת התיק ועד ליום הדיון"

ואם חברת הביטוח לא טרחה לברר מה בדיוק אירע, אין כל סיבה להקל עמה ולשחרר אותה מחבות כלפי בעלי המכונית שנפגעה. "אין לקבל (את) עמדת חברת הביטוח שהיא משוחררת מלקחת אחריות, עקב חוסר שיתוף פעולה של הנתבעת", סיכם השופט גרובס, "העובדה כשלעצמה שהנתבעת לא טרחה להתייצב לדיון לא משחררת את חברת הביטוח, מקום שקיימים פוליסה וכיסוי ביטוחי".

לאור מסקנות אלה קבע השופט גרובס כי הנהגת הפוגעת וחברת הביטוח שלה יפצו את בעלת המכונית שנפגעה במלוא עלות הנזק – 5,405 שקלים – ואף הוסיף לסכום הוצאות דיון בסך 500 שקלים.