אדישות? רשלנות? עצלנות? או אולי דאגה להכנסותיהם של יבואני הרכב. כל הסיבות האפשריות להסתרת המידע הגדולה של משרד התחבורה
בשבוע שעבר פרסמה חברת פורד בארצות הברית "קריאת שירות" שנוגעת למכוניות מדגמי פוקוס בנות שנות הדגם 2012-2014. בקריאת השירות מתבקשים מוסכי רשת השירות של החברה לבדוק את מצבו של נחיר כניסת אוויר למיכל הדלק, אשר בגלל תכנון לקוי, לכאורה, עלול להיסתם על-ידי אבק, לכלוך, שבבים של מערכת הדלק או אפילו קורי עכביש.
סתימת הנחיר הזה גורמת למניעת כניסת אוויר למיכל הדלק, וזה מקשה על תדלוק המכונית היות שלחץ האוויר החוזר גורם לפיית התדלוק לקפוץ. תיקון הנחיר הסתום, והחלפתו בנחיר שתוכנן טוב יותר, אורכת כ-20 דקות ומבוצעת על-חשבון יצרן הרכב.
היות שלתקלה הזאת אין, ככל הנראה, השלכות בטיחותיות כלשהן, פורד לא מחויבת לבצע "קריאה לתיקון", Recall, וכדי לדאוג ללקוחותיה היא פרסמה קריאת שירות (Technical Service Bulletin – TSB).
קריאות שירות הן הליך טיפול שגרתי אצל כל יצרני הרכב, היות שכולם מגלים תקלות סדרתיות שונות, ובסך הכל מדובר במאות קריאות שמפורסמות מידי שנה בכל העולם, ולפחות עשרות מהן נוגעות לכלי רכב שמשווקים בישראל. רוב יבואני הרכב בישראל מבצעים את קריאות השירות שהם מונחים לבצע על-ידי היצרנים, וזאת באמצעות מערכת התראות אוטומטית שקיימת במערך המחשוב שלהם. כאשר מכונית נכנסת לטיפול שגרתי ברשת השירות, או כאשר היא נכנסת לתיקון, מופיעה בדרך כלל התראה אצל הפקיד שפותח כרטיס עבודה, והתיקון מבוצע לפי הנחיית היצרן. במקרים שונים המוסך אפילו לא מעדכן את הלקוח שבוצע תיקון במכוניתו, ובכל מקרה מבוצע התיקון על-חשבון יצרן הרכב ובאמצעות היבואן.
יצרני ויבואני הרכב לא מפרסמים את קריאות השירות באופן גלוי, למעט בארצות הברית שבה הם מחויבים למסור את פרטי קריאות השירות גם למאגרי מידע שמופעלים על-ידי מינהל הבטיחות בדרכים הפדרלי או על-ידי חברות פרטיות. משרד התחבורה הישראלי, לעומת זאת, לא מבצע פעולות אקטיביות למעקב אחרי קריאות השירות ופרסומן באופן פומבי לציבור, וזאת למרות שבמשרד יודעים, ולכל הפחות היו אמורים לדעת, אודות קריאות השירות מזה למעלה מ-15 שנים.
המשמעות פשוטה: הצרכן הישראלי, בעל הרכב, תלוי באופן מוחלט ברצונו הטוב של יבואן הרכב, ביחסים בינו לבין היצרן שאותו הוא מייצג, ובאיכות נהלי העבודה ברשת מוסכי השירות של היבואן.
פגיעה בצרכן, פגיעה בתחרות החופשית
לקוח שבוחר שלא לטפל במכוניתו ברשת השירות, אלא במוסכים מורשי משרד התחבורה, בכלל לא ייתקל בהזדמנות שבה תתוקן תקלה סדרתית על-ידי היבואן המקומי בהנחיית היצרן. במקרה כזה ייאלץ הלקוח לשלם מכיסו כדי לתקן תקלה שהיצרן לקח עליה אחריות, ומכאן שהרשלנות ארוכת השנים של משרד התחבורה פוגעת כלכלית בבעלי הרכב האלה.
מצב זה, אגב, צפוי להחריף משמעותית ככל שמשרד התחבורה מעודד את היבוא המקביל והאישי של כלי רכב: מכוניות שיגיעו ארצה ממקורות שונים, אפילו אלה שיטופלו ברשתות השירות של יבואני הרכב, עלולות שלא להיכלל בקריאות שירות פשוט מפני שיצרני הרכב לא ייעדו אותן למכירה בארץ ולכן גם לא יודעים שעליהם להודיע לנציגים שלהם כאן שעליהם לקחת אחריות ולתקן תקלות סדרתיות במכוניות האלה.
השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא מדוע נמנע משרד התחבורה מלאסוף באופן אקטיבי את קריאות השירות ולפרסם אותן באתר האינטרנט שלו. האם מדובר באדישות כלפי האינטרס הכלכלי שלנו, בעלי הרכב? האם זאת רשלנות שמתחילה אצל מנכ"ל המשרד הנוכחי, אשר בתפקידיו הקודמים היה אחראי – בין השאר – גם על תחום זה? האם זו עצלנות? או אולי, מופרך ככל שזה עלול להישמע, אולי מדובר בדאגה להכנסותיהם של יבואני הרכב?
פנינו אל דובר משרד התחבורה ושאלנו מדוע המשרד לא מבצע כל סוג של מעקב אחר קריאות השירות ולא מפרסם אותן באופן פומבי לכלל הציבור באמצעות אתר האינטרנט שלו. שאלנו אם יש בידי משרד התחבורה רשימת הוראות שירות עדכנית, ואם כן, ביקשנו לקבל אותה (ואם לא, מדוע אין כזאת?). שאלנו גם מדוע מסתיר המשרד את המידע החשוב הזה מן הציבור, באופן שבין השאר פוגע בתחרות החופשית בענף הרכב ובעיקר בלקוחות, בעלי הרכב, שלא מטפלים ברשתות השירות של יבואני הרכב. לבסוף שאלנו גם מדוע מתעלם משרד התחבורה מתפקידו להגן על הצרכנים, בעלי הרכב?
כל השאלות הללו נותרו ללא מענה.
