הממשלה אישרה הצעת חוק שמבקשת לאסור על הולכי רגל לחצות מעבר חציה כאשר הם משתמשים בטלפון נייד. לדברי יוזם הצעת החוק, ח"כ חמד עמאר, טלפונים ניידים גורמים להסחת דעת של הולכי הרגל. הבעיה היא היוזמת החקיקה אינה מגובה במחקרים מדעיים, וגם אם תאושר לא ברור מאין יימצא כוח האדם במשטרה שיאכוף את העבירה החדשה. ומה יעשו עם קטינים שיעברו על החוק?

עם פתיחת השבוע הלאומי לבטיחות בדרכים, אישרה אתמול (א') ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק שהגיש ח"כ חמד עמאר, לפיה הולכי רגל יידרשו להימנע מלעשות כל שימוש במכשירי טלפון ניידים בזמן חציית כביש במעבר חציה. על-פי דברי ההסבר של הצעת החוק, "הסכנה להולכי רגל מתעצמת עם כניסתם של אמצעים טכנולוגיים שונים המאפשרים שליחת מסרונים, מיילים ושימוש באפליקציות, שכן אמצעים אלה גורמים להסחת דעתם של הולכי הרגל בעת חציית כבישים".

הצעת החוק שאושרה אתמול קוראת לאסור על הולכי רגל לעשות כל שימוש בטלפון נייד בזמן חציית כביש. עוד מציע ח"כ עמאר לאסור על הולכי רגל חצות כביש כאשר לאוזניהם "צמודות אוזניות המחוברות לטלפון נייד או למכשיר המשמש להשמעת צלילים או קולות". למרות שהצעת החוק של ח"כ עמאר מבקשת להתמודד עם בעיה בטיחותית חמורה, הפתרון המוצע בלתי סביר: מחד, המשטרה לא תוכל להתמודד עם אכיפת האיסור, ומאידך – קביעת עבירה פלילית לכל הולך רגל שעושה שימוש בטלפון נייד בזמן חציית כביש היא נטל שהציבור לא יוכל לעמוד בו.

כמה טלפונים יש לקשישים?
אמנם היסח הדעת מהווה בעיה בטיחותית חמורה, ראוי לציין כי הצעת החוק של ח"כ עמאר אינה מגובה במחקרים שעשויים להעיד על היקף הבעיה בקרב הולכי רגל. ההשוואה שנעשית בין הולכי רגל ונהגים אינה תקפה, לאור ההבדלים הברורים בין מי שהולך על שתי רגליו במהירות של כמה קמ"שים בודדים ומי שאוחז בהגה של מכונית שמתקדמת במהירות של 25 מטרים בשנייה.

בעניין זה ראוי לזכור כי קבוצת האוכלוסיה הפגיעה ביותר בקרב הולכי רגל היא מבוגרים וקשישים מעל גיל 65, שאינם עושים שימוש תכוף במכשירי טלפון ניידים. למעשה, מספר הולכי הרגל שגילם מעל 65 אשר נהרגו בתאונות מתחילת השנה גבוה משמעותית מאשר כל קבוצת גיל אחרת – גם במספרים מוחלטים וגם בשיעורם היחסי באוכלוסיה. על-פי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, מתחילת השנה נהרגו בתאונות 107 הולכי רגל, מהם 38 הרוגים שגילם 65 או יותר. כלומר, שיעור הקשישים מסך הולכי הרגל שנהרגו הוא 36%, בזמן שחלקם באוכלוסיה הוא 10% בלבד.

אולם, גם אם יימצא אישוש מדעי לכך שהיסח דעת הוא אכן בעיית בטיחות עיקרית בקרב הולכי רגל, יש לתהות אם קביעת איסור בתקנות התעבורה היא הדרך הנכונה לפתור את בעיה. עבירה על תקנות התעבורה היא עבירה פלילית, ומכאן שקביעת האיסור במסגרת התקנות עשוי להביא להטלת סנקציה פלילית – שטיבה טרם נקבע – על כמה מיליוני ישראלים שחוצים מדי יום כבישים בכל רחבי הארץ.

בעיה נוספת שקשורה לגילם של הולכי הרגל מתעוררת בקצה השני של מעגל החיים: כיצד מציע ח"כ עמאר להתמודד עם קטינים שייעצרו בגין שימוש בטלפון נייד בזמן חציית כביש? מאחר שקטינים אינם עומדים בדרישות-סף של כשרות משפטית, אכיפת החוק נגדם תדרוש מציאת פתרונות יצירתיים מצד מערכת אכיפת החוק. ניסיון העבר, למשל בכל הנוגע לשימוש לא חוקי בקורקינטים חשמליים, מלמד שיצירתיות שכזו אינה מצויה בקרב גורמי האכיפה, וטוב שכך – שכן רדיפה אחר קטינים שמדברים בטלפון נייד אינה יכולה להיחשב לשימוש ראוי במשאביה המצומקים של מערכת האכיפה.

על שוטרים וגנבים והולכי רגל
מעבר לבעייתיות הנורמטיבית הכרוכה בהטלת סנקציה פלילית נוספת על ציבור משתמשי הדרך, ראוי לתהות כיצד ייאכף האיסור: משטרת ישראל מלינה כבר שנים ארוכות על מחסור בכוח אדם, שמונע ממנה מלטפל בבעיות חמורות פי כמה מהולכי רגל שעושים שימוש בטלפון נייד. האם תוכל המשטרה להתמודד על אכיפת האיסור החדש בקרב מיליוני הולכי רגל? יש לציין כי לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), ביותר מ-93% ממשקי הבית בישראל יש לפחות טלפון נייד אחד, וביותר מ-70% מהם יש יותר משני טלפונים ניידים.

מכאן שתוצאה אפשרית אחת של קביעת האיסור המוצע היא הפיכת החוק ל"אות מתה" – חוק שלא ייאכף, ויעלה אבק לצד עוד עשרות רבות של חוקים שאינם נאכפים. אולם, אם תגלה המשטרה נחישות מפתיעה ותאכוף ביד קשה את האיסור המוצע, תמצא עצמה מדינת ישראל מול תוצאה אפשרית אחרת: קריסה מוחלטת של בתי המשפט לתעבורה, שיימצאו עצמם נאלצים להתמודד עם עוד אלפי דיונים בעניינם של הולכי רגל שמבקשים להתגונן בפני כתבי אישום שהוגשו נגדם בגין האיסור על שימוש בטלפון נייד. כדאי לזכור כי עבירות של שימוש אסור בטלפון נייד תופסות כבר כיום נתח נכבד מהזמן השיפוטי של שופטי התעבורה, וזאת כאשר האכיפה מתבצעת "רק" נגד נהגים ורוכבים.

אם כן, מה יעלה בגורלה של הצעת החוק של ח"כ עמאר? אישורה בוועדת השרים לענייני חקיקה אתמול מהווה רק צעד ראשון בדרך ארוכה, שסופה עוד אינו נראה לעין. אפשר רק לקוות (למרות הכוונות הראויות) שהצעת החוק תיעלם במהרה במסדרונות הכנסת ותישכח, בדיוק כפי שעלה בגורלן של הצעות דומות שעלו בעבר, כמו למשל הצעה שהעלתה הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים עוד בשנת 2008. את המטרה שמנסה להשיג הצעת החוק של ח"כ עמאר אפשר וראוי להגשים באמצעים אחרים, שאינם כרוכים בהטלת סנקציות פליליות על עשרות או מאות אלפי הולכי רגל.