ארבע המילים המכובסות והמעצבנות "נטילת רכב ללא רשות", אשר במקרים רבים מידי מחלצות גנבי רכב מיד החוק, היו אמורות לחלץ גם את חברת הביטוח כלל מתשלום פיצויים למבוטח שלה.
אלא שהשופט יוסף סוהיל, סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת, פסק לאחרונה ש"נטילת רכב ללא רשות" היא, לעניין הביטוח, בדיוק מה שהיא: גניבה.
משמעות פסיקה חשובה זאת היא שחברות ביטוח לא יכולות (ולכל הפחות לא אמורות, שהרי מדובר בפסיקת בית משפט שלום בלבד) לצמצם את הכיסוי של פוליסת ביטוח למקרים של "גניבה" כפי שאלה מוגדרים בחוק העונשין.
השופט סוהיל דן בתביעה על סך יותר מ-207 אלף ש"ח שהגיש בעל רכב מנצרת, באמצעות עו"ד חיים קליר, נגד חברת כלל ביטוח אשר יוצגה על ידי עו"ד אמנון עמיקם.
לטענת בעל הרכב – טויוטה היילקס 4X4 משנת הדגם 2008, הטנדר שלו נגנב ממנו בחודש מרץ 2010 וניזוק בתאונה שבעקבותיה הוכרז כ'אובדן גמור'.
חברת כלל ביטוח סירבה לפצות את התובע בטענה שהרכב לא נגנב ממנו אלא נמסר על ידו לאחיו, ברשות ובסמכות, ואילו האח לא היה מכוסה ביטוחית על-ידי הפוליסה, אשר מכסה רק נהגים מעל גיל 21 ובעלי ותק של 12 חודשי נהיגה. בנוסף, חברת כלל טענה שבעל הרכב לא הפעיל את אמצעי המיגון של הטנדר, אשר היו תנאי לתקפות פוליסת הביטוח.
חברת כלל טענה שאת המונח "גניבה" יש לפרש בהתאם לחוק העונשין, קרי: רק נטילת רכב בכוונה שלא להחזירו לבעליו נחשבת ל'גניבה'. לטענתה, במקרה הזה לא התכוון האח שלקח את הטנדר שלא להשיב אותו לבעליו, ולכן אין מדובר בגניבה. עוד טענה המבטחת שגם אם יוכח שהטנדר נלקח שלא ברשות ו/או שלא בידיעת התובע, אין מדובר "בגניבה" אלא לכל היותר בשימוש ללא רשות.
כאמור, בית המשפט קיבל דווקא את עמדת התובע ופסק שהוכח שהאח נטל את הרכב לשימושו ללא רשות, וללא ידיעת התובע, תוך שהיה מודע לכך שאסור לו לנהוג ברכב.
במקרה זה נטילת הרכב ע"י צד ג', בנסיבות כפי שהוכחו, מהווה "גניבה" במובן הביטוחי: ”אין חולק", כותב השופט סוהיל, "כי הגדרה מצמצמת למונח "גניבה", כפי שניתנה לו במשפט הפלילי, לא ניתנה בפוליסת הביטוח שבפניי ולא בפוליסות הביטוח בכלל. מכאן, לתובע זכות ליהנות מספק זה ולפרש את המונח "גניבה" בפירושו הרחב כפי שגם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון".
השופט מוסיף שבכל מקרה שבו מבוטח לא מתיר את הנהיגה, וזו מבוצעת תוך עבירה, השאלה של קיום הרישיון או העדרו הינה בלתי רלבנטית לשאלת חבות המבטחת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתנגשות מקרית אשר מכוסה על פי תנאי הפוליסה.
השופט קבע שהנתבעת לא הוכיחה את טענתה בדבר מרמה ומסירת פרטים כוזבים מצד התובע: "דוקטרינת "האשם התורם" החוזי (כלל ביטוח טענה לרשלנות תורמת של המבוטח בכך שחשף אותה לסיכונים שאותם לא התכוונה לבטח – ב.ב.) מנוגדת לגישה המקובלת בדיני הביטוח לפיה פוליסת הביטוח מגנה על המבוטח גם מפני רשלנותו שלו", קבע השופט, והוסיף שנטילת הרכב מהתובע הייתה בכוונה בעוד שהתאונה עצמה לא נגרמה בכוונה.
בסיכום חייב השופט את כלל ביטוח לשלם למבוטח, בעל הרכב, 165,000 ש"ח (שכולל את ערך הרכב כולל האבזרים שהותקנו בו ובניכוי ערך השרידים ששולמו, בסך 15,000 ש"ח), בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23% (כולל מע"מ) והוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח.
גם טענתה של המבטחת לפיה התובע הינו עוסק מורשה שמנפיק חשבונית מס כנגד הפיצוי, ולכן יש להפחית מסכום הפיצוי את המע"מ – נדחה על ידי השופט.
חברת כלל גם חויבה לפצות את הנהג שהיה מעורב בתאונה, אחיו של התובע, בעל הרכב, עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 6,000 שקל.
ת"א 20919-12-10
